בשבועות שאחרי אסון המסוקים פקדו חלומות רעים את שנתה של אלמנת הטייס רס"ן ישיש עדן ז"ל. בעלה ההרוג הפציע אצלה באלף צורות ותלבושות. לרוב היה חי ולפעמים מת, פעם התייצב מולה בחדר השינה ופעם הסתתר במערה. "הייתי חולמת שהוא בא אליי עם כל מיני אלקטרודות ואנטנות על הראש", אומרת איריס היום וחרף הזמן שחלף, הכאב מפעפע בקולה. "הייתי צועקת אליו, תלך מפה, אל תבוא יותר, כי כולם נהרגו וגם אתה מת".
ככל שחלפו השנים, הפכו החלומות קשים יותר; ישיש פצוע, ישיש מדמם, ישיש רב איתה על דברים לא ברורים. "אף פעם לא חלמתי עלינו יושבים לארוחת שבת, יוצאים לים עם הילדים, רק דמעות וקטסטרופה", היא נזכרת. "היום אני חושבת שזה הגן עליי. כי אם היו לי חלומות טובים על ישיש, לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה".
אחר כך הפסיקה לחלום. ורק השנה, במלאת 20 שנה לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה עד אז, הרגישה פתאום בצורך הזה, הנואש, לפגוש את ישיש בחלום. כי נכד ראשון נולד להם לפני תשעה חודשים מעומרי, הקטן מבין שלושת היתומים שנותרו לאחר מותו. "אם הייתי חולמת עליו היום", היא אומרת בצער, "הייתי מסבירה לו שמכל הדברים שהפסיד, הנכד שלא יזכה לראות ולהחזיק הוא ההחמצה הכואבת ביותר".
גם בנך עומרי מרגיש כך?
"כבר בחדר הלידה עומרי כל הזמן אמר: 'אוי, אם אבא רק היה זוכה לראות את הבן שלי'. אחר כך הוא החזיק את התינוק על הידיים ואמר לו: 'כל כך חבל שלא תפגוש את סבא שלך'. ובברית הוא קרא לו שי, שאלה האותיות המרכזיות בשם ישיש. ואני עמדתי שם וחייכתי לכולם ובלב שלי דיברתי אל בעלי המת ואמרתי לו: 'ישיש, ישיש, כבשת את פסגת ההחמצות. כי הרי היו כל כך הרבה כאלה עד היום, טקס הגיוס, ובר המצווה, ותואר ראשון ושני וחתונה, אבל להפוך לסבא — זו באמת גולת הכותרת'".
הזמן לא משכך את תחושת ההחמצה?
"להפך. הוא רק מעצים אותה. בהתחלה חשבתי שאני והילדים שלי הכי מסכנים בעולם. שאין יותר אומללים מאיתנו. לקח לי פחות משנה להבין שדווקא ישיש הוא המסכן, כי אנחנו איכשהו עמדנו על הרגליים והוא הפסיד הכל. ככל שחלף הזמן הוא פחות בא, לארוחות, לטיולים, לגיוסים, לשמחות. הזמן רק מגדיל את ערימת ההפסדים שלו: עוד חוץ לארץ, עוד סרט חדש, עוד נוף, עוד שיר. כבר השלמתי עם העובדה שהוא לא יהיה נוכח בחיי, אפילו התרגלתי לעבור את השמחות בלעדיו, אבל הנכד הקטן שלנו זה משהו שעוד נורא קשה לי. ולא רק על ההחמצה של ישיש אני כואבת, אלא בעיקר על הנכד, שהחמיץ אותו".
השכול עדיין נוכח באותה העוצמה?
"כן. 20 שנה עברו וכאילו מתרגלים. החיים זורמים, יש להם את הקצב שלהם, אבל בנפילה הראשונה הכל חוזר ובולע אותי. האבל הוא מאוד טריקי, מאוד ערמומי. הוא מחכה לי בפינה, שולח זרועות, אם רק אשכח אותו לרגע, הוא יחטוף אותי. השכול אורב בכל מיני מקומות שאני לא מוכנה להם, ואם אני קצת חלשה, הוא מיד משתלט עליי ומנצח ואין לי את הפריבילגיה הזו, להפסיד. לכן אני חייבת לעמוד על המשמר. להיזהר. להיות חזקה".
