ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 19.01.2017
    כוחותינו לא חזרו בשלום
    נחום ברנע

    רכב של מג"ב חסם יום אחד את יאסר אבו־אלקיעאן בכביש. השוטרים נסעו בפראות מול הרכב שלו, על סף התנגשות. הוא נאלץ לשבור בבת אחת לשוליים, לעיני ילדיו. הרישיונות היו בסדר; ההשפלה גדולה. הוא מספר שלאחר כמה דקות, לגמרי במקרה, קיבל טלפון ממפקד מג"ב באזור. "זה בעניין אשתי", אמר. "היא צריכה להכניס את האוטו שלה לתיקון. עשה לי טובה..."

     

    אבו־אלקיעאן הוא בעל מוסך. שלשום בצהריים עמדנו בחצר המסגד של אום אל־חיראן, יישוב בדואי בלתי מוכר, ודיברנו על המצב. נכון יותר, צעקנו. האמבולנס שלקח את גופתו של יעקוב מוסא אבו־אלקיעאן, הדורס שנהרג, יצא לבאר־שבע. הבולדוזרים שהפכו 15 מהמבנים בכפר לתילי חורבות סיימו את העבודה ונסעו. כוחות המשטרה נסוגו בהדרגה. סביבנו, משני צידי גדר המסגד, עמדו כ־20 גברים. במהלך הלילה והבוקר הם אגרו טונות של זעם. קשה היה לדעת מה מקומם אותם יותר, המוות האלים של קרוב משפחה ושכן, הטענה שהשתייך לדאעש, ההשתלטות בכוח על הכפר, הבתים שנהרסו זה עתה או חוסר האונים שגילו מול מה שקרה. השוטרים ריכזו את כולם במסגד. הם ישבו בפנים כשהבולדוזרים עשו את מלאכתם בחוץ. "אני רוצה דבר אחד", צעק באוזניי, בעברית צחה ובגרון ניחר, צעיר אחד, כמעט נער. "דם יהודי, תביאו לי יהודי. אני אהרוג אותו". הוא הידק את כפות ידיו זו אל זו, בתנועת חניקה. המבוגרים ניסו להרגיע אותו. מפעם לפעם התפרץ מחדש.

     

    "השוטרים נהרו": הרמתי
    "השוטרים נהרו": הרמתי

     

    שתי גרסאות ויותר מפרשות את אירועי הלילה והבוקר; שתי גרסאות ויותר מפרשות את מה שקדם לאירועים – ההיסטוריה, החל בשנות ה־50 של המאה שעברה, המשא ומתן שהתפוצץ, המניעים של הצדדים המעורבים. הדרך לגבש עמדה בסיפור המורכב הזה מתחילה לא בשטח אלא בנפשו של הקורא. אם נקודת המוצא שלו היא שהריב הוא בין יהודים לערבים – הם נגדנו ואנחנו נגדם – הוא יסכם את העובדות בדרך אחת; אם נקודת המוצא שלו היא שהריב הוא בין אזרחים ישראלים – השוטר ישראלי והפקיד ישראלי והבדואים ישראלים – הוא יסכם אותן בדרך אחרת. נתניהו, ארדן, המפכ"ל אלשיך וחנין זועבי, הם ובוחריהם, מאמצים את האופציה הראשונה: ערבים נגד יהודים, במלחמת עולם. אני מחפש קליינטים לאופציה האחרת, האופציה הישראלית.

     

    כך, למשל, אחד מכתבי הטלוויזיה שדיווח על האירוע אמר ש"המינהל האזרחי הרס את בתי הכפר". מינהל אזרחי הוא הכינוי המכובס שניתן לממשל הצבאי. בינתיים, הוא קיים רק בשטחים, לא במרכז הנגב, בין באר־שבע לערד. צו ההריסה באום אל־חיראן הגיע מההוצאה לפועל.

     

     

     

    "אני אזרח מדינה שעשה צבא", אמר יאסר אבו־אלקיעאן. "אני רוצה אותן זכויות שקיבלו מפוני גוש קטיף. אני לא שונה מהם".

