שאיפה לחיים טובים
שי מאיר חזר ללכת אחרי שנה וחצי של כאבים משתקים. אצל אורי קליפר נעלמו הסימפטומים של מחלת המעיים שהגבילה אותה מאז הילדות. ולג'קי בוכריס חדלו סוף–סוף הסיוטים שתקפו אותו מדי לילה מאז ניצל מפגיעת קטיושה. שבעה ישראלים שקיבלו רישיון להשתמש בקנאביס רפואי מספרים כיצד הירוק–הירוק הזה הציל את חייהם. פרויקט מיוחד
בקיץ שעבר הצליח שר הבריאות יעקב ליצמן להעביר בממשלה את מתווה הקנאביס הרפואי החדש. התוכנית שאושרה הייתה אמורה להקל על צרכנים על ידי הנפקת מוצרי קנאביס למטופלים בבתי מרקחת ברחבי הארץ, במקום הפצה לנקודות קבועות, והרחבת מספר הרופאים המוסמכים למתן אישור שימוש במוצר.
צילום: תומריקו
אנשי המקצועי מסכימים שישראל נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם בכל הנוגע לשימושים הרפואיים בקנאביס. בדיון בנושא שנערך לפני שבועיים בוועדת הבריאות של הכנסת דיווח משרד הבריאות, כי נכון לעכשיו הונפקו 27,797 רישיונות לשימוש בחומר, וכי משרד הבריאות מקבל כ־300 פניות מדי יום. "קנאביס הוא סם. זה לא סוכרייה", אמר השר ליצמן בוועדה. "עם זאת, אין סיבה שלא ניתן יהיה להשיג אותו בבית מרקחת. נכשיר 100 רופאים נוספים בתקופה הקרובה על מנת שיוכלו לספק מרשמים. מי שצריך לקבל קנאביס, יקבל את החומר באופן מכובד. אבל נקפיד גם שמי שלא צריך לקבל, לא יקבל. לא כל רופא צריך לאשר קנאביס או להעלות את המינון".
ד"ר מיכאל דור, המנהל הרפואי של היק"ר (היחידה לקאנביס רפואי במשרד הבריאות), אומר שביחס לגודל האוכלוסייה בארץ, 28 אלף אישורים לקנאביס רפואי בקירוב הוא מספר גבוה מאוד, כמעט חסר תקדים. "אנחנו מקדימים את מרבית המדינות בעולם. גם ההנחיות שלנו למתן מרשמים נחשבות למתקדמות ביותר בעולם. במהלך 13 השנים האחרונות כמעט הוכפל מספר המטופלים בקנאביס רפואי בישראל".
על פי ההנחיות של משרד הבריאות אפשר לקבל אישור לקנאביס רפואי במקרים של חולי סרטן עם מחלה גרורתית, בחולי סרטן סופניים ובחולים שנשארו להם שישה חודשים לפחות עד לסיום הטיפולים, אומר ד"ר שמעון ויין, מנהל השירות הפליאטיבי במרכז דוידוף בבית החולים בילינסון. רישיון ניתן גם במחלות נוירולוגיות שונות. "זה עוזר לחולי פרקינסון שסובלים מרעד וכאבים, לחולים עם תסמונת טורט, מסייע להקלת הנוקשות בשרירים אצל חולי טרשת נפוצה, וגם חולים הסובלים מכאבי ראש מסוג מסוים שאינם מגיבים לתרופות משככות כאב מקבלים אישור. ילדים חולי אפילפסיה מקבלים אישור במקרה של עמידות לטיפול התרופתי", מסבירה פרופ' רות ג'לדטי, מנהלת מרפאת פרקינסון והפרעת תנועות במחלקה הנוירולוגית בבילינסון.
יש כמה דרכים לצרוך קנאביס רפואי. המוכרת והנפוצה מכולן היא בעישון. אבל בנוסף לכך אפשר לשים את תפרחת הקנאביס במכשיר אידוי ויש גם טיפות של החומר ששמים מתחת ללשון.