התנגשות מעל החולה
זה קרה בליל ה־4 בפברואר 1997. שני מסוקי יסעור של חיל האוויר התנגשו זה בזה מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים למוצבי דלעת ובופור שבדרום לבנון. כל 73 החיילים שהיו במסוקים נהרגו, בהם שמונה אנשי צוות אוויר והקברניטים רס"ן אבישי לוי ז"ל ורס"ן ישיש עדן ז"ל.
כבר באותו הלילה מונתה ועדת חקירה שעבדה במשך 72 יום, שבמהלכם קיימה 37 ישיבות, שמעה 109 עדים ובחנה יותר מ־200 מוצגים, בניסיון להבין מה אירע — ללא תוחלת. "לא נמצאו ראיות אשר בכוחן להציג כל אחת בפני עצמה, תמונה מלאה לגבי אופן התרחשות התאונה", נכתב בדוח שהגישה הוועדה בסופו של דבר. "קושי גדול במיוחד קיים באיתור הסיבה שהובילה למפגש בין שני המסוקים, היות שלצערנו הרב איש מבין אנשי הצוות או הקצינים והחיילים המוטסים במסוקים, לא נותר בחיים. כמו כן, לא הותקנו במסוקים קופסאות שחורות, שייתכן והיה במידע הנאגר בהן כדי לשפוך מעט אור על התעלומה. משכך", נכתב עוד, "מתבצע שחזור מהלך האירועים על ידי קיבוצן של ראיות שונות, אשר כמכלול מצביעות על תרחיש אפשרי לתאונה.
"לצערנו", נכתב בסיכום הדוח, "האמת נלקחה עם קורבנות האסון לעולמם. האירועים בשניות האחרונות לקראת ההתנגשות יישארו בגדר תעלומה".
אבל בבית משפחת עדן לא התעסקו במה שהתחולל בקוקפיט. "עוד לפני האסון, הקטע של אבא טייס לא היה נוכח בבית", מספרת איריס, "עד כדי כך שאחרי ההלוויה עומרי שאל אותי אם אבא הטיס את המטוס או טס בו כאחד החיילים. ישיש היה מילואימניק והטיסות התבטאו בזה שבבוקר הוא היה מסיע את הילדים לגן ולבית הספר, יוצא לטיסה, חוזר בלילה ומביא להם שוקולד מהשקם. הם לא ראו אותו עם סרבל טיסה וגם לא טסו איתו ביסעור כי הטיסות היו מבצעיות. הוא היה בכלל איש מחשבים. כשהתחיל מקום עבודה חדש, עבר לטיסות לילה. אני זוכרת שכשהיה חוזר, האדרנלין הפריע לו להירדם והוא היה יושב שעות עם הצ'ינצ'ילה שלנו, מלטף אותה ונרגע עד הטיסה הבאה".
הוא היה בגיל שבו רבים פורשים מטיסה.
"ישיש כל כך אהב את הטייסת, שהוא משך ומשך את הפרישה. לפעמים הייתי שומעת אותו מתחנן לפקידת המבצעים שתמצא לו איזו טיסה של אח"ם או איזו הקפצה של ראש הממשלה שהתקיימו בימי שישי. ואז הוא היה יוצא בשקט, שלא אכעס, כי יום שישי היה זמן האיכות שלנו. פעם שאלתי אותו אם ירצה שהילדים יהיו טייסים כמוהו. הוא אמר שלא, שזה מסוכן מדי, כי מסוקים טסים בגובה נמוך ובלילות חשוכים עם אמצעי ראיית לילה, לפעמים בין מצוקים. אולי לכן הוא היה משוגע על טיסה בליל ירח מלא. הרבה אחרי האסון הייתי אומרת, אם ה־4 בפברואר היה ליל ירח מלא, אולי כולם היו ניצלים"
היא נאה ומטופחת, משדרת מרץ וחיוניות. בעשר אצבעות ובלב פצוע גידלה שלושה בנים. אישה עדינה שמעולם לא הצליחה להתחבר לכדורגל ולכדורסל, אבל העניקה לילדיה מסגרת בדרכים אחרות, מקבילות. את ישיש ז"ל הכירה בבסיס תל־נוף כששירתה שם כפקידת מבצעים. היא נשארה לתורנות, ישיש בדיוק שב מטיסת אימון והמפגש הפך לקשר זוגי שהבשיל ב־77' לחתונה. 20 שנה היו נשואים באושר.
