לפני כשנה עברה מערכת "ידיעות אחרונות" מתל־אביב לראשון־לציון, ובאותו רגע הפכתי מבחינת מערכת התחבורה הציבורית לנוסע סוג ב'. כירושלמי הייתי מגיע לת"א באוטובוס, עם קו 480 בתדירות של כל 10 דקות ברוב היום. לראשל"צ העיר הרביעית בגודלה, יש לי אוטובוס ישיר רק פעם בשעה, קו 431, וגם זה לא תמיד. זה היה כאילו ישראל כץ מניח יד על כתפי, מצביע על הכבישים והמחלפים שחנך, ואומר: "יש לך אוטו, לא חבל שלא תשתמש בהם?"
לא פלא שב־2016 נרשם שיא במכירת מכוניות חדשות - 287 אלף מכוניות עלו לכביש. האשראי הזמין תרם לכך, וגם האפשרות לקנות לא מעט מכוניות מהניילון ב־50־70 אלף שקל. ביותר משפחות יש מכונית שלישית ורביעית, לילד החייל ולילד הסטודנט.
זמני ההמתנה לאוטובוסים, התדירות הנמוכה, הצפיפות בשעות העומס ובעיקר זמני הנסיעה הארוכים בתחבורה ציבורית לעומת רכב פרטי מוכרים כמעט לכל ישראלי. ועוד לא דיברנו על השבתת התחבורה הציבורית בסופי שבוע מנימוקים פוליטיים. אולי זו גם הסיבה שאנחנו מפגרים אחרי הטרנד העולמי של ירידה בשיעור מחזיקי רישיונות הנהיגה, ואפילו מציגים מגמה מנוגדת. בארה"ב, שכמעט חרתה על דגלה שימוש במכונית פרטית, ב־1983 היו ל־87% מבני ה־16 רישיונות נהיגה. ב־2014 ירד השיעור ל־69%. גם באירופה ירד מספר מחזיקי הרישיון.
ואצלנו? ב־2007 היה ל־44% מהישראלים רישיון נהיגה. ב־2015 גדל השיעור הזה ל־50%, כאשר יותר מגזרים שלא נהגו בעבר, בעיקר נשים ערביות וחרדיות, עלו לכבישים. גם להם נמאס לחכות לאוטובוס. אמנם הודעות לעיתונות ממשרד התחבורה על קווי רכבת קלה עתידיים ועל הוספת נתיבי תחבורה ציבורית מגיעות כיום בתדירות שהלוואי שהייתה לקווי אוטובוס רבים, אבל מדובר בהבטחות עתידיות. רק הצלחה אחת משמעותית הייתה למשרד ב־2016: זינוק של 9% במספר נוסעי התחבורה הציבורית, בעיקר בזכות רפורמה במחירי הנסיעה.
כך שבמקביל אפשר לראות התחלה של מגמה מבורכת, של ויתור על רכב פרטי. זה קורה בעיקר בתל־אביב ובערים הצמודות, שבהן אחזקת רכב יקרה מאוד בכסף ובזמן. היא נעזרת באפליקציות המאפשרות כיום נסיעות שיתופיות, אופציה בווייז ובמוביט, שגם מייעלת את השימוש בתחבורה ציבורית. רכבת ישראל הגבירה את תדירות הרכבות בשעות העומס בין ראשל"צ להרצליה, שמקילה את השימוש בה - לבעלי גישה נוחה לתחנות.
עיריית ת"א תפעיל בקרוב שירות השכרת רכב לפי שעות, אוטו־תל, וחיפה ונתניה יעשו אותו דבר עם מכוניות חשמליות, בהמשך השנה. שירות השכרת האופניים התל־אביבי תל־אופן מתפשט לערים הסמוכות, למרות שאינו נותן מענה להעדפה הגוברת לאופניים חשמליים. אלה סובלים מתדמית בעייתית בגלל השתוללות של חלק מהרוכבים, אבל יש גם רוכבים נורמטיביים שגילו אותם ככלי תחבורה עירוני זול וזמין. יש גם יותר שבילי אופניים, שעדיין נבנים במשורה ובלי תיאום וחיבור בין הערים. מסע גדול להיפטר מהמכונית מתחיל בהורדת אפליקציה וקניית רב־קו.