"יש חולים שלא מגיבים לקנאביס", מחדדת פרופ' ג'לדטי. "לא כל חולה פרקינסון זקוק לזה ויש תופעות לוואי שלפעמים הן לא נעימות. כמחצית מהחולים שקיבלו אישור אצלנו הפסיקו בגלל חוסר יעילות או תופעות לוואי. גם במקרים של חולי פרקינסון שקנאביס מקל את הרעד, התגובה נמשכת שעתיים־שלוש לכל היותר, ויש לזכור שזה מגביל את הנהיגה באותו יום. מצד שני, יש חולים שאינם עומדים בהתוויות הרשמיות, אך מספרים שהתנסו בטיפול ושהקנאביס הוא התכשיר היחיד שמשפר את איכות חייהם. במקרה כזה אני לא מונעת מהם לנסות לקבל אישור".
ד"ר ויין מסכים שקנאביס לא מתאים לכולם. "יש חולים שהוא יוצר אצלם תופעות לוואי כמו הזיות, פסיכוזה, חרדות, פאניקה והרגשה כללית רעה. ויש גם כאלה שזה פשוט לא עוזר והם לא ממשיכים עם זה. זה כמו אנטיביוטיקה או כמו כל תרופה אחרת: תמיד יש חלק מהאוכלוסייה שזה לא עובד עליה וחלק שזה גורם אצלם לתופעות לוואי".
כרגע, מספר הרופאים שמורשים על ידי משרד הבריאות לנפק רישיון לקנאביס רפואי הוא קטן: כשלושים. ליצמן מעוניין בסופו של התהליך להגדיל אותו ל־200. "הנושא כולו עדיין מצוי במעין תחום אפור", אומר ד"ר ויין, "בעיקר כי החומר לא נמצא בסל התרופות ולא כל רופא יכול לתת את זה. היק"ר עובדים מאוד קשה בשביל לעשות סדר בעניינים, והם עושים זאת בין השאר באמצעות הכשרות לרופאים בתחום, דבר שכמעט לא קיים במדינות אחרות".
ובכל זאת, מטופלים רבים טוענים שהם נתקלים בחומות של ביורוקרטיה בדרכם לקבלת אישור (ראו מסגרת). לדבריהם, חלקים גדולים בחברה הישראלית, וזה כולל גם רופאים, עדיין לא הפנימו שקנאביס רפואי הוא תרופה ממשית שיכולה להקל את סבלם של רבים, מבלבלים בין נושא הקנאביס הרפואי והמאבק ללגליזציה של סמים קלים, ורואים בהם מסטולים ברישיון.
במונולוגים הבאים מספרים מטופלים בקנאביס רפואי כיצד התרופה שינתה את חייהם:
"סוף־סוף הסיוטים פסקו"
ג'קי בוכריס (50) ממעלות, נשוי ואב לשלושה. סובל מפוסט–טראומה בעקבות נפילת קטיושה
הקטיושה הראשונה שנפלה במעלות במלחמת לבנון השנייה נפלה במרחק של 15 מטר ממני, וככה למעשה "נדפקה לי הקופסה". התחלתי לחוות חרדות ברמה מטורפת שלוו גם בחוסר שינה, בנוסף לבעיות ראייה קשות שנגרמו מהמכה שחטפתי בראש בזמן הנפילה. במשך שנה עברתי טיפולים פסיכולוגיים בבית החולים בנהריה. שנה וחצי הייתי על כדורים. אבל הם רק הגבירו לי את הסיוטים. מרוב חרדה הייתי תופס את אשתי במשך הלילה, אוחז בחוזקה בבית החזה שלי. שנינו היינו קמים בבוקר עם סימנים כחולים.
קראתי מחקרים שהראו שיפור של פוסט־טראומטיות בקרב משתמשי קנאביס והחלטתי לנסות את זה לבד. אבל אז קפצה עליי חרדה נוספת: המשטרה. שוטר אפילו שאל אותי למה אני לא מנסה לקבל מרשם לקנאביס רפואי. ב־2007, אחרי שהיה ברור שהתרופות הקונבנציונליות לא עוזרות, קיבלתי רישיון לגדל עשרה שתילים של מריחואנה לצורך טיפול.