"במבט לאחור אני חושבת שהמוטו היה שהכל מובן מאליו", היא אומרת בכאב. "היינו צעירים ויפים, במעמד כלכלי טוב. ילד ראשון על פי הספר, ואחרי שנתיים עוד ילד ועוד אחד. כאילו, מה חסר? ואז היה הבום הראשון. אמא שלי התאבדה בגיל 55 כשנודע לה שהיא חולה סופנית בסרטן. אבא שלי מת לפניה מאותה המחלה ובייסורי תופת, והיא לא רצתה לסיים כמוהו. היא כל הזמן אמרה, אתם תזכרו אותי יפה ודעתנית. בגלל שהייתה שוטרת, היא הרגה את עצמה באקדחה האישי. אנשים אמרו לי אז, מזל שיש לך כזה בעל וכאלה ילדים, בזכותם תתמודדי, אבל כשישיש נהרג, אמרתי לעצמי, זה דווקא היה המזל שלה שהיא לא התמודדה עם מותו. ועוד אמרתי, גם כשמבטיחים לך שיש על מי לסמוך, לא לעולם חוסן".
איזה אבא היה ישיש?
"אבא נפלא. היה מטייל עם הילדים, מחכה להם עם ערימת שניצלים בבית, מכין איתם שיעורי בית. בבוקר הוא זה שהכין את הסנדוויצ'ים, כי אני יצאתי לעבודה הרבה לפניו. הוא היה איש של עבודת כפיים, ידע לנגר ולגנן. אנשים אמרו שהגינה שלנו מזכירה את גני ורסאי. היה חשוב לו שהילדים יראו עולם ולכן נסענו כל שנה לחו"ל. הוא היה מבשל ומכבס, לפעמים גם בחצות הלילה, אחרי שחזר מהטיסה. הייתי אומרת לו, אני אתלה מחר, והוא היה אומר, תתפנני במיטה, אני אתלה ואבוא. אפילו את הקניות הוא אהב לעשות במקומי. היה יוצא לשוק, יושב עם החבר'ה מהבסטות, אוכל איתם חמוצים, מפצח איתם גרעינים. אחרי שנהרג, הם שלחו לי את כל הדברים שהוא אהב. הוא היה כל כך פעיל בבית, שאנשים אמרו לי, איך תסתדרי בלעדיו?"
טיסות אחרונות
האסון תפס אותם שלושה שבועות לפני גיוסו של מתן, הבן הבכור, שהיה אז בן 18. אחיו שחר היה אז בן 15 ועומרי בן עשר. איריס עבדה באגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה והרווחה, שם היא עובדת גם היום. ישיש, לעומתה, יצא לחופשת פרישה לקראת מעבר למקום עבודה חדש וגם מהטייסת כמעט נפרד. התיק שלו, אומרת איריס, כבר הונח על שולחנו של מפקד החיל, וימי המילואים שקיבל נתפסו כטיסות אחרונות בהחלט.
"באותו שבוע הוא קיבל צו מילואים ליומיים. היינו אמורים לטוס למחרת לתאילנד כדי לחגוג 20 שנות נישואים. ישיש ביטל את היום הראשון אבל השאיר את היום השני. החבר'ה מהטייסת אמרו לו, תבטל כבר את שני הימים, הרי אתה צריך לטוס למחרת, אבל ישיש אמר, לא מוותרים כל כך מהר על אהבת חיים".
הוא הספיק לדבר איתך לפני הטיסה?
