שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    זהר שחר
    24 שעות • 18.01.2017
    "התפילין מחבר אותי לעצמי"
    גיא זו־ארץ חזר מצילומי העונה החדשה של "הישרדות" בפיליפינים ומדבר על הגעגועים לאישה יעל בר־זוהר בזמן שהיה מעבר לים, על תהליך ההתקרבות לדת ועל החברות עם אהובה עוזרי שהייתה גיבורת ילדותו. בסוף השבוע הוא ישתתף בפסטיבל הלדינו, הזדמנות טובה עבורו להסביר למה הוא סולד מהפוליטיקאים שמשחקים על קלף הפילוג העדתי בין מזרחים לאשכנזים
    יואב בירנברג

    שמונה השנים שבהן גיא זו־ארץ מנחה את "הישרדות" לא הופכות את חודשי הצילום הרחק מהבית לחוויה קלה יותר. תמיד, בוקר וערב, מלווים אותו הגעגועים לאשתו יעל בר־זוהר ולילדים יהלי, אור וליה. "זאת משימה שנורא קשה לעמוד בה, בקושי לזחול בה", הוא אומר. "צריך להסביר לילדים למה אתה נוסע ולמה אתה נוטש אותם. יהלי בן התשע אמר לי לפני הנסיעה האחרונה לפיליפינים: 'אבא, למה אתה נוסע?' אמרתי לו, 'יהלי, זאת העבודה שלי. אבא צריך להרוויח כסף כדי לקנות לכם אוכל ובגדים'. לא דיברתי איתו על משכנתה כי עדיף שלא יתעסק בזה בגילו. ויהלי אמר: 'אז תמצא עבודה פה. שייקחו לשם מישהו אחר במקומך'. הוא השתכנע כשאמרתי לו שעוד חודש הוא והאחים שלו יבואו לבקר אותי שם. הם הגיעו עם יעלי ונשארו איתי חודש שלם, וזה מאוד עזר גם לי. בסופו של דבר גם אני ילד שמתגעגע לבית שלו".

     

    גם ליעל אשתך, לא רק להם, הצילומים האלה לא פשוטים.

     

    "ליעלי מגיע צל"ש. גם היא אשת קריירה, ופתאום הכל נופל עליה, וזה שלושה ילדים, הסעות לבית ספר, חוגים וגנים, והמון סידורים ותיאומים. אמורים להתרגל לזה, אבל זה נורא־נורא קשה. אני מעריץ אותה. היא יודעת לשלוח אותי לשם בהרבה אהבה ופרגון. היא אומרת, 'סע, תעשה את הכי טוב שאתה יכול, אני אדאג לשאר הדברים, אני לא רוצה שתהיה מוטרד'.

     

    "זאת הפעם השמינית בעשור האחרון שאני נוסע לצילומים. יש לה קריירה ודברים שהיא רוצה להגשים, אבל היא מתחשבת בי, וזה אצילי. היא אומרת לי בצחוק, 'התחתנתי עם טייס. לא אמרת לי שאתה כזה'. באמת זכיתי. יש לי אישה חמסה־חמסה שום בצל, הדבר הכי יפה והכי מדהים בעולם. היא אהבת חיים. לא יכולתי לייחל למשהו טוב מזה".

     

    למרות הגעגועים הגדולים הביתה, זו־ארץ אוהב מאוד את העבודה כמנחה "הישרדות". "מוקדם עדיין לדבר על העונה החדשה, הצילומים שלה רק הסתיימו", הוא אומר, "אבל זאת הייתה עונה יוצאת מן הכלל. קיבלנו מתמודדים מאוד חשופים, שבאו לשחק את המשחק עד הסוף. זאת עונה מאוד רגשית, מלאה ביצרים יותר מהרגיל. 'הישרדות' היא משחק הטלוויזיה הכי קשוח בעולם, ויש בו משהו ממגנט, שסוחף אותך בתהליך שהאנשים האלה עוברים בהתמודדות נגד איתני הטבע ונגד הממד האנושי".