בניגוד למה שאנשים חושבים זה לא בשביל "לעשות סטלות". אני מגדיר את עצמי "צרכן קנאביס" — מהמילה צורך. שלוש שנים לקח לי להגיע לאיזון, בעזרת הקנאביס. הקנאביס עוזר לי להחזיר חלק מתפיסת המציאות שאיבדתי. בלעדיו לא הייתי יכול להתגורר במעלות. הקנאביס הציל גם את המצב בבית. החיים שלי פסקו ברגע שאותה קטיושה נפלה, והקנאביס החזיר לי אותם.
הבן שלי, בן 22, סובל ממחלה אוטואימונית בשם פמפיגוס וולגריס שאובחנה לו יממה אחרי שנולד. בגיל צעיר הוא התחיל לקחת כמויות גדולות של סטרואידים, מה שפגע לו בתפקודי המוח. לפני שלוש שנים גיליתי שקנאביס רפואי יכול לעזור גם לבעיה שלו ופניתי לרופאים לקבל רישיון — לאו דווקא בעישון אלא באידוי או בקפסולות. אחרי ארבעה סירובים של הפסיכיאטר המחוזי, עירבתי את משרד הבריאות ואת מבקר המדינה. כתבתי מכתב לוועדת חריגים ובמאי השנה אישרו לו קנאביס רפואי. השינוי היה מדהים. מ־24 כדורים פסיכיאטריים ביום הוא ירד לשישה. כיום הוא מתפקד, הוא פעיל חברתית. מהניסיון שלי, אין ספק שהקנאביס מחזיר איכות חיים והציל המון אנשים בישראל.
"זה פשוט ריפא אותי"
אורי קליפר (24) מזכרון–יעקב, נשואה. סובלת ממחלת קרוהן
כל החיים סבלתי מכאבי בטן והקאות ואף רופא לא באמת ידע מה הסיבה לזה. השיא הגיע בטירונות. כל רגע הייתי צריכה ללכת לשירותים. הרופאה הצבאית שבדקה אותי חשדה שמדובר במשהו שקשור לקיבה והפנתה אותי לבדיקת גסטרו. בסיום תהליך ארוך של בדיקות גילו שאני סובלת מקרוהן — סוג של מחלת מעיים דלקתית כרונית. יום אחרי האבחון שיחררו אותי מהצבא.
היה שלב שלקחתי 15 כדורים ביום. כמות הכדורים עשתה לי ממש רע והייתי מקיאה כל הזמן. בנוסף לכך גם לקחתי סטרואידים וכדורים טבעיים נגד חרדות. הייתי מסוממת לגמרי. ולא רק שהטיפול התרופתי לא עזר, הוא החמיר את המחלה. מדדי הדלקת שלי כל הזמן עלו. הייתי צריכה לשנות כל יום את סוג הסטרואידים והגוף שלי השתגע. הרגשתי שאני עומדת למות.
לפני שלוש שנים קיבלתי אישור לשימוש בקנאביס רפואי. זה לא היה אוטומטי. כשאמרתי לרופאת הגסטרו שאני רוצה קנאביס היא צרחה עליי והשפילה אותי. אמרה לי שאני סתם מחפשת. אמרה, "את תהיי מסטולה מכדי לבוא לביקורות". טרקתי את הדלת ומאז לא חזרתי אליה. אנשים שאני מכירה מקבלים את האישור רק אחרי שהם צריכים להרעיל את עצמם עם תרופות קונבנציונליות. יש לי חברים שמספרים שהרופא אמר להם, "תיקחו את התרופה מבית המרקחת אבל אל תבלעו את הכדורים", כי צריך שתהיה לך ברקורד שנה של לקיחת תרופות רגילות.
מאז שהתחלתי עם הקנאביס, מ־15 כדורים ירדתי לאפס. בהתחלה היו קצת כאבי ראש, והייתי צריכה להבין מה סוג החומר שמתאים לי ואיך בדיוק להשתמש. היום אני מעשנת או משתמשת במאייד. השינוי הוא מטורף. היום אני בריאה. זה פשוט ריפא אותי. המדדים הדלקתיים שלי מעולים.
לאנשים יש סטיגמות. בגלל העובדה שאני מטופלת בקנאביס רפואי לא קיבלו אותי לעבודות מסוימות. הייתי בראיון עבודה בתחום החינוך ואמרו לי, "איך את יכולה לעמוד מול הילדים ולהגיד שסמים זה רע כשאת צורכת קנאביס?" עניתי להם שילדים בני 16 צורכים אלכוהול שזה הרבה יותר גרוע. אנשים פשוט לא מבינים. חברה שלי עברה ניסיון אונס והתוקף קיבל עונש של שלוש שנים בכלא; אם אתן לה לעשן מהקנאביס שלי, אני עלולה להיכנס לכלא. זה הזוי.