     

    הוא הצביע על גבעה בקצה האופק. "יהודי הקים שם חוות בודדים. הוא קיבל 4,000 דונם. יש לו מלון לכלבים. אנשים שנוסעים לחו"ל שמים את הכלבים אצלו. לכלבים שלו יש חשמל ומים. לילדים שלי אין. למה? למה לי אסור להיות פה, ולו מותר. למה?"

     

    "קודם הרגו, אחר כך הרסו", אמר אחד הגברים האחרים. "אתה יכול לרשום בעיתון, מהיום אני חייל נגדם. אבל אתה לא תרשום, כי אתה מהשב"כ".

     

    "אם המפקד שלהם היה אומר להם לא להשתמש באש חיה, לא היה קורה מה שקרה", אמר אבו־אלקיעאן. "הייתה הוראה מלמעלה. רצו לראות הרבה דם".

     

     
    "רצו לראות דם": אבו־אלקיעאן
    "רצו לראות דם": אבו־אלקיעאן

     

     

    עיניו רשפו אש. "אין צדק במדינה שלנו", אמר. "הבחור הזה לא עשה כלום. שמו לו גדר של יישוב יהודי חדש מול המקלחת, והוא לא עשה כלום. בעוד יומיים יגידו, הייתה טעות. הוא לא היה מדאעש. אם הוא היה מדאעש, למה לא באו אליו קודם?"

     

    שאלה טובה. השרבוב של דאעש לסיפור הטרגי הזה נולד מאמירה של מישהו בשב"כ, שהתגלגלה למשטרה. אני מצאתי בגל ההריסות ספר לימוד כחול־לבן בהוצאת אינטל שכותרתו "חינוך לעתיד", ומאות דפים להוראת מתמטיקה, משורטטים בקפידה ועפים ברוח. מישהו אחר מצא גיליון ישן של "ישראל היום", פתוח על כתבה שעניינה דאעש. לא נותר אלא לשאול, האם הדף הצהוב הזה מלמד שהמנוח היה תומך נסתר של דאעש או דווקא פטריוט נלהב, חסידו של ראש הממשלה.

     

    טויוטה במדרון

    מיכל הרמתי, 32, פעילת שמאל ירושלמית, הגיעה עם חבריה ליישוב בלילה הקודם. המטרה הייתה לשכב מול הבולדוזרים בכניסה לכפר. בממשלה טוענים שפעילי השמאל היהודים וחברי הכנסת הערבים הקשיחו את נציגי המשפחות ודחפו אותם לסרב להצעה שקיבלו. ייתכן שכך עשו, אבל בל נטעה: הנ"ל אינם פראיירים. את המשאים ומתנים שלהם הם מנהלים על פי רצונם.

     

    את הרמתי פגשתי על הגבעה מעל הכפר. "המשטרה הגיעה בחמש וחצי בבוקר", סיפרה. "היה חושך. המוני שוטרים נהרו לתוך הכפר. שמענו יריות והתקרבנו. ראינו מכונית שיורדת במדרון ומתרחקת, בפראות, ללא שליטה. המשטרה ירתה על הרכב מכל הכיוונים. בסוף הוא נתקע במכונית אחרת.

     

    "השוטרים היו בפאניקה. הם ריססו אותנו בגז וברימוני הלם. הם הרחיקו אותנו משם באיומי נשק. איימן עודה הלך קדימה, ואנחנו היהודים הלכנו אחריו, להגן עליו. ואז הוא חטף".

     

    הסרט שצולם מהמסוק המשטרתי מאשר בגדול את עדותה. היריות קדמו לדריסה. ייתכן שהאיש נבהל מהירי ולחץ על הגז, ייתכן שנפגע ואיבד שליטה, ייתכן שתפס עצבים למראה השוטרים, ייתכן שנתפס לדאעש. העובדה שהכניס לג'יפ טויוטה שלו כסף מזומן, בגדים וחפצים, מלמדת לכאורה שלא התכוון לבצע פיגוע התאבדות.

