"פריפריה" היא אחת המילים האהובות על פוליטיקאים בישראל. הם תומכים נלהבים ב"חיזוק הפריפריה", "פיתוח הפריפריה" ו"שינוי בסדר העדיפויות הלאומי לטובת תושבי הפריפריה". בזמנים של מלחמות ומבצעים צבאיים, שבהם מומטרים טילים על יישובי הפריפריה, הם אף יוצאים מכליהם ו"מחבקים את הפריפריה".

פעם בכמה שנים ראש הממשלה ושריו מכריזים בחגיגיות על תוכנית רב־שנתית, או על הקמת ועדת מנכ"לים ל"חיזוק הצפון" או ל"חיזוק הדרום". אולם להצהרות, לתוכניות ולגילויי החיבה של מקבלי ההחלטות אין קשר למציאות. מחקר שערך בנק ישראל לפני שנתיים מלמד על התרחבות משמעותית של הפער הכלכלי בין תושבי הדרום והצפון לבין תושבי המרכז. לפי המחקר, בעשור האחרון ניכרת גם מגמה של עזיבת הפריפריה לטובת המרכז. בבנק ישראל מייחסים את התרחבות הפערים הכלכליים למדיניות הממשלה, שצימצמה החל משנת 2003 את מספר יישובי הפריפריה הנהנים מהטבות מס. שר האוצר שביטל את הטבות המס הללו היה בנימין נתניהו.

הפערים בין המרכז לפריפריה עלו לאחרונה גם מנתוני משרד הבריאות שלפיהם מספר הרופאים במחוז תל־אביב כפול מזה שבמחוז הצפון ומספר מיטות האשפוז בבתי החולים בפריפריה קטן משמעותית מאשר במרכז. הזקנה בבית החולים בנהרייה עדיין שוכבת במסדרון.

מציאות זו היא התוצאה של תפיסת הצדק המנחה כאן את מקבלי ההחלטות לאורך השנים. תפיסה שלפיה יש להזרים את רוב המשאבים החברתיים והכלכליים לבעלי האמצעים, החיים באזור המרכז. על תפיסת הצדק המעוותת הזו אפשר ללמוד גם מהעתירה נגד חיים כץ שר העבודה והרווחה ומשה כחלון שר האוצר, שהוגשה השבוע לבית המשפט העליון על ידי מיכאל ביטון ראש עיריית ירוחם ושמעון לנקרי ראש עיריית עכו. מהעתירה עולה שעל פי שיטת ההקצאה של משרד העבודה והרווחה, למטופל המקבל שירותי רווחה מעיריית רעננה מוקצים 6,300 שקלים בשנה, בעוד שלמטופל המקבל שירותי רווחה מעיריית לוד מוקצים 3,825 שקלים, ואילו למטופל ברהט כ־1,450 שקלים בלבד.

לאי־הצדק המתמשך המשווע הזה אחראית מדיניות תקצוב שמעניקה יתרון לרשויות מקומיות עשירות על פני רשויות מקומיות עניות. אחד ממרכיבי השיטה הוא "המימון התואם" (Matching), שעל פיו התנאי להשתתפות המדינה ב־75% מעלות המימון של תקני עובדי רווחה הוא שהרשות המקומית תישא ב־25% הנותרים. המשמעות היא שרשויות מקומיות שאינן מסוגלות לכך מאבדות לחלוטין את זכאותן להשתתפות המדינה. כלומר, תושב בפריפריה שהרשות המקומית שלו אינה יכולה לשאת בחלקה במימון שירותי הרווחה מאבד את הזכות ליהנות מהתקציבים שהמדינה מייעדת לשירותי רווחה.

המנגנון השני שיוצר אי־שוויון ומנציח אותו הוא חלוקת תקציב הרווחה לפי מספר התושבים ביישוב ולא לפי מספר התושבים ביישוב הנעזרים בשירותי הרווחה. בנוסף, על פי שיטת מימון זו מוענק משקל נמוך מאוד למאפיינים חברתיים־כלכליים של היישוב בקביעת התקצוב. אגב, מצבם של תושבי ירוחם ועכו היה משתפר באופן משמעותי אילו גרו בהתנחלויות, שם נהנים התושבים מהתקציבים הממשלתיים הנדיבים ביותר.

העותרים טוענים כי שיטת תקצוב זו מהווה פגיעה בזכותם החוקתית של הנזקקים לשירותי רווחה לקבל סיוע שיאפשר להם קיום מינימלי בכבוד ומפרה את זכותם של מטופלים מירוחם ועכו לשוויון. כך, כמו בתחומים חברתיים אחרים כמו שירותי חינוך, מנגנוני החלוקה של התקציבים הממשלתיים משעתקים את אי־השוויון הלאומי והאתני בישראל, בין תושבי הפריפריה שרובם ערבים ומזרחים לבין תושבי הרשויות המקומיות המבוססות במרכז הארץ שרובם אשכנזים. הסדרים אלה מבטיחים שהגרים בפריפריה לא יצליחו להיחלץ ממצוקה ולזכות בהזדמנות שווה, ואפילו לא לקיום מינימלי בכבוד. √