"כשלא יכולתי לסבול יותר"
שי מאיר (36) מתל–אביב, נשוי פלוס אחת. סובל מפגיעה עצבית שגורמת לכאב כרוני
דמיינו מצב שבו האדם היקר לכם מכל סובל, אולי אפילו גוסס. התרופה בידכם ואתם מתמהמהים. מונעים ממנו רגעים של חסד. עצמו עיניים, דמיינו את זה חזק. כי זה לא הזוי. זו המציאות.
לפני תשע שנים זה קרה: פגיעה עצבית בגב הותירה אותי במצב של חוסר יכולת ללכת, לפעמים אפילו לעמוד. הכאב היה קיצוני ובלתי נסבל. רגע אחד הייתי בשיא כוחי. ואז עולמי נסגר עליי. "כנראה תצטרך להתמודד עם הכאב הזה כל החיים", אמר לי הרופא באשפוז שחיבר אותי לאמפולה של מורפיום, "אבל אל ייאוש, העולם מתקדם בקצב מסחרר, אולי עוד תוכל לחזור ללכת כרגיל".
במשך שנה וחודשיים עברתי בין בתי חולים. לא יכולתי לדרוך יותר משני צעדים. כשמינון התרופה שלי הגיע לגבהים מסוכנים, הוצע לי טיפול במסגרת מחקר ראשון מסוגו — טיפול בקנאביס רפואי.
הדרך לשם הייתה מלאה בהתנגדויות טבעיות. עבדתי אז בכנסת. לעשן "סמים" היה אנטיתזה לכל מה שהייתי אז. אבל הכאב ניצח. וכשלא יכולתי לסבול יותר אמרתי "כן".
ביום שהתחלתי טיפול קמתי על הרגליים אחרי שבמשך שנה וחודשיים לא יכולתי ללכת יותר משני צעדים בלי ליפול מכאב. יצאתי לטייל בשדרות רוטשילד בתל־אביב כשלידי חבר קרוב ומקל הליכה. בין העצים, האנשים, הרגשתי שקיבלתי קצת חסד, נשיקה מהחיים. אחרי שבמשך שנה וחודשיים לא ישנתי יותר משעתיים רצוף, ישנתי באותו יום שמונה שעות.
הכאבים לא קיימים כשאני מעשן, ומ־24 כדורים ביום ירדתי לאפס. כשאין כאב אתה גם יכול לעבוד ולשלם מסים. חזרתי ללכת, חזרתי למעגל העבודה. זכיתי להתחתן, להביא ילדה מהממת לעולם. לא מדובר בסטלה ולא בכיף. מדובר בדיני נפשות. מדובר בכך שאני ועוד חולים רבים נאבקים בביורוקרטיות, בדלתות ובדעות חסומות. בדרך שרירותית ובניגוד לדעות הרופאים נחתכים למטופלים מינונים ונלקחים רישיונות שהחזירו להם תקווה ואת היכולת לחיות — על ידי פקידים שאפילו לא ראו אותם.
לא ייתכן שחולי סרטן, הלם קרב, איידס, פרקינסון ועוד נאלצים למצוא מזור אצל עבריינים ולא אצל רופאים. במחירים מופקעים. בפחד מאימת החוק. אלפי מחקרים גילו שהצמח הנפלא הזה יכול לעזור לחולים. "העולם התקדם", כמו שהרופא אמר אז, אבל לא רק בטכנולוגיה, גם בגילוי האמת.
"התרופות הרגילות הפכו אותי לזומבי"
דביר פולק (36) מכפר–סבא, נשוי פלוס שלושה. עבר אירוע מוחי
בשנת 2010 התחלתי להרגיש הבזקים בראייה וחולשה כללית. בהמשך התחלתי לסבול מכאבים ומהפרעות בראייה. בדיקת MRI הראתה שיש לי אוטמים (קרישי דם) במוח. פניתי למרפאת שבץ מוחי והתחלתי בטיפול של נוירולוג. הנוירולוג רשם לי תרופות שונות שאף אחת מהן לא עזרה. במשך תקופה מסוימת הייתי מדלג מתרופה לתרופה, ואף אחת לא עזרה לי.