     

    אין מקום לבוא בטענות לשוטרים: מאז תחילת אינתיפאדת הבודדים יורים בישראל על מכוניות דורסניות. רק לפני שבוע תקפו את הצוערים שלא ירו על נהג דורס בטיילת ארמון הנציב בירושלים. היה מי שייחס את זה לאפקט אלאור אזריה; זה היה קשקוש. עכשיו אפשר לטעון לקשקוש ההפוך.

     

    לכבוש את הארץ

    עמיחי יוגב הוא רכז הדרום של עמותת רגבים, העמותה שהצמיחה כנפיים לקריירה של בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי. אחד מהישגיה הגדולים של העמותה היה טרפוד המתווה שרקם בני בגין לפתרון בעיית הפזורה הבדואית. גם חברי הכנסת הערבים וגם הבדואים סירבו לקבל את המתווה, בקואליציה שאיחדה ימין ושמאל. עכשיו אורי אריאל, המטרפד הראשי, הוא השר הממונה. הוא הקים רשות להסדרת התיישבות הבדואים והעמיד בראשה את יאיר מעיין, אחד מאנשיו. ההצעה שהוא מגבש היא בגין־מינוס. רגבים נאבקת עכשיו נגד אורי אריאל. בעיניה הוא שמאלן בתחפושת.

     

    יוגב בקיא בחומר. "שבט אבו־אלקיעאן ישב מול קיבוץ שובל", סיפר. "ב־1956 הממשלה העבירה אותם מזרחה, לאזור הזה. הם היו מפוזרים בשטח. בשנות ה־80 הוקמה העיירה חורה, פחות משבעה קילומטרים מכאן. רוב השבט עבר לעיירה. אלה שנשארו, מסרבים לעבור".

     

    למה דווקא אום אל־חיראן, שאלתי את יוגב. היישוב הזה קם לא מרצונם של תושביו אלא משום שהממשלה העבירה אותם לכאן. "אילו זה היה היישוב הבלתי מוכר היחיד, אולי הייתי אומר שאתה צודק", השיב. "אבל בפזורה הבדואית יש בין 1,500 ל־2,000 מקרים כאלה, כל אחד והטיעונים שלו".

     

    אבל כאן, אמרתי, מפנים אותם כדי להקים יישוב ליהודים – חירן, כך יקראו לו. חירן במקום אום אל־חיראן.

     

    "הממשלה התחייבה בבג"ץ שהמכרז למכירת המגרשים בחירן יהיה פתוח לכל", אמר יוגב.

     

    הממשלה התחייבה, אבל עבדה על בית המשפט בעיניים. בחירן אמור להתיישב גרעין דתי. הסמוטריצ'ים מאמינים שתפקידם הוא לכבוש את הארץ מידי הערבים גם בתוך ישראל, ביפו, בנגב, בלוד, בכל מקום. בשבילם אין ישראלים: יש רק יהודים וערבים.

     

    אום אל־חיראן ועמונה, אמרתי ליוגב. שני יישובים בלתי מורשים. כאן אתם נלחמים בעד פינוי; בעמונה אתם נלחמים נגד.

     

    "ההשוואה מתבקשת", אמר. "זה נראה כך, אבל המון חלקים לא תואמים. עמונה הוא יישוב שהמדינה בנתה. התברר בדיעבד שהקרקע פרטית. פה מדובר באדמות מדינה".

     

    הסתכלנו מלמעלה על הבולדוזרים שהתחילו להרוס את הבתים. בבוקר, מול המחסום המשטרתי, צעירים שהגיעו מבחוץ זרקו אבנים על השוטרים, חטפו גז מדמיע וברחו. למטה, בכפר, איש לא התנגד. "אנחנו אנשים ממושמעים", אמר אחר כך יאסר אבו אלקיעאן.

