השאלה היומית: האם ההנחיה של פרקליט המדינה להקל על הורים ששכחו את ילדיהם ברכב ולא להעמידם לדין נכונה

העונש כבר נגזר | ענת לב־אדלר

מספרת האגדה כי באחד הימים הגיע ממרחקים אדם חשוב מאוד לפגישה עם קיסר סין. "תן לי את ברכתך", ביקש האורח, והקיסר הניח יד על ראשו ואמר: "אני מאחל לך שהמוות יישמר כסדרו". כעס האח"מ ואמר, "הזו הברכה שאתה מעניק לי?" והקיסר התעקש שזו הברכה החשובה מכולן, וחזר והדגיש: "אני מאחל לך שהמוות יישמר כסדרו", בא לומר, שיהיו אלה ילדים שקוברים את הוריהם, ולא להפך.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי כי פרקליט המדינה שי ניצן מציע לפטור מהעמדה לדין ומעונש מאסר הורים שבשל התנהגות רשלנית מצידם, איבדו ילדיהם את החיים.

נכון, מוות הוא מוות הוא מוות, וגרימה לאובדן חיים הוא הפשע הנורא מכל, אבל במקרה דנן, יותר מאשר יש לתת עליו את הדין, יש לתת עליו את הדעת. וזה בדיוק מה שמבקש בהצעתו החומלת הפרקליט ניצן. לתת את הדעת לכך שעל רצף החיים, אין אובדן טראגי ומרסק יותר מאובדנו של ילד, ועבור הוריו משול האובדן הזה לאובדן החיים עצמם.

לכן אני מסכימה עם גישתו האנושית כל כך, ומעריכה אותה. כי למי זה בדיוק יעזור אם אותו הורה ששכח בהיסח הדעת את ילדו במכונית, יעביר את זמן התופת שהפכו להיות חייו מאחורי סורג ובריח? הרי הוא ממילא נתון עד אחרית ימיו בכלא שהוא תודעתו, ממנו לעולם לא יצליח לצאת לחופשי.

נכון, יש להביא את הדברים למודעות הציבורית, ויש לחזור ולהדגיש בפני הורים את האחריות העצומה שבעצם הפקדת חיי ילדיהם בידיהם, יש לדבר על הפרעת הקשב הקולקטיבית שכולנו חיים בתוכה ועל הסחת הדעת שהפכה להיות המגפה של המאה ה־21, ויש לעשות כל שניתן בהטמעת המסר בתקווה שהוא יחלחל ושהלקח יילמד, אבל הדרך היעילה יותר לגרום לכך לקרות היא למשל בהחלפת עונש המאסר בפעולה בעלת ערך חברתי. למשל, מפגשים או הרצאות שיקיים אותו הורה בפני הורים אחרים, במסגרתם הוא יאפשר לציבור להזדהות עם סיפורו ועם כאביו, כדי למנוע אולי את המקרה הבא.

לעצור את התופעה | אתי אברמוב

19 תינוקות, פעוטות וילדים נפטרו בייסורים רבים, תוך שהם קשורים במקומם ללא יכולת לזוז או לסייע לעצמם. 408 ילדים אחרים "רק" נפגעו, כשלפעמים אותו ה"רק" הוא מצב של צמח, כלומר ללא תוחלת, וזה רק — ללא מרכאות — בשמונה השנים האחרונות. אלה הנתונים היבשים והכואבים.

אם פרקליט המדינה, שי ניצן, והכפופים לו לא מבינים שכדי למנוע את עליית הנתונים הללו חייבים לשנות גישה, אז אני באמת כבר לא יודעת מה עוד נותר לעשות. העיקרון המנחה את הפרקליטות הוא אנושי: הורה ששכח את ילדו למות לבדו ברכב כבר נענש, הוא מתענה ויתענה כל חייו. אני מסכימה. שום תא מעצר לא ייתן מזור או שחרור מאשמה לאותו הורה. אך בנוגע לחקיקה משמעותית בנושא, שעיקרה העמדה לדין ועונש מאסר, כאן מפספסים המתנגדים: החוק החדש אינו מיועד עבור הנפגעים אלא עבור אלה שעדיין לא שכחו את הילדים. כי מה לעשות, בני אדם, וזו עובדת טבע, לא לומדים לקח אם הם לא משלמים. בכסף, בתקופות מאסר, ולפעמים בחיים עצמם. לפעמים רק עצם הסיכון שבתשלום כלשהו כבר יוצר הרתעה מצילת חיים.

תראו מה קרה עם חוק פשוט וקל הרבה יותר, חוק השקיות. מרגע שאנשים התחילו לשלם עשר אגורות עבור כל שקית, הם התחילו לחשוב ולחשב. לפעמים זה כל מה שצריך. לחשוב. לזכור. כאמא לילדה בגיל הרלוונטי, מי כמוני מבינה את החסך של המוח האנושי, במיוחד ההורי, להיות בפוקוס בכל דקה. אבל כעיתונאית שמלווה את המקרים שבהם הורים שוכחים את הילדים, הייתי רוצה לשנות משהו, שזה לא יקרה. ואם צריך להושיב הורים בכלא רק כדי למנוע את התופעה, כדי שאפילו ילד אחד יינצל, אז יש לעשות כל מה שצריך. עלינו לשמור על אזרחי המדינה, לפעמים מעצמם, בדרך שמתגברת על החמלה ופוקחת עיניים אל המציאות.