"כן. באותו היום ארזתי מזוודות וישיש התקשר מהמנחת במחניים, כולו מאושר. המתדלקים אמרו שסיפר להם בדיחות והשכיב אותם מצחוק. זה היה יום קר וגשום, וישיש אמר לי, אל תשכחי לארוז בגדי ים וגופיות, כי אנחנו טסים למקום חם. ועוד הוא אמר, אני רק מוריד את החיילים וחוזר, סיפור של רבע שעה מקסימום.
"זה היה אמור להיות הזמן היפה ביותר: 20 שנות נישואים, הטיול לתאילנד, יום ההולדת שלי, עבודה חדשה ומאוד מתגמלת שישיש עמד להתחיל ועומרי הקטן בן עשר. ישיש תמיד אמר, איריסי, כשעומרי יהיה בן עשר נתחיל לעשות חיים".
ההודעה על התאונה תפסה אותם באמצע הסלון. "השעה הייתה תשע בערב, סיימתי עם האריזה וחיכינו להורים של ישיש שהיו בדרך אלינו לשמור על הילדים בזמן שנטייל בתאילנד. ישבנו על השטיח, צפינו בסדרה 'רמת אביב ג'', ופתאום היה מבזק: שני יסעורים התרסקו בצפון. התחילו לרוץ תמונות, קיטבגים, ציוד אישי של חיילים. היה ברדק לא נורמלי. ואני יושבת קפואה מול המסך וחושבת שישיש כבר מזמן היה צריך להיות בדרך הביתה. ופתאום קלטתי שאם בתשע מודיעים, זה אומר שהאסון כבר קרה שעתיים־שלוש קודם, וישיש לא התקשר להרגיע שהכל בסדר איתו. הרי אם היה בחיים, הוא היה מתקשר מיד. ואז הבנתי".
הודיעו לך?
"בדיעבד התברר שכל הטייסת כבר ידעה ואף אחד לא העז לבשר לי. אבל אני הייתי פקידת מבצעים במלחמת יום כיפור והכרתי את הנוהל, אז התקשרתי לשם. כשהתחילו להעביר אותי מאחד לשני, התקשרתי ישירות למפקד הבסיס. הוא אמר, אני לא יכול לדבר איתך. אז אמרתי, אני אעזור לך, אשאל על דרך האלימינציה. בחדשות הודיעו שהיסעורים התרסקו בצפון, ישיש טס לצפון? והמפקד אמר שכן. שאלתי, היו לכם יותר משני יסעורים בצפון הלילה? והוא אמר שלא".
זמן רב עבר עד להודעה הרשמית. "ובינתיים שחר צרח שהוא רוצה את אבא, ודפק על השולחן. מתן חשב שטייסי מילואים לא עושים טיסות מבצעיות ולכן התקשר כדי לשאול אם ההרוגים הם חברים של אבא. כולם ידעו, אבל פחדו להגיע אלינו לפני ההודעה הרשמית. בחצות הגיע מפקד הבסיס. הוא הודיע שהייתה תאונה קשה, שסביר להניח שאין ניצולים ואמר שככל שעובר הזמן פוחתים הסיכויים. גם ההורים של ישיש הבינו. אבא שלו עוד התקשר לאמא שלו, סבתא של ישיש, ובכה לה בטלפון, 'הנכד, הנכד שלך'. זה היה כמו בוקס בבטן, סוג של טירוף.
"רק עומרי אמר בשקט, 'אבא שלי מת ואני הולך לישון'. הוא עלה לקומה השנייה וישן עד הבוקר. בבוקר, קצין העיר כבר היה בבית, ונציגים מהטייסת וכל החברים, ופתאום אני רואה אותו בראש גרם המדרגות, ילד בן עשר. איך מסבירים לו? השיחה איתו הילכה עליי אימים. לקחתי אותו הצידה. אמרתי לו, עומרי, אבא לא יחזור, אבל אולי עדיף שלא יחזור, כי אם היה נורא פצוע, הוא היה חי אבל סובל. ועומרי אומר, אני מוכן שהוא יחזור בלי אוזניים. אמרתי, אז איך הוא ישמע אותך? והילד לא מוותר: אני מוכן שיחזור בלי ידיים ובלי רגליים, רק שיחזור. אמרתי לו, איך הוא יוכל לשחק איתך כדורגל, ואיך הוא יוכל לחבק אותך? ואז הוא שתק כמה רגעים ואמר לי, אמא, אנחנו נהיה יחד ונהיה חזקים".