כשעברתי לטיפול במרפאת כאב, הסיפור חזר על עצמו: תרופות שונות במינונים משתנים. הפכתי לזומבי. הייתי אפתי. אחרי שנתיים, כשהרופאים ראו ששום דבר לא עובד, הם הציעו לי לנסות קנאביס. זה היה תהליך ארוך עם הרבה מכשולים ביורוקרטיים. בסופו של דבר, ב־2013 קיבלתי רישיון לשימוש בקנאביס רפואי, במינון של 20 גרם בחודש.
בשלוש השנים שבהן אני מטופל בקנאביס הפסקתי לגמרי להשתמש בתרופות הקונבנציונליות ששיגעו אותי קודם לכן. כל תופעות הלוואי שהיו להן נעלמו. חזרתי לתפקד נורמלי.
אנשים ורופאים רבים מתנגדים לקנאביס, אבל התרופות הקונבנציונליות הן אלו שהופכות אותך לנרקומן. קרישי הדם שלי לא הולכים להיעלם באורח פלא, אז למה אני צריך להיסחב מרופא לרופא? למה אני צריך עוד סבל בחיים? צריך לשנות את הדרך שבה מקבלים את הרישיון. לשמר אותו אצל רופא המשפחה במקום לחדש אותו כל הזמן. עלות הקנאביס היא 370 שקל בחודש, ומי שלא יכול לקחת אותו בעצמו צריך להוסיף עוד 100 שקל בשביל שהוא יגיע הביתה. זה יקר.
יש סטיגמה ענקית בנושא. יש מאות מחקרים חד־משמעיים שמראים שעישון סיגריות הורג וזה עדיין חוקי. מהצד השני יש מחקרים שמראים שקנאביס מסייע לחולי סרטן והוא עדיין לא חוקי. בימים הקשים שלי טופלתי בתרופה נגד כאבים בשם "ליריקה". כל 150 מ"ג שלה הרגישו כמו לשתות בקבוק וודקה נקי, ואני הגעתי ל־600 מ"ג. לא הצלחתי לתפקד ככה, לתקשר עם הילדים שלי ועם אשתי. התחושה היא שהעיסוק בנושא של קנאביס רפואי מתנהל כולו בתוך המערכת הרפואית, בין הרופאים לבין עצמם, כשהמטופל הוא לא פקטור במשוואה.
"קיבלתי תרופה רק בזכות בג"ץ"
ענת אבישר–קורן (35) ממושב בהרי יהודה, נשואה ואם לתינוקת בת ארבעה חודשים. חולה בטרשת נפוצה ובפיברומיאלגיה
לפני שבע שנים עברתי תאונת פגע וברח כהולכת רגל. ככה גם אובחנתי כחולת פיברומיאלגיה. לאחר שנים רבות של סבל קיבלתי קנאביס רפואי, התחלתי להחלים, התחתנתי ונכנסתי להיריון עם בתנו הקטנה רות. לפני ההיריון קיבלתי אישור להשתמש בקנאביס רפואי, אבל במהלך ההיריון משרד הבריאות שלל את הרישיון ובתוך שבועיים הייתי בכיסא גלגלים עם התקף של טרשת נפוצה, מחלה עצבית קשה שאוכלת לאיטה את מערכת העצבים המרכזית שלי. לא הייתה לי טרשת טרם שלילת הקנאביס. בעקבות החלטה של פקיד, מצאתי את עצמי ללא יכולת ללכת ועם ריבוי זיהומים. אושפזתי בהדסה לשלושה שבועות וקיבלתי אלפי מ"ג של סטרואידים במשך חודשים.