מסתמכת על קארפול | "סעו עם אנשים זרים - זה עובד"
הגר כהן (34), מעצבת בחברת היי־טק: "אני לא נוהגת – שילוב של פחד ושנים של מחסור ברכב ללא צורך ממשי בו. תמיד הלכתי לעבודה ברגל - עבדתי קרוב, נהניתי מההליכה ואם התעצלתי נסעתי כמה תחנות באוטובוס או במונית שירות. לפני חודשיים התחלתי עבודה חדשה בהרצליה (אני גרה בגבעתיים). לא ידעתי עד כמה יהיה קשה להגיע בכל בוקר.
"זה היה מסע ייסורים – ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות, לעלות, להיות תקועה באוטובוס בפקקי הבוקר, לרדת, לחצות גשר, לחכות עוד, להתעצבן, לעלות על האוטובוס השני, לרדת, ללכת לא מעט ברגל, ואחרי מסע כזה צריך עוד לעבוד. מדלת הבית עד שולחן העבודה לקח לי כמעט שעתיים.
"אחרי שבוע הודעתי לבן הזוג שאו שאני עוזבת את העבודה או שאני עוברת להרצליה. הוא הציע שאחפש טרמפים בפייסבוק, ואז נזכרתי שפעם שמעתי על הקארפול של ווייז. הורדתי את האפליקציה, עידכנתי את כתובתי ואת כתובת העבודה ושלחתי בקשה. אחרי כמה דקות אישר אותי אחד, שי. הוא גר רחוב לידי ועובד רחוב לידי. קבענו ל־7 וחצי בבוקר.
"שי הגיע בדיוק בזמן ואיתו ברכב עוד נוסע שהגיע דרך מוביט - יובל. הם כבר נוסעים יחד זמן מה ושניהם אמרו לי שהקארפול זה סוג של כת וצחקו. אחרי כמה נסיעות משותפות הבנתי שלאנשי הקארפול יש שפה משלהם, הומור משלהם ושטויות שרק הם מבינים. הנסיעה בקארפול יוצרת תחושת קהילה וחברות. אנשים די דומים לך גרים לידך ועובדים לידך, ועל הדרך אוספים אותך ועושים כסף לא רע. בחודשיים שאני נוסעת בווייז ובמוביט יצא לי להכיר הרבה אנשים, רובם עובדי היי־טק אבל גם טכנאי מעליות, קבלנים, רואי חשבון ואנשי מכירות - הנסיעות תמיד היו נעימות ונטולות שתיקות מביכות. התענוג הזה מגבעתיים עד הרצליה בלי אוטובוס, בלי עצירות והחלפות עולה 14־12 שקל ולוקח רק כ־25 דקות. מוביט כרגע מסבסדת את הנסיעה ולוקחת 5.70 שקלים. אבל אצלה יש פחות נהגים, היצע ההסעות קטן וגם הממשק מסורבל. אבל אין ספק שהקארפול שינה את חיי. סעו עם אנשים זרים: זה כיף, זה משתלם, זה ירוק, זה חסכוני וזה עובד".
נוסע רק באוטובוסים | "חבל שאני לא יכול לצרף את הכלבים שלי"
עו"ד שגיב לוי (48), היועץ המשפטי של עמותת "תנו לחיות לחיות": "אני מתגורר בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב, ומקום העבודה שלי הוא באזור הבורסה ברמת־גן. לפני שלוש שנים החלטתי לוותר על רכב מהעבודה (אין לי רכב פרטי) אחרי שלפני כן עבדתי בנתניה ולא יכולתי להסתדר בלי רכב צמוד. אני מגיע לעבודה מדי בוקר באחד הקווים של דן: 40, 240 או 1.
