מותו של הילד הנצחי

גם כשהגיע לגיל תשעים, דאג יוסל ברגנר לספר לכולם שלמרות תחלואי הגיל והזיכרון שכבר בוגד בו, הוא עדיין מרגיש כמו ילד. נפגשתי איתו לראיון לכבוד יום הולדתו ה־90. וברגנר אכן נשאר כמו ילד, באהבתו לחיים, בבדיחות המתובלות ביידיש, בצחוקים, בסיפורים ובחיבתו למפגשים חברתיים על כוסית אלכוהול. "אני כבר לא תמיד זוכר הכל", אמר לי בחיוך, "ואז אני שואל את אשתי אודרי, הבעיה שגם היא לפעמים שוכחת". אתמול, בגיל 96, הלך הילד הנצחי לעולמו בביתו שברחוב ביל"ו בתל אביב.

ברגנר, חתן פרס ישראל לאמנות, נולד בווינה בשנת 1920 לבית של אמנים. אין כמעט בית בישראל בשנות השבעים והשמונים שלא התהדר בליטוגרפיות שלו. אביו היה המשורר והסופר היידי מלך רוויטש, שעם חבריו נמנו המשוררים אורי צבי גרינברג ופרץ מרקיש. "היינו משפחה משוגעת, שלא מפתיע שגם אני יצאתי קצת כזה‭,"‬ אמר כשראיינתי אותו. "אבא היה סופר ומשורר, שהסתובב הרבה בעולם, הראשון שתירגם את קפקא ליידיש, ככה שאני מקפקף כל החיים (הכוונה, בין היתר לסדרת הציורים הנודעת של ברגנר במחווה לסופר פרנץ קפקא - י"ב‭.(‬ אמא הייתה זמרת, אחותי, רקדנית, דוד שלי אמן וסבתא הינדה כתבה ספר יפהפה על המשפחה שלנו‭."‬

הוא גדל אצל סבו וסבתו בגליציה, עבר לוורשה, אוסטרליה, שם שירת בצבא במלחמת העולם השנייה, צרפת, צפת ותל־אביב. צעצועים לא היו לו כילד, מלבד כלי המטבח, בהם הפומפייה, שכיכבה בהמשך בציוריו. בגיל שש צייר את היצירה הראשונה שלו, ציור אפל, בטח לזאטוט בגילו: . אב המשפחה שוכב מת מתחת לרכבת, כשלא הרחק משם עומדים האלמנה וילדיה ולידם כתוב ביידיש, בכתב ילדותי: "מה אעשה עכשיו‭"?‬

יוסל ברגנר

גם המשרתת האוקראינית ששירתה בבית הסבים הייתה מקור השראה ליוסל הפעוט‭.‬ "הייתי ילד וידעתי שהיא לא לובשת תחתונים, רק שמלה", סיפר. "התכופפתי מתחת לשמלה, הצצתי, וראיתי חצי תפוח. קיבלתי מכות מסבא, וזה הגיע לי. לא בכיתי, מפני שידעתי שאני אשתמש בזה בהמשך. מאז אני מצייר הרבה פעמים חצי תפוח - התחת של העוזרת‭."‬

יוסל ברגנר וכמה מיצירותיו

גם ורשה ניבטת עדיין מעבודות רבות שלו. "הכרתי שם גם את כל הזונות וכל הרחובות", סיפר. באוסטרליה הקים אחרי השחרור מהצבא, יחד עם חברו, הסופר והמשורר יליד פולין יוסל בירשטיין, קבוצת ציירים שעסקו בציור ריאליסטי־חברתי. שם גם התמחה בציורי האבוריג'ינים שלו, שזכו להצלחה גדולה וגם התחתן בפעם הראשונה, נישואים שהחזיקו מעמד שבע שנים, עד שפגש בצעירה יפהפייה, אשתו השנייה, הציירת והסופרת אודרי. ב־1950 הם עלו ביחד לארץ. כשביקש לקיים תערוכה בבית האמנים בתל־אביב, התנגדו לכך רבים מהציירים, בהם נחום גוטמן. "הם היו נגדי בגלל שהייתי גלותי", סיפר. "אני חי בישראל אבל הבאתי את היידיש שלי לפה. נשארתי עם האופי שלי. אני לא יכול להיות ממש ישראלי". ‬

הפריצה הגדולה של ברגנר, שגם עיצב תפאורות ותלבושות להצגות, רבות מהן של חברו ניסים אלוני, הגיעה בעקבות תערוכה שקיים בבית הלנה רובינשטיין ב־1975‬ ועוררה התפעלות גדולה. ברגנר הפך לחביב הקהל ויצירותיו זכו לביקוש רב. אלא שההצלחה הרבה לה זכה, אומרים מקורביו, עשתה לו נזק בקרב קהילת האמנות בארץ. "בגלל הנראות הגדולה שלו בשוק האמנות, הוא לא קיבל את ההכרה שהגיעה לו‭,"‬ הם אומרים. "בלי קשר לפופולריות שלו, במיטבו ברגנר הוא אמן גדול‭."‬

ברגנר נודע לא רק בכישרון הציור שלו, אלא גם בכישרון הסיפור ("אצלי זה הכל סיפורים. כשהייתי ילד ונפלתי, מיד חשבתי איך אני אספר את זה"), אלא גם בכישרון השתייה המופלג שלו. "כשהייתי שיכור, הייתי עוצם עין אחת, וכולם ידעו שאני שיכור", סיפר וצחק. "אבל כשציירתי, לא שתיתי. פעם ציירתי כשהייתי שיכור וחשבתי שזה יוצא מן הכלל. בבוקר אני מסתכל - ואוי, איזה חורבה".

פעם אחת סיפר לי, הוא התעורר בבוקר, חסר פרוטה ברחוב תל־אביבי אחרי לילה של שתייה. לנהג המונית שלקח אותו הביתה הציע לו שיבחר איזה תמונות שהוא רוצה ושייקח אותן. "למחרת התקשר אליי חבר ואמר לי שמצאו את התמונות שלי זרוקות ברחוב. הנהג לא ידע מה לעשות איתן ושהן בכלל שוות משהו".

כששאלתי אותו אם הוא חושש מהמוות, ענה: "בלילה אני ישן ובאים חלומות כאלה, ובבוקר יש דיפרסיה, אבל אני יוצא מזה. אני כבר רואה את הלוויה שלי וזה לא נוח לי. כשאני מסתכל במראה, אני רואה שהפנים שלי נראים כבר כמו פודינג, אבל בפנים אני מרגיש עוד צעיר. צעיר מאוד. היו לי הרבה חברים, וכולם כמעט מתו. גם לניסים אלוני וליוסי בנאי אני מאוד מתגעגע‭."‬

ברגנר רצה שלאחר מותו יזכרו אותו "כביישן, אבל גם עם הרבה שוויץ. אני שוויצר, לא גאוותן, וזה יוצא גם בציור", אמר. "בשמיר שלי (במשיכת המכחול - י"ב) יש גם מזה וגם מזה. הציור זה שפה. משיכת המכחול, השמיר עם המכחול, זה המילים. אריאל הירשפלד כתב שיש לי תיאטרון משלי, ואולי הוא צודק. אני גם סוג של שחקן. ארטיסט‭."‬

ברגנר הניח אחריו אישה, אודרי, בת הינדה, וארבעה נכדים. הלווייתו תתקיים היום, בשעה 14:00 בבית העלמין בקיבוץ עינת. •