השעון נעצר בשבע
בראשית השבוע, 20 שנה לאחר האסון, הגיע אל איריס אחד המחלצים שהיה בשטח בלילה הנורא ההוא והביא לה תמונה שצילם והייתה שמורה בכיסו כל הזמן הזה. ובתמונה מראות ההרס ושברי המסוק ושמיים שחורים. "הוא היה הראשון שנגע בישיש", היא דומעת. "מיד אחרי ההלוויה סיפרו לי שהקסדה שלו עפה קצת הצידה, ושהמחלצים מצאו אותו בתא הטייס כשהוא יושב בכיסא בתנוחה של בן אדם חי. המחלץ אמר: 'רצתי אל ישיש בכל הכוח, הייתי בטוח שהוא חי. יש אפילו הקלטה בטייסת שאני משדר, טייס כיסא ימין בחיים, אבל כשהגענו אליו ראינו שהוא מת'. ובאמת כמה ימים אחר כך הביאו לי את טבעת הנישואים שלו ואת השעון שהיה מכוסה בחול ונעצר בדיוק בשבע בערב, שעת ההתרסקות". כמה שנים מאוחר יותר יקדש הבן שחר את אשתו הטרייה בחתונתו בטבעת הזו.
את ההלוויה היא זוכרת במעומעם. הכל היה נפיץ, שביר ומרוסק כמו ציפורי הברזל. "מתן אמר בהספד, 'תודה, אבא, שלא הכרחת אותי להיות טייס ושלא קידשת את המקצוע, כי אני הולך בדרך אחרת", היא משחזרת. "ולשבעה הגיע מפקד חיל האוויר, איתן בן־אליהו. שאלתי אותו למה אין כיסא מפלט לטייסי מסוקים, הרי אם היה כיסא כזה, ייתכן שהטייסים היו יכולים לחלץ את עצמם. והמפקד אמר: את רוצה שהטייסים ייפלטו והחיילים ימותו?"
איך הגבת?
"הסכמתי איתו. כי זו המהות של הליקופטר, בניגוד למטוס קרב: קברניט מסוק מת עם החיילים שלו, ואם כולם הולכים, הוא הולך איתם. הטייסים היו צריכים להביא את החיילים בשלום לבופור ולמוצב דלעת. ובאותו הלילה הם לא עמדו במשימה. אין דרך אחרת להסתכל על זה".
הטראומה הייתה גדולה ועמוקה. "בשבעה כולם אמרו לי, עכשיו את צריכה להיות לילדים אמא ואבא ביחד. ואני אמרתי, לא אהיה להם אבא כי אני לא מסוגלת לתפוס את המקום של ישיש. רק אהיה אמא טובה יותר. ובאמת, אחרי שהוא הלך לא שיחקתי עם הילדים כדורגל או בניתי איתם לגו טכני וחדר ארונות. הייתי סופר־אמא, תמכתי וחיבקתי ולא ריחמתי ולא פינקתי. עשיתי ודרשתי מה שדורשים מכל ילד. מתן הלך לצבא, ושחר קיבל נזיפה אם לא עשה שיעורי בית, וכך גם עומרי. ויום למחרת השבעה שאלתי את הילדים, איך אבא הכין לכם את הסנדוויצ'ים? והם הראו לי וככה עשיתי והלכתי לעבודה ועומרי הלך לבית הספר וכעבור כמה שעות הוא פיספס גול, וילד בכיתה אמר לו, 'יא דביל, מגיע לך שאבא שלך מת'".
איך הוא התמודד?