     

    עם הילדים בבית כנסת

     

    די מהר אחרי שחזר מהצילומים ל"הישרדות" בפיליפינים, זו־ארץ (43) חזר גם למופע המצליח שלו ושל אחיו רועי, שיחגוג אוטוטו 300 הופעות. מחר, בפסטיבל הלדינו שייערך בתיאטרון הבימה בסוף השבוע, הם יארחו את נסיכת הלדינו יסמין לוי. "כששמעתי אותה בפעמים הראשונות, מרוב שזה נשמע עוצמתי ומדויק, חשבתי שמדובר בזמרת ספרדייה שמצאה חיבור ללדינו", הוא אומר. "כשביררתי, גיליתי שאבא שלה הוא יצחק לוי, שעבור המשפחה שלי היה הכהן הגדול של מוזיקת הלדינו בישראל. לסבא וסבתא שלי הייתה קסטה של יצחק לוי".

     

    המופע של האחים זו־ארץ נולד מהגעגועים הגדולים לניגונים ששמעו בבית סבא וסבתא, אותם געגועים שהובילו אותו בשנים האחרונות להתקרב אל הדת. "סבא וסבתא שלי היו אנשים דתיים לגמרי", הוא מספר. "בית הכנסת שבו התפללנו היה המקום שסבא שלי הקים. הדת והמסורת, ההבדלה והקידוש — תמיד היו בחיים שלנו, רק שאז הייתי ילד חילוני שמגיע לסבא וסבתא בשישי־שבת ובחגים, והיום אני מנסה להכיר את העולם הזה יותר. ואני עדיין אדם חילוני. אני קורא לעצמי חילוני מסורתי ואבא לשלושה. העוגנים האלה שאני מביא לחיים של המשפחה שלי מאוד מחברים אותנו. אני הולך עם הילדים לבית הכנסת ביום שישי כמו שהלכתי עם סבא שלי, ואחר כך אנחנו עושים קידוש ושרים את כל השירים שגדלתי עליהם".

     

    תפילין הוא כבר מניח שנים. "התפילין נותן לי את החיבור לעצמי, גורם לי להסתכל פנימה ולבחון את עצמי. נורא קל לקום בבוקר ולהשתתף במרוץ הזה של החיים, והנחת התפילין אומרת לי, תעצור רגע, ילד, תסתכל, תגיד תודה על מה שיש לך ותמשיך ביום שלך. זאת רבע שעה שנותנת לך המון".

     

    תהיה פעם דתי, לא רק מסורתי?

     

    "אני לא יודע לענות לך. המשפחה שלנו תמיד הייתה מתונה. אנחנו הספרדים הקלאסיים האותנטים. לא היו אצלנו אובר הקפדות. ידעו לתת לנו לנשום, להיות גמישים. כשהיינו באים בשבת לבית הכנסת של סבא, ברור שהוא ידע שבאנו עם האוטו. אני חשוב שהלכידות המשפחתית הייתה חשובה לו יותר מאסור ומותר. וזה גם הקו שמאפיין אותי. אני יודע שטוב לי ככה, ולא רוצה לוותר על אף עולם מהעולמות שאני חי בהם. אני לא רוצה לשנות את החיים שלי, רק להוסיף להם עוד משמעות ועוד תוכן, ולהיות אדם טוב יותר".

     

    גפילטע או חריימה

     

    המופע שלו ושל אחיו רועי נולד כששניהם הפכו להורים. "כשנולדו לי ילדים, פתאום גיליתי שכשאני הולך עם הבן שלי בעגלה, מנסה להצחיק אותו או להרדים אותו, יוצאים לי שירי לדינו. פתאום אתה מוצא את עצמך בגיל שלושים, בלי סבא וסבתא משני הצדדים, שאצלנו היו מאוד נוכחים וחשובים, ומתגעגע אליהם. אמרנו שנעשה מופע שיביא את הבית שלנו לקדמת הבמה. כשחקן אתה עושה המון דברים, וכאן זה היה להיכנס לבטן וללב, ולהוציא את מה שהתחנכתי עליו. חשבנו שזה יהיה מופע חד־פעמי, וכשירדתי מאחורי הקלעים, אלי גרינפלד, המפיק שלנו והאיש שעומד מאחרי פסטיבל הלדינו, אמר לי, 'אתה עוד תזדקן לתוך המופע הזה'".

     

    מה סוד ההצלחה של המופע?

