האירועים החמורים שהתרחשו בכפר הבדואי אום אל־חיראן בשבוע שעבר עשויים להיות רק הקדימון למשבר חסר תקדים, שבינתיים מתרחש מתחת לפני השטח. אתמול הפגינו אלפים בוואדי ערה (ראו בעמודי החדשות) אחרי שבנתיחת גופת יעקוב אבו־אלקיען, שדרס למוות ברכבו את השוטר ארז לוי ז"ל, התגלה שהנהג הפוגע נורה בברך הרגל שהייתה על דוושת הגז בנוסף לכדור שפגע בחזהו.
המפגינים מחו על התנהלות המשטרה, אבל גם על הריסת הבתים באום אל־חיראן ובקלנסווה. מי שמסתכלים מהצד על האירועים ומתמלאים דאגה גדולה, הם ראשי העדה הדרוזית בישראל. מתחת לפני הקרקע, הם אומרים, החלה תסיסה גם בקרב צעירים דרוזים בעקבות צווי הריסה לבתים שנבנו ללא היתרים על אדמות פרטיות של תושבי הכפרים מע'אר, עוספיא וירכא.
"שיהיה לילדים בית"
מדובר ב־13 צווי הריסה, חלקם מופנים למשפחות שכולות, ובכוונת המשטרה לאכוף אותם בימים הקרובים. "אני מפחד מחבית חומר נפץ שתתפוצץ ואנחנו לא יודעים איך זה ייגמר", אומר השיח' מוואפק טאריף, מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, שמבקש מהמדינה להקפיא את צווי ההריסה עד שיתקבלו האישורים הנדרשים והבעיה תיפתר בדרכי שלום.
אחד הצווים מעוררי הסערה בציבור הדרוזי ניתן למשפחתו של לביב חאמד (48), נשוי ואב לשלושה ילדים מהכפר מע'אר. את הבית שהמדינה מבקשת להרוס, בונה לדבריו חאמד על הקרקע המשפחתית. הוא איבד לפני 22 שנים את אחיו, רב־סרן כיוואן חאמד. "כיוואן היה בן 27, נשוי שלושה חודשים. הוא היה קצין ביחידה מיוחדת בדרום לבנון, במוצב בינת ג'ביל", הוא מספר. ב־19 בדצמבר 1994 נפל כיוואן בקרב, כשהסתער בראש הכוח שעליו פיקד לעבר חוליית מחבלים שפתחה על חייליו באש. "באותו יום הייתי בבית, עם אמא זכרונה לברכה. ישבנו בבית, השעה הייתה מאוחרת. הייתה דפיקה בדלת וכשפתחנו עמדו שם אנשי צבא. הם אמרו שכיוואן נהרג בהיתקלות. באותו הרגע החיים שלנו השתנו. זה היה אסון שירד עלינו מהשמיים, אסון שאי־אפשר לעכל. אשתו יסמין הייתה אז בחודש השלישי להריונה.
"חצי שנה אחרי שהוא נפל נולד לו בן", מספר חאמד. "לבן שנולד קראנו פורסאן אדם. התחתנתי עם אלמנתו של אחי וגידלתי את הילד שלו. היום אדם בן 21, לוחם במג"ב. יש ימים שהוא מאבטח את בית ראש הממשלה, והוא אומר 'איך זה שאני שומר על הבית של ראש הממשלה וראש הממשלה רוצה להרוס את הבית שלנו?'"
למה בעצם התחלתם לבנות כאן בית ללא היתר?
"אין לי בית לגור בו. רציתי לבנות בית על הקרקע הפרטית שלי, לחיות בשקט ובשלום. אין לי שום מקום לבנות עליו חוץ מהחלקה הזאת. אין לי ארץ אחרת, נתנו את הנשמה שלנו למדינה, נתנו את היקר לנו ביותר, הבן שלי משרת בצבא והבן הצעיר ממנו כבר זומן למיונים לצבא. אנחנו ניתן ונמשיך לתרום, אבל צריך להתחשב בנו. אנחנו חלק מהמדינה, אין לנו לאן ללכת, זאת האדמה שלנו ואנחנו רוצים לגור כאן ולהרגיש כמו בני אדם. לא ביקשנו יותר מזה. כשאמרו לי 'יש לך צו הריסה' הרגשתי כאב נורא גדול, את כל הכסף שלי שמתי על הדירה הזאת. למה לא נותנים לנו לגור כאן בשקט? אח שלי עמד בראש מול חוליית מחבלים שבאה לפגוע בביטחון מדינת ישראל. אם אני יכול למסור מסר אחד זו בקשה אישית שלי: את הדירה הזאת בונה בנו של רב־סרן כיוואן חאמד ששילם בחייו עבור מדינת ישראל. זה כואב לנו מאוד".