"עומרי היה מחובר לישיש פיזית. בבוקר ישיש היה מלביש אותו מתחת לשמיכה כדי שלא יהיה לו קר, ולוקח אותו לגן ולבית הספר על הידיים, ממש על הידיים, ילד בן עשר, קטן ורזה ובלונדיני, ועומרי לפעמים היה נרדם לו על הכתף, או מחובר לגוף שלו כשהוא עבד בגינה, כמו קנגורו, רגל פה ורגל שם, נצמד אל ישיש כשהוא גוזם את הדשא, וכשהוא מדבר בטלפון. וכשישיש היה חוזר מהעבודה בערב, עומרי היה מושך אותו אל השטיח בעניבה שלו, וישיש היה מתיישב איתו עם החליפה והתיק ובונה איתו לגו ומקריא לו סיפורים. כל כך קרובים הם היו. כשישיש נהרג, הנשמה של עומרי נקרעה. הוא היה נעמד מולי ואומר, אני רוצה שאבא יעמוד מולי כמוך ואני אוכל להסתכל עליו מלמטה. והיה כותב לו מכתבים. הייתי מוצאת אותם מתחת לכרית, בתוך השמיכה. ברחוב. הוא היה מדווח לאבא שלו מה קורה בבית, ושהיום קלע סל והבקיע גול וקיבל ציון טוב במבחן. הפסיכולוגית אמרה, 'ישיש ממשיך להיות אבא שלו גם אחרי שמת'".
והגדולים?
"קציני הרווחה שאלו את מתן אם הוא רוצה לדחות את הגיוס בכמה חודשים, אבל מתן רצה להתגייס על פי התוכנית. בשבעה אמרו לו, התפקיד שלך עכשיו הוא לשמור על אמא ולטפל באחים הקטנים שלך. ואני, בתוך השבר הגדול, קלטתי בחושים שלי שזה גרוע מאוד ואמרתי למתן, אתה לא צריך לשמור עליי. אתה תתפתח ותלמד ותבנה לך חיים. וכשהוא סיים בהצטיינות יתרה את התואר הראשון והשני וכשקיבל הצעת עבודה נחשקת בארצות־הברית, דחפתי אותו לשם. אמרתי לו, קרבה זה לא עניין של גיאוגרפיה, והייתי גאה מאוד שיכולתי לשחרר.
"פעם הגעתי לבד לאחד מטקסי האזכרה, ושמעתי אנשים לוחשים שאיזה מסכנה איריס, הבן שלה בארצות־הברית והשני בצבא והשלישי בצופים והנה היא פה לבד. ואני חשבתי, כמה טוב שהילדים שלי ממשיכים בחיים ולא מוותרים על עצמם ומצליחים במה שהם עושים, ובעיקר מבינים שאני לא צריכה בייביסיטר".
חיבוקים וחיזוקים
מיד לאחר האסון נשמעו קולות שהאשימו את הטייסים בתאונה הקשה. "היו גם אנשים שלא התביישו להגיד לי: בעלך רוצח", היא אומרת ביובש. "עוד בבית העלמין ניגשו אליי כדי להאשים אותו בתאונה ובתוצאותיה. התחילו להגיד שישיש היה זקן מכדי להטיס את היסעור. רוב ההורים השכולים התעלו על עצמם ובאו לחבק ולחזק אותי, אבל במערכת הצבאית חיפשו סימנים ואשמים. בבוקר ההלוויה באו אליי הורים לחלל מאסון הנ"ד, שגם בו התרסק יסעור ונהרגו לוחמים. הם הזהירו אותי שעלולים לפגוע בי פיזית. זה היה פשוט לא נתפס".
פחדת?
"מאוד. חששתי שיחפשו אותי. הרי קברניט המסוק מוגדר כאחראי להנחית את החיילים בשלום. אני מודה ומתוודה: התאונה הייתה האחריות שלו. הטייסים עשו תאונה. זו לא אשמתם, אבל זו כן אחריותם. ועדיין אין הצדקה להגיד עליהם דברים מרושעים. הם הרי נשלחו למשימה מבצעית, מסרו בה את נפשם ושילמו עליה בחייהם. בכירים בטייסת לקחו לעצמם עורכי דין והיו שניסו להצביע על הטייסים, כי הכי קל להאשים את מי שמת. זה היה נורא לכולנו, אבל מתן לקח את זה בצורה הכי קשה. הוא כל הזמן אמר, חכו לתוצאות ועדת החקירה. אל תשפכו את דמו של אבא שלי לפני שתשמעו את המסקנות. והוא צדק, כי המסקנות ניקו את שמו של ישיש, אבל לפני הפרסום, הרמיזות כל כך הכעיסו אותו והכאיבו לו. הוא היה רץ מאולפן לאולפן כדי להגן על השם של אבא שלו".
