כשאיש לא קורא לי

אִמִּי לֹא קוֹרֵאת לִי בִּשְׁמִי

כִּי אִמִּי — זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה.

אָבִי לֹא קוֹרֵא לִי בִּשְׁמִי

כִּי אָבִי בַּמֶּרְחָק.

וֵאלֹהִים, גַּם הוּא לֹא קוֹרֵא לִי בִּשְׁמִי —

כִּי אֱלֹהִים מְשַׂחֵק בְּמוֹפַע פּוּרִים:

לְכֶלֶב הִתְחַפֵּשׂ

וּמְקוֹנֵן בַּלֵּילוֹת בְּקוֹל כֹּה גָּדוֹל

וַאֲנִי מְגָרֶשֶׁת אוֹתוֹ בְּמַקֵּל

שֶׁיִּתֵּן לִי לָנוּחַ.

נוּחַ, לִבִּי —

נוּחַ לְרֶגַע כְּשֶׁאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ.

נוּחַ לְרֶגַע,

כְּשֶׁגּוּפִי מִתְמַשֵּׁךְ בְּסַבְלָנוּת.

נוּחַ לְרֶגַע,

עַד קְרִיאַת פַּעֲמוֹן,

עַד קְרִיאַת הַקִּינָה,

הַתְּלוּיָה כְּמוֹ שַׂק עַל גַּבִּי.

נוּחַ לְרֶגַע — — —

רַק לְרֶגַע אֶחָד בְּלִי אֱלֹהִים.

מתוך: הו! כתב עת לספרות / גיליון 14