אנוור איברהים דגש (43), איבד את אחיו בזמן ששירת בצבא. "ח'ליל היה בן 20. הוא נהרג יומיים לפני השחרור שלו. הוא שירת בשכם, עבר הרבה ובסוף נהרג מפליטת כדור של חבר. אבא שלי נכה צה"ל בעצמו, אני הייתי חייל כשהוא נפצע מכדור שהירדנים ירו לו בבטן", הוא מספר. דגש קיבל לאחרונה צו הריסה לביתו שבכפר מע'אר, שאמור לשמש אותו, את אשתו ואת שלושת ילדיהם.
מה אתה חושב על התסיסה בשטח בנוגע לצווי ההריסה לאור המחאה במגזר הערבי?
"אני לא בנאדם אלים. לא רוצה אלימות, רק רוצה שיהיה לי איפה לחיות עם הילדים שלי. מאז שקיבלנו את צו ההריסה אנחנו חיים בפחד, אנחנו לא ישנים. אחרי שהשתחררתי מהצבא רציתי לבנות בית, הפכתי עולמות אבל לא קיבלתי היתרים אז נסעתי לקנדה ל־16 שנה. חשבתי שמשהו ישתנה מבחינת ההיתרים והאישורים אבל חלפו עשרים שנה מאז שהגשתי בקשה ושום דבר לא השתנה".
איפה התחלתם לבנות את הבית שלכם?
"על אדמה שרשומה על שם סבא שלי. כשקיבלתי את ההודעה שיש צו על הבית שהתחלתי לבנות הרגשתי שעדיף לי לעזוב את הארץ ולחזור לקנדה. אני רוצה שלילדים שלי יהיה בית, שיהיה להם איפה לחיות. השתחררתי מהצבא עם אות הצטיינות, אני רוצה שגם שהילדים שלי ישרתו. רק שייתנו לנו זכויות, שייתנו את מה שמגיע לנו".
מה חשבת על מה שקרה באום אל־חיראן?
"זה לא צריך היה לקרות. אפשר היה לפתור את זה. משני הצדדים הלכו אנשים וזה הפסד אדיר. כל אדם, לא משנה אם הוא יהודי או ערבי, זה נשמה. חבל עליהם וחבל על ההורים והקרובים שלהם. אני יודע מה זה לאבד. אני מכיר את הכאב הזה וצריך למנוע אותו בכל מחיר".
כשאין ברירה אחרת
בני העדה הדרוזית בישראל רואים בעצמם חלק בלתי נפרד מהמדינה. הם משרתים בצה"ל, רובם בתפקידי לוחמה קרביים, חלקם נופלים בקרבות למען המולדת. הם עובדים ומשלמים מיסים, ושולחים גם את ילדיהם לצבא כשמגיע תורם. אבל כשהילדים משתחררים מהצבא, אין להם איפה לגור; כבר יותר משני עשורים שוועדות התכנון לא מקדמות היתרים לבנייה על הקרקעות הפרטיות בכפרים הדרוזים. חלק מהצעירים עוזבים את המדינה. אחרים, שרוצים להישאר במדינה שלהם ולהקים משפחה במקום בו גדלו ובו נמצאת כל משפחתם, בונים את בתיהם — שלא מרצונם — ללא היתר. קרוב לעשרת אלפים בתים נבנו כך בכפרים הדרוזים בישראל.
"לא ייתכן שקצין משתחרר מהצבא ורוצה להתחתן ולבנות בית, ואין לו איפה לגור", אומר השיח' טאריף. "אנחנו לא מדברים על אדמות מדינה, אנחנו מדברים על האדמות הפרטיות שלנו, שהצעירים בונים עליהן בתים רק מפני שבמשך שנים המדינה לא מקצה אדמות ולא מאשרת היתרים. לאן הם ילכו? הם ימתינו 30 שנה להיתרים, לא יתחתנו ולא יביאו ילדים? אנחנו לא מבקשים כלום מאף אחד, רק לחיות בכבוד ולבנות על האדמה הפרטית שלנו".
אחד הדברים שהכי מרתיחים את הצעירים הדרוזים הוא העובדה שגם משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל קיבלו צווי הריסה. "אלה בתים של לוחמים, ממיטב הלוחמים בצה"ל, משרתים ביחידות מובחרות", מזכיר השיח' טאריף.
כשאתה רואה את העימותים שהיו באום אל־חיראן זה מדאיג אותך?
"בוודאי, זה מה שמפחיד אותי. אני מפחד שחס וחלילה יקרה משהו דומה בכפר דרוזי. מאות צעירים כבר עכשיו מתאספים בבתים, כועסים ואנחנו מרגיעים אותם. כל יום אנחנו עושים אסיפות ומסבירים להם, אבל הם כבר לא מאמינים גם לנו. מבטיחים ומבטיחים, אבל המדינה לא עושה כלום. אסור לנו להגיע למצב כזה. לכן אני מבקש, תנו לנו הזדמנות לטפל בזה בצורה נכונה. חייבים להקפיא את צווי ההריסה עד שראשי הרשויות, יחד עם רשויות התכנון, יסיימו את התוכניות".