     

    המדינה נוהגת בעמונה כפי שהיא נוהגת ביהודים, ובאום אל־חיראן כפי שהיא נוהגת בערבים. לא האזרחות קובעת אלא השבט. ובכל זאת יש קשר: שרי הממשלה, שמוטרדים מאוד מתגובת הבוחרים שלהם על פינוי עמונה, דוחפים עכשיו להריסת בתים במגזר הערבי בישראל. זאת הדרך שלהם לאזן. קלנסווה ואום אל־חיראן הם מקדמה על חשבון הפינוי בעמונה. לכן אני חוזר ומציע: אל תעשו טובות; אל תפנו את עמונה. חבל על הדם; חבל על הדמעות.

     

    מריבות בין אחים

    איך התפוצץ המשא ומתן, שאלתי את יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות להתיישבות הבדואים. "נפגשתי איתם חמש פעמים לפחות", אמר. "למרות שהייתה לנו החלטה של בג"ץ, רצינו להגיע לפינוי בהסכם. לפני שלושה חודשים עברו לחורה שמונה משפחות; לפני חודש שש. בתחילת השבוע נתנו להם הטבות נוספות, בסכום של כשני מיליון שקל. הצענו להם יותר ממה שהצענו למישהו בעבר. ביום שלישי בתשע בערב הגיעו הנציגים של המשפחות למשרד שלנו בבאר־שבע וישבו עד 11. הם דרשו 15 מכלאות לכבשים. אמרנו, מי שמגדל כבשים ורשום כחוק, יקבל. יש רק שניים. אחד הבדואים שתיווך, ביקש שניתן עוד. אמרנו, בסדר, תקבלו חמש.

     

    "ואז אחד האחים פוצץ את המשא ומתן. הם דרשו פתאום לקבל מגרשים בחורה למסחר. אין דבר כזה בחוק – על מגרשים למסחר צריך מכרז.

     

    "בעלי 15 המבנים שנהרסו לא יקבלו פיצוי: אנחנו נותנים פיצוי רק על הריסה עצמית. נותרו 46 משפחות. אני מניח שנהרוס את הבתים שלהן בפברואר או במארס. ייתכן שבמקום ללכת על משא ומתן קיבוצי, נדבר עם כל תת־משפחה בנפרד. יש מריבות בין אחים, שמונעות הסכמים.

     

    "הבדואים הם אזרחים נאמנים. אין אצלם כמעט לאומנות. ב־2016 הרסנו 1,200 מבנים במגזר שלהם, 75 אחוז מהם בהריסה עצמית. הם לא מחפשים עימותים. כשהם רואים שוטרים של יחידת יואב, היחידה שמטפלת במגזר הבדואי, הם מנתקים מגע. האירוע הפעם היה חריג.

     

    "אנחנו הולכים להשקיע שלושה מיליארד שקל במגזר הבדואי. נכשיר עשרת אלפים יחידות דיור ברהט ו־30 אלף במגזר כולו. נסדיר שבעה יישובים לא מוכרים, נלבין בהם בנייה בלתי חוקית ונושיב אנשים על קרקעות מדינה".

     

    למעיין יש דעה נחרצת על אמינותם של הפרטנרים שלו. הוא ציטט באוזניי משפט ששמע לדבריו מפי אחד מראשי המגזר. "אצל הבדואים", אמר, "50 אחוז שקר, 40 אחוז דמיון ועשרה אחוז אמת".

     

    אני לא בטוח איך מתחלקים האחוזים בממשלת ישראל.

    שלושת המיליארדים שהוא מדבר עליהם הם חלק מ־15 המיליארד שהממשלה עשתה עליהם סיבוב יחצני בעבר. בינתיים הכסף נעצר: השרים גלנט ואלקין עירערו. הסיכוי שיהיה הסכם הולך ואוזל משום שהמשפחות גדלות. יעקוב אבו־אלקיעאן, הנהג שדרס, הוא דוגמה אופיינית. היו לו ארבע נשים ו־24 ילדים. עכשיו מכינה איילת שקד חוק נגד פוליגמיה. הפעם, למרבה ההפתעה, הכוונה היא להחיל את החוק באורח שוויוני על יהודים וערבים.