וההורים השכולים?
"רובם לא האשימו באופן ספציפי את הטייסים. הרבה מהם התקשרו אליי עוד באותו הלילה ואמרו לי, את אחת משלנו. אני זוכרת שאבא של אסף רוטנברג ז"ל אמר לי בטלפון, אני רוצה לחזק אותך. ואני אמרתי לו בפליאה, למה אתה מצלצל אליי? אני אשת הטייס. והוא אמר, גם את, כמונו, משפחה שכולה. ובעלך, בגיל 44, במקום לפרוש ולהישאר איתך בבית ולחבק את ילדיו, יצא לטוס בלילה חשוך".
נפגשת עם ההורים השכולים באזכרות?
"הזמינו אותי למפגש הראשון של ההורים השכולים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לבוא, אבל חשבתי שבגלל שיש לי בן חייל, יהיה נכון להשתתף. היו שם עשרות הורים. ופתאום אמא אחת קמה ואמרה לראש להק כוח אדם דאז גיל רגב, שגם הוא טייס: 'אתם הטייסים, הכי יפים, הכי מוצלחים, הכי מוכשרים, אבל ברגע האמת לא סיפקתם את הסחורה. הפעם פישלתם'. ואני יושבת שם ושומעת. אבל רגב אמר לה בחריפות, 'יושבת פה אלמנת הטייס שמת בדיוק כמו הבן שלך, ואני מבקש שתשמרי על סגנון הדיבור ותתחשבי בה'. הוא הדגיש שאני שבורה וכואבת כמוהם".
ב־16 באפריל 1997 פורסם דוח הוועדה. לאחר בחינת חלקי המסוקים שנמצאו בשטח, עשרות שעות חקירה, שמיעת עדים ומומחים ועוד, סיכמו חברי הוועדה פה אחד כי לא הצליחו להגיע למסקנות ברורות וחד־משמעיות באשר לסיבות התאונה.
"בהתבסס על הגישה שתאונות אינן קורות, אלא נגרמות", כתבו, "והגורמים האפשריים לתאונה הם רבים, מה גם שישנם גורמים אשר ספק אם הם מעורבים ישירות בתאונה אך יוצרים אווירה או מעלים את ההסתברות ואת סף הסיכון לתאונה — ניסתה הוועדה לחקור וללמוד את הסיבות הרלוונטיות. יש להדגיש שהוועדה לא מצאה קשר ישיר, ברור וּודאי בין המסקנות הרבות אליהן הגיעה באשר לגורמים האחרים, לבין התאונה עצמה".
"אנשים אמרו לי, ניקו את שמו של ישיש, ועשו מהעניין חגיגה שלמה", נזכרת עדן. "שלחו לי פרחים ועוגות. אבל אני לא שמחתי ולא נשמתי לרווחה. כי מה זה משנה? הרי הבעל שלי לא חזר מהטיסה".
לאורך השנים התהדק הקשר עם ההורים השכולים. רבים מהם המשיכו לבקר אותה ולתמוך בה. "ממקומות מרוחקים הם באו, מהצפון ומהדרום. זה לא היה מובן מאליו. ציפיתי שיכעסו. ראיתי בזה גדלות נפש. אפילו לבר המצווה של עומרי הם הגיעו. וביקשו רק דבר אחד: שלא ישמיעו בחגיגה את השיר 'כשתגדל ויהיה לך ילד'. ישיש נורא אהב את השיר הזה, אבל ההורים השכולים אמרו, אם תשמיעי אותו, לא נעמוד בזה ונתחיל לבכות. כמובן כיבדתי את בקשתם".