"אני עולה לאוטובוס בסביבות שבע וחצי בבוקר, למרות שלפעמים אני מחכה משהו כמו 10 דקות, אבל למזלי אני יכול לבחור אחד מתוך שלושה קווים שעוברים במקום.
"אם נודה על האמת, הנסיעה לא הכי כיפית: יש פקקים, האוטובוס צפוף ואת רוב זמן הנסיעה אני מעביר בעמידה. ועדיין זה משתלם: כרטיס חופשי־חודשי עולה 213 שקל, לעומת משהו כמו פי 10 שהיה עולה לי רכב מהעבודה.
"לוויתור על רכב עבורי יש לא רק משמעות כלכלית אלא יש גם תרומה לאיכות הסביבה. הנסיעה עצמה, בגלל שחלקה מתבצעת בנתיבים לתחבורה ציבורית בלבד, לוקחת משהו כמו 20־25 דקות בהלוך וכ־35 דקות בחזור בשעות אחה"צ. המשפחה שלי מתגוררת בנתניה, וכשאני רוצה לבקר אותם אני נעזר במוניות שירות מהתחנה המרכזית בתל־אביב.
"אם יש דבר אחד שעשוי להחזיר אותי לרכב פרטי זה הנסיעות בסופי שבוע, אז מתלווים אליי שלושת הכלבים הגדולים שלי. לרכבת אסור לי להעלות אותם. באוטובוס אמנם לא ממש אוכפים את התקנות בנושא, אבל זה בעייתי בכל מקרה בגלל הצפיפות. רוב חבריי לא מוותרים על המכונית שלהם, אבל לי בינתיים זה עובד לא רע בכלל".
לא הצלחתי לוותר על הרכב | "שעה מחולון לתל–אביב? לא תודה"
צח שפיצן (43), עיתונאי ב"ידיעות אחרונות": "בחיי שאני לא מפונק. אבל אחרי שבמשך חודשיים ניסיתי לעבור מרכב פרטי לתחבורה ציבורית, אני יכול לומר בצער: נכשלתי בגדול. יש לנו בבית שתי מכוניות, והעלות השנתית של הביטוחים והתיקונים לכל רכב עומדת על כ־5,000 שקל. וזה עוד לפני שדיברנו על הדלק.
"חשבתי שיכול להיות חיסכון לא רע אם אוותר על המכונית ואעבור לתחבורה הציבורית, וכך גם אשמור על איכות הסביבה. ליתר ביטחון החלטתי להשאיר את הרכב בחניה.
"את הניסוי עשיתי בקיץ שעבר, כשבניין 'ידיעות אחרונות' היה עדיין סמוך למגדלי עזריאלי בתל־אביב. הנסיעה מביתי בחולון לקחה אז כ־20 דקות באוטו. כמה כבר ייקח לי להגיע בתחבורה ציבורית? אז זהו, שהמון.
"ביום הראשון ניסיתי לשלב בין אוטובוס לרכבת. הנסיעה עד צומת חולון הייתה סבירה, אבל אז גיליתי שבחלק מהזמן הרכבת מחולון לתל־אביב מגיעה רק פעמיים בשעה. ואז הבנתי את משמעות הביטוי 'לאחר את הרכבת', כלומר: להעביר את הזמן בקריאת סטטוסים בפייסבוק עד הרכבת הבאה חצי שעה לאחר מכן. כך שבמקום 20 דקות באוטו, לקח לי 65 דקות בתחבורה ציבורית. למחרת החלטתי ללכת על אוטובוס שאמור לקחת אותי מחולון עד פתח העבודה. הצטיידתי באפליקציית Moovit ויצאתי לדרך. בתחנה שאלתי את הממתינים מתי האוטובוס יגיע. סטודנט השיב לי: 'אתה חדש בתחבורה הציבורית הא?'. ואז הבנתי שאחת מהתעלומות
הגדולות היא זמן ההגעה של האוטובוס.