     

    חיים אורון, ג'ומס, יו"ר מרצ בעבר, הוא חבר קיבוץ להב, שכנם של הבדואים. אין אדם שעשה יותר ממנו לאורך השנים כדי להשיג הסדר. הוא השקיף שלשום בכאב על האירועים. "אין צורך ביישוב חדש ליהודים בין ערד לתל שוקת", אמר לי. "זה שיגעון של המתנחלים.

     

    "צווים של בתי משפט לא יפתרו את הבעיה. את זה הבינו מזמן פליאה אלבק, השופט גולדברג ובני בגין. אריק שרון פינה את הקרקעות לצורך בניית שדה התעופה נבטים בשקט, בלי תקשי"ר ובלי עורכי דין. לפעמים אין ברירה, וצריך לשלם".

     

    רגע הסירוס

    יש אנשים שמתעקשים לנסוע מירושלים לתל־אביב דרך אילת. הדרך הקצרה, הפשוטה, חשודה בעיניהם. נתניהו התקשה לספוג את הביקורת נגדו בערוץ 10. הוא גייס חברים: המיליארדרים רון לאודר וארנון מילצ'ן; האוליגרך לאונרד בלווטניק. הוא קיווה שיכפיפו את שדרי הערוץ לרצונו. זה לא קרה, למרות שהחברים שלו השקיעו עשרות מיליונים. בשלב מסוים פעל כדי שהערוץ יקבל הטבות: אם החברים לא משפיעים, אולי הפקידים ישפיעו. כשגם זה לא הועיל, חשב, אם זה לא הולך בטובות, ילך ברע. הוא איים לסגור את הערוץ, והעיתונאים לא נבהלו.

     

    מהלכים דומים עשה כלפי "ידיעות אחרונות". כפי שאנחנו לומדים מהידיעות ששודרו בערוץ 2, הוא נפגש עם מו"ל העיתון, ארנון מוזס, ודן איתו בשורה של רעיונות. אם "ידיעות" ירכך את הביקורת כלפיו, הוא ידאג להביא לו משקיעים חדשים, יקטין את מספר העותקים של "ישראל היום", ישבית את גיליון סוף השבוע.

     

    הוא היה מועיל לעצמו יותר אילו במקום לעשות את כל הסיבובים האלה, היה מדבר עם העיתונאים שמסקרים אותו. לא ארנון מילצ'ן: רביב דרוקר. לא נוני מוזס: סימה קדמון. כך עשו כל קודמיו. אני לא יכול לדבר בשם אף אחד מעמיתיי, אבל אני יכול לדבר מניסיון. נגישות היא מרכיב חשוב בעבודה העיתונאית. נגישות לראש ממשלה היא מרכיב עוד יותר חשוב. לנגישות, למידע, להבנה, יש תוצאות. בעיקר כשמדובר בראש ממשלה כמו נתניהו, שכושר השכנוע שלו נודע לתהילה בעולם כולו.

     

    נתניהו יכול ללמוד מלינדון ג'ונסון, נשיא ארצות־הברית לפני יובל שנים, שהיה רב־אמן בעבודה מול עיתונאים. הוא יכול ללמוד אפילו מברק אובמה, שידע להפיץ את רעיונותיו באמצעות עיתונאים מקורבים וידע לצחוק על מבקריו, לא להחרים אותם; אפילו טראמפ יכול ללמד אותו משהו: הוא מרבה לתקוף בגסות עיתונאים וגופי תקשורת, אבל מיד אחר כך מתראיין אצלם. הוא משמיץ ומשתמש, משתמש ומשמיץ.

     

    אנשים צורכים תקשורת מטעם. אם היא ניתנת להם בחינם, הם לוקחים, אבל הם לא מושפעים ממנה. את הישרדותו בראשות הממשלה חייב נתניהו להרבה גורמים, אבל לא לערוצי הטלוויזיה שמשרתים אותו ולא לעיתונים ולאתרים שמתקיימים בזכות הקזינו. אפשר, כמובן, להשתלט על עיתונים ולקנות עיתונאים. זה מה ששלדון יודע לעשות. אבל רגע הקנייה הוא גם רגע הסירוס. ¿

     

    nahumb@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 19.01.17 , 18:15