בין שני עשורים
20 שנה הן חתיכת חיים. בהסתכלות לאחור, עדן מבחינה בין העשור הראשון לעשור האחרון. "השנה הראשונה הכי קשה", היא אומרת. "ממש כמו בית ספר, לומדים לחיות עם האובדן בכל מיני הזדמנויות, בשבעה, בשלושים, בליל הסדר הראשון בלעדיו, ביום ההולדת הראשון בלעדיו, בגיל ההתבגרות של שחר, באסיפות הורים, בקבלת התעודות ובמסיבות הסיום. הכל היה כל כך טרי ואני עסקתי בהישרדות. היו לי שלושה ילדים ובן שהתגייס והיה צריך לקנות לו קיטבג ונעליים מיוחדות ודברים שבכלל לא הכרתי. והיו הדברים שישיש עשה בבית כמו החשבונות והמוסך ואני הייתי צריכה למלא את מקומו. הכל היה מאוד לא פשוט".
חמש שנים אחרי האסון הכירה עדן בן זוג חדש, משה, שעימו היא מקיימת זוגיות טובה עד היום. "הייתי חייבת לחזור לחיים ולבנות אותם מחדש", היא אומרת. "התנתקתי קצת מהטייסת ומהחברים הישנים כי הם היו תזכורת ל־20 השנים הנפלאות עם ישיש וזה כאב מדי. אבל מקום העבודה שלי היה לי סלע איתן. כשהיה מבצע לחולצות גברים בחנות ליד העבודה, החברות שלי יצאו לקנות לבעלים ולא גילו לי כדי שלא להעציב אותי. הן יצאו בשקט וכל אחת החביאה את הרכישות שלה בארון. למחרת הלכתי לשם לבד וקניתי חולצות לחבר שלי".
איך הילדים קיבלו אותו?
"שלושת הבנים איבדו דמות אב. בגלל זה לא העזתי אף פעם לתפוס את מקומו. אני לא יוצאת איתם, כמוהו, לשחק מטקות על חול הים. גם לא חיפשתי להם אבא אחר. אישה יכולה למצוא שוב בן זוג, אבל ילדים לא יכולים לשחזר לעצמם אבא. אני חושבת שהגדולה של משה הייתה שהוא לא בא ממקום של להיות במקום ישיש. בפועל, הוא היה הכי קרוב לאבא. וזה אומר לתקן את האופניים, ולקחת את הבנים לבסיס, ולעזור להחליף פנצ'ר באמצע הלילה, ולהשתתף בכל השמחות ולהתרגש".
לא פשוט להיכנס לנעליים של ישיש ז"ל.
"תמיד כולם אמרו, כמו ישיש לא תמצאי יותר. והם צדקו. הוא היה יחיד מסוגו. אז אמרתי, אחפש מישהו אחר, ומצאתי צנחן ואגרונום ואוהב אדמה ולא יסעורים בארבע בבוקר. והוא ראוי וטוב וגורם לי אושר ויודע לנוע בקווים מקבילים לישיש. זכיתי בפעם השנייה ואני בטוחה שהילדים שלי שקטים שיש לי אותו".
העשור השני הפך את הילדים לגברים צעירים. מתן הבכור כבר כמעט נושק לגיל שבו נהרג אביו. "עומרי, שכשאבא שלו נהרג הוא הגיע לו בקושי עד המרפק, הוא עכשיו בחור יפה תואר, בראד פיט קטן עליו", מתרגשת אמו. "הוא היה מד"ס לפרחי טיס בחצרים, טייל בדרום אמריקה וחזר משם עם אהבת חייו. לפני תשעה חודשים הפך לאב. גם מתן ושחר הצליחו מאוד. מתן הוא בנקאי השקעות שמטפל בחברות טכנולוגיה באירופה, ושחר מורה לעברית בפורטלנד, אורגון".
הכאב משתנה עם השנים?
"לאף אחד מאיתנו לא נהיה קל יותר. להפך. משנה לשנה זה רק יותר כואב. ובכל זאת, אם ישיש היה מופיע אצלי היום בחלום, הייתי אומרת לו, תראה, היה המון כאב, היה המון סבל, היו המון החמצות, אבל לפחות עם הילדים שלך עשיתי עבודה טובה". •
