האמן שדחה את פרס ישראל

שני דברים שאני זוכרת מביקורי בביתו של האמן משה גרשוני, שנפטר אתמול בגיל 80: הוא נהג להאכיל עורבים במרפסת דירתו, שהייתה ממוקמת ברחוב קטן ושקט במרכז תל־אביב, ושבה גר בשנים האחרונות עם בן זוגו חואן גרסיה, ואת שני הרמקולים העצומים שהיו ממוקמים בסלון, מעין שני טוטמים ענקיים, שבהם נהג להקשיב למוזיקה — אחת האהבות הגדולות שלו.

אני גם זוכרת את הביקורים בסטודיו שלו, ואת התחושה שאני נמצאת עם אמן בעל שאר רוח ושיעור קומה, דבר שכמעט לא חוויתי עד אז ומאז. את הציורים מדושני הצבע, החומריות, הגופניות והיצריות, ואת התחושה שהציור והוא אחד הם.

האמנות והביוגרפיה נמהלו זו בזו. עבודותיו נגעו באומץ בפוליטיקה, בכיבוש, ביהדות, באמונה ובציונות. האופן שבו נגע בטראומת השואה היה אחר לגמרי ממה שהיה מוכר עד אז. ב־1980 הציג במוזיאון תל־אביב את המיצב "בדם לבי" שכלל 150 צלחות חרסינה לבנות שהוכתמו בצבע אדום, וכיוון זה נמשך במיצב "אטימה אדומה: תיאטרון" שהוצג בביאנלה לוונציה באותה שנה. בציוריו משנות ה־80 החלו להופיע טקסטים שהתייחסו לחיילים בצורה ארוטית — ואלו ליוו גם את תקופת יציאתו מהארון ופרידתו מאשתו, האמנית הנהדרת ביאנקה אשל גרשוני. הביוגרפיה שלו הייתה חלק בלתי נפרד מיצירתו. אפילו מחלת הפרקינסון, שפגעה בתנועות הקטנות, נתנה את ביטויה בתנועות גדולות יותר על הבד. במובן הזה אפשר לכנות אותו אחד הציירים הישרים ביותר שאני מכירה.

הכנות הזו באה לידי ביטוי גם בהתנהלות הציבורית שלו: ב־2003 סירב לקבל את פרס ישראל לציור כמחאה נגד השלטון שנראה בעיניו לא מוסרי. בתגובה בוטלה הענקת הפרס. הנחישות שבה נלחם ועמד מאחורי דבריו ובעד חופש הדיבור והיצירה באה לידי ביטוי גם ב־1999, כשמוזיאון ישראל ניסה לבטל תערוכה שבה הופיעו תצלומים בעלי תכנים הומוסקסואליים שלו ושל בן זוגו דאז, זהר קניאל. בתגובה הגיש גרשוני צו מניעה נגד המוזיאון, והתערוכה נותרה על כנה.

גרשוני הרבה להשתתף בתערוכות קבוצתיות ולהציג תערוכות יחיד בגלריה גבעון, גלריית האם שלו משנות ה־80. ב־2010 נפתחה רטרוספקטיבה חשובה שלו במוזיאון תל־אביב, שאותה אצרה שרה בריטברג סמל, וב־2014 הציג תערוכת יחיד בגלריה הלאומית החדשה בברלין.

גרשוני הותיר אחריו בן זוג, שלושה ילדים ואחות. בצוואתו ביקש לשרוף את גופתו. לא תיערך הלוויה, ולא תתקיים שבעה רשמית.