     

    "התברר שהסיפורים, השירים והגעגועים לבית ולילדות שלך נוגעים בהמון אנשים, לא רק בספרדים ודתיים, גם באשכנזים וחילונים גמורים. בכולנו יש את הבית הזה. בכל הופעה באים אליי אנשים מאחורי הקלעים והמשפט הראשון שלהם הוא: 'אמנם אני אשכנזי, אבל אין לך מושג איך החזרתם אותי לבית שלי'. בסוף זה לא אשכנזי או ספרדי. לא משנה אם אמא האכילה אותך בגפילטע או בחריימה או קוסקוס, הכל אותו הדבר. זאת ההוכחה שמוזיקה יכולה וצריכה לגשר בין כולם במדינה הזאת".

     

    אתה מדבר על אחדות וגשר בין כולם, אבל המציאות כאן שסועה ואלימה.

     

    "מוזיקה מוחקת את ההגדרות, את האשכנזי והספרדי. חייבים לחבר את העם שלנו, כי אנחנו בפילוג. אנחנו בתקופה לא סבלנית. אני לא צריך להזכיר לך למה נחרב בית המקדש. הוא נחרב בגלל שנאת חינם. עד כמה שזה נשמע קיטשי ושחוק, אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו לאהבת חינם, לקבל כל אדם באשר הוא".

     

    הוויכוח האחרון בין אביב גפן ואייל גולן, שגלש לאלימות מילולית, רק הוסיף אש למדורה.

     

    "הייתי בחו"ל כשזה קרה ולא בדיוק עקבתי אחרי זה, אבל זאת הרוח הכללית במדינה, לצערי. מנשבות כאן רוחות של פילוג, וגם הפוליטיקאים תורמים לזה. כל אחד צריך לתת דוגמה אישית, וזה מתחיל מלמעלה. אני רואה לפעמים את ערוץ הכנסת. כשחבר כנסת עולה לבמה כדי לדבר, חברי כנסת מתלחששים ביניהם, לא מקשיבים, גולשים בפלאפונים. רואים את זה בני נוער, וזה מה שהם לומדים — לזלזל ולא להקשיב. אני לא חייב לאהוב את מה שאתה אומר, אבל עדיין להקשיב, תן לבן האדם את הכבוד הראוי".

     

    "אהובה ניחמה אותי"

     

    בשנים האחרונים זו־ארץ מתגורר ברמת־השרון אחרי שנים במושב גבעת שפירא שבשרון. "היה לי נפלא לגור בכפר", הוא אומר. "הבחור הכי עירוני שגדל בתל־אביב התאהב ברוח הפרות ובשדות. אבל עם השנים זה היה קשה מבחינת ההתניידות. ביליתי הרבה זמן בפקקים. אתה מרגיש שאתה מאבד זמן איכות עם המשפחה".

     

    בין הפרויקטים שהוא עובד עליהם, אחד חשוב לו במיוחד — להוציא את השירים שכתב עם אהובה עוזרי ז"ל לפני שנים, וגנז. "הופעתי עם אהובה בצעירותי", הוא אומר. "היא הייתה גיבורת ילדות שלי. בתור ילד אהבתי את השירים שלה, את הניגון החם, האותנטי, המזרחי שבקולה ובצלילים שלה. הייתי בא לבית שלה בנווה צדק פעמיים בשבוע. היינו עובדים ארבע שעות בכל פעם, צוחקים ומדברים. תמיד היא הייתה אומרת לי, 'למה אתה לא מוציא לרדיו את השירים שעשינו?' שמעתי על מותה כשהייתי בפיליפינים וזה כאב לי מאוד. היא הייתה מהפכנית במה שעשתה. אישה טובה וחמה".

     

    ידעת שהסרטן חזר לקנן בגופה?

     

    "היא עידכנה אותי. שמרנו על קשר כל הזמן. היינו אוכלים חומוס בכרם. אבל היא כל הזמן שידרה אופטימיות. בפעם האחרונה שישבנו לאכול, היא אמרה לי, 'זה חזר'. התעצבתי, אבל במקום שאני אנחם אותה היא ניחמה אותי. היא אמרה לי, 'מה אתה דואג, כמו שזה בא, כככה זה ילך'. כששמעתי על מותה, אמרתי לעצמי שאני חייב לקיים את הצוואה שלה ולהוציא את השירים שלנו לרדיו". •

     

    המופע של רועי וגיא זו־ארץ יתקיים מחר ב־11:00 בתיאטרון הבימה, במסגרת פסטיבל הלדינו הרביעי על שם יצחק נבון

     


    פרסום ראשון: 18.01.17 , 22:00