"בתחנות יש לוח עם זמני הגעה משוערים. 'עוד 4 דקות' מכריז השלט, אבל לפעמים מחכים 20 דקות ואין אוטובוס. כשהאוטובוס מגיע הוא כבר צפוף ומלא עד אפס מקום, ונאלצתי לעמוד כל הנסיעה. הוא גם לא נוסע בקו ישר לעזריאלי, אלא עובר דרך שכונות דרום תל־אביב ורחוב המסגר ויצחק שדה הפקוקים. הגעתי לעבודה מזיע – שעה לאחר שיצאתי מהבית.
"המשכתי בניסוי עד סוף אוגוסט, נדחקתי בין החיילים שנסעו מהקריה לחולון, איחרתי לפגישות, והגעתי הביתה אחרי שהילדים הלכו לישון. בתחילת ספטמבר נכנעתי: ניגשתי אל הפולו בורדו שנת 2002, התיישבתי ליד ההגה והחלטתי שאני לתחבורה ציבורית לא חוזר".
הולך ברגל או נוסע באופניים וברכבת | "לוקח את האוטו רק לארוחה בשישי"
עמית נויפלד (41), בלוגר ועורך אתר "תנועת ההאטה", מתפרנס מתחום הביטוח והפיננסים: "לפני קרוב לעשור פיתחתי סלידה חזקה מכל מה שקשור בנהיגה. השילוב של פקקים, עלויות גבוהות והתחושה הכללית שכל הנהגים האחרים מנסים להרוג אותי הובילו אותי להפחית משמעותית את השימוש ברכב הפרטי.
"מאדם שהיה מוציא את הרכב מהחניה כדי להחזיר סרט לספריית הווידיאו, מרחק של 10 דקות הליכה במקרה הטוב, הפכתי לבחור הזה שמסתובב בכל ראשון בבוקר בשכונה ומנסה להיזכר איפה הוא החנה את הרכב שלו ביום חמישי כשחזר מהעבודה. במקום לנסוע ממקום למקום התחלתי ללכת, ומהר מאוד גיליתי את ההנאות הסמויות המתלוות לפעילות פשוטה זו, שאת הקשר אליה איבדתי בערך בגיל 18 מיד לאחר שהוצאתי רישיון.
בנוסף לחדוות השוטטות הכללית שאחזה בי, הבנתי מהר מאוד שתל־אביב זו עיר קטנה. זוג רגליים במצב סביר וזוג אופניים במצב נסיעה מספקים את כל צורכי ההתניידות שתושב יכול לבקש. מרחקים של עד שעה הליכה אני גומא רגלית. מרחקים גדולים יותר אני רוכב באופניים. אם במקרה מדובר ביום גשום, או שהזמן דוחק או שאני סתם מתעצל, תמיד אפשר לקחת אוטובוס או מונית שירות.
"לפני כשנה הצלחתי לקחת צעד נוסף בדרך לשחרור מהתלות ברכב הפרטי - כשעברתי עם אשתי לשכונת התקווה. דירתנו החדשה נמצאת במרחק של 10 דקות הליכה מתחנת הרכבת, כך שאני יכול לבצע את הנסיעה הבין־עירונית בעודי מנמנם על המושב בקרון, קורא עיתון או סתם בוהה בפקקים שמחוץ לחלון. קרבתה של תחנת הרכבת לדירה (והשוק, כמובן) היוותה זרז משמעותי להחלטה לעבור לשכונה, ואני לרגע לא מתחרט עליה. אמנם אני עדיין הבעלים של סוזוקי סוויפט מודל 2009, עם קילומטרז' נמוך להפליא, אבל מה שבאמת מעניק לי חופש תנועה זה הרב־קו החודשי שמונח בתיק.
"אין לי ספק שאם הייתה תחבורה ציבורית בשבת, ולו במתכונת מצומצמת, היה לי הרבה יותר קל לקבל את ההחלטה לזנוח סופית את המכונית. לצערי שרי התחבורה בכל הממשלות נכנעים לסטטוס קוו, וזה פשוט יהרוג את אבא שלי אם לא נגיע לארוחה המשפחתית בשישי".