התקוממות בשטח
"הבעיה של הקרקעות בכפרים הדרוזים ידועה מזה עשרות שנים", מסביר ראיד שנאן, היועץ המשפטי להנהגה הרוחנית של העדה הדרוזית בישראל. "אין הפשרת קרקעות, אין תוכניות, וכשכבר התחילה התעוררות תכנונית, גילינו שזה לוקח 10־15 שנים. בינתיים נוצרה תופעה של בנייה בלתי חוקית באדמות פרטיות; אנשים בונים על אדמות שבבעלותם, כמו על קרקע חקלאית שאינה מוכשרת לבנייה, כך יש למעלה מעשרת אלפים בתים ללא היתר. שליש מבתי האב בעדה הדרוזית הם עבריינים לכאורה. מדובר באנשים נורמטיביים, קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, עובדים מסורים במוסדות המדינה. בשנתיים האחרונות המדינה נקטה בהליכי אכיפה, הגשת כתבי אישום, מאסר על תנאי ואפילו מאסרים בפועל. לפני חודשיים נפל דבר כשביצעו הריסה של בית בכפר חורפיש, מדובר היה על בית של משפחה שכולה. הרחוב הדרוזי בלע את זה בשקט. בשבועות האחרונים התקבלו עשרות צווי הריסה. עכשיו השטח כבר לא יכול להכיל את זה. יש התקוממות. אנשים שמים אבטחה של 24 שעות סביב הבתים".
ואיך המדינה מגיבה לזה?
"גם המדינה מודה בשנתיים האחרונות שיש בעיה ורוצים לפתור אותה, אבל זה לוקח זמן. השיח' ביקש, 'בואו נקפיא את ההליכים, נסיים את התהליך התכנוני'. גם בית שרוצים להרוס עכשיו, אפשר לחכות עם זה. לא להרוס עכשיו כי זה יבעיר את השטח. בואו נפתור את כל הבעיות, אפשר להגיע להבנה מוסכמת על פירוק ובינוי. לאור כל מה שקרה בנגב יש גורמים קיצוניים שרוצים לגרור את הדרוזים לתוך זה, אבל אנחנו לא בעד מהומות, אנחנו רוצים ללכת יחד עם המדינה".
למה אתם לא מצטרפים למחאה?
"זה מלבה את היצרים ומוסיף תבערה לשטח וחבל להגיע למצב של עימותים עם כוחות הביטחון. אחרי הריסות הבתים בקלנסווה היו קריאות לדרוזים שיצטרפו לשביתה. סירבנו. גם אחרי ההריסות בנגב הדרוזים לא הצטרפו למחאה. פורום ראשי הרשויות הדרוזים קיבל קריאה להצטרף לוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל וסירבנו. אנחנו רוצים ללכת יד ביד עם המדינה אבל צריך להתעשת ולעשות הקפאת מצב".
מה הציפיות שלכם מהמדינה?
"אם לראש הממשלה יש סופר טנקר בתכנון שיפעיל אותו עכשיו, כי אנחנו בין הפטיש לסדן. בשטח יש גורמים קיצוניים שרוצים לגרור את הדרוזים למאבק של ערביי ישראל. אנחנו בהנהגה לא רוצים שזה יקרה, יש לנו אוזן קשבת במנהל התכנון ואצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אנחנו לא מבקשים טובות, אנחנו רק מבקשים הקפאה. זו החלטה שצריכה להתקבל בדרג המדיני. אם ראש הממשלה ביקש מהפרקליטות לדחות את הפינוי בעמונה עוד ועוד עד שיתקבל הסכם, הוא יכול להחליט להקפיא את ההריסות אצל הדרוזים עד שנמצא פתרון בדרכי שלום".
ממטה הדיור הלאומי במשרד האוצר נמסר בתגובה: "היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה פועלת מכוח חוק התכנון והבנייה, בשיתוף פעולה וליווי מלא של פרקליטות המדינה במשרד המשפטים ובהתאם להנחיותיה. אכיפת דיני התכנון והבנייה מתבצעת בהתאם לעקרון שלטון החוק, תוך הקפדה על הפעלת החוק באופן שוויוני וללא אפליה, בהתאם לכללים ידועים מראש, ללא שרירות וללא מקריות. רשויות האכיפה מטפלות באופן ישיר ועקיף בתיקים מנהליים ופליליים בתחום התכנון והבנייה בכדי להבטיח את קיומן של הוראות החוק, וכל זאת תוך עמידה על עקרון האחידות והשוויון של האזרחים בפני החוק". •