הרישיון לקנאביס והתרופה הוחזרו רק לאחר שהגשתי בג"ץ דחוף בשל מצבי שהלך והחמיר והחשש האדיר לפגיעה בבתי שטרם נולדה, ומשרד הבריאות התקפל. ילדתי את
בתי בניתוח קיסרי חירום. היא נולדה במשקל 1.8 ק"ג בלבד בשל רעלת היריון שנגרמה מהטיפול שקיבלתי לטרשת. מאז ההיריון אני עוברת טיפולים אינטנסיביים אחת
לשלושה שבועות כדי שאצליח ללכת ולהרים את ילדתי הקטנה. הרופאים המליצו על הגדלת מינון הקנאביס במקביל כיוון שהוא אנטי־דלקתי ומסייע במניעת החמרה. לפני
חודש במשרד הבריאות לא אישרו את ההעלאה הדרושה לי עד להתערבות של גורמים שונים, בהם העמותה לקנאביס רפואי וכתב של "ידיעות אחרונות", שפנה למשרד
בענייני במסגרת כתבה שהכין.
קנאביס הוא משלים עצבי ונוגד דלקת אוטואימונית. זו עובדה רפואית שעליה חתומים נוירולוגים בכירים. אני לא בטלנית, סטלנית או נרקומנית. מעולם לא התמכרתי לדבר מלבד סדרת המופת "הבית הלבן" ועוגות גבינה. תמיד עבדתי. ניהלתי ארגון זכויות יוצרים ולאחר מכן את יחסי החוץ של אגודת הלהט"ב בישראל.
אין לי מושג מה צריך לקרות כדי שייגמר הסיוט הזה עבורי ועבור כלל החולים הכרוניים הזקוקים לקנאביס כתרופה מצילת חיים ובהרבה מקרים מקבלים אטימות ויחס מבזה. כל חטאי היה לחצות את הכביש בשבת בבוקר ולהיפגע מרכב לא זהיר. משם חיי הפכו סיוט. משרד הבריאות אולי מעדיף אותי מתה מאשר חיה, אבל לי יש ילדה בת ארבעה חודשים, גם אם אף אחד בממשלה לא יעצור את זה — אני לא אתן להם להצליח לקחת לה את אמא פעם בחצי שנה.
"פתאום אני ישנה בלילות"
סיון צפריר (26) מכפר–סבא, רווקה. סובלת מפיברומיאלגיה ומפוסט–טראומה
כילדה הייתי חולה כל הזמן. כל הזמן התלוננתי על כאבים. אמרו לי שזה כאבי גדילה, שיהיה בסדר. כשהייתי בת 14 הכאבים החמירו משמעותית והתחילו להגביל את התנועה שלי. גם אז אמרו שזה יעבור, קצת פיזיותרפיה, קצת כדורים, ויהיה בסדר.
כשהייתי בת 18 עדיין לא היה בסדר. להפך. הכאבים היו כל כך חזקים שהייתי מרותקת למיטה במשך שבועות והייתי צריכה עזרה בכל דבר. כשהתגייסתי סבלתי במיוחד. כולם הניחו שאני משקרת או מוותרת לעצמי. אני זוכרת את המבטים של הבנות בטירונות, את הכעס של המפקדת בכל פעם שאמרתי לה שאני לא יכולה או כואב לי.
רק בגיל 22 איבחנו אותי. אבל גם אחרי שהמילה פיברומיאלגיה נזרקה באוויר, אף אחד כבר לא ניסה לפתור כלום. אמרו לי להתמודד. אמרו שאין פתרון. בשלב מסוים
התחלתי בלימודי תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ומדעי החברה. הייתי מאבדת ריכוז או חוטפת התקפי כאבים, נכנסת לדיכאון ולא מצליחה לישון בלילות. פעם אחר פעם
בוטלו לי קורסים בגלל חיסורים.
במהלך השנים דחפו לי כל כך הרבה תרופות, וכל אחת הגיעה עם תופעות לוואי אחרות: בחילות, סחרחורות, עייפות תמידית, כאבים בגוף, קושי לישון, הקאות. הכי גרוע היה להרגיש כמו זומבי, כשאני לא יכולה לתקשר או לעשות שום דבר, רק לשבת על הספה ולבהות באוויר.
כל רופא שהגעתי אליו וביקשתי המלצה לקנאביס רפואי אמר שלא נותנים את זה לחולים כמוני וניסה לדחוף עוד תרופות. אבל לפני שנה פגשתי מלאך, אדם פרטי שעוזר למטופלים וליווה אותי בתהליך להשגת רישיון. לאט־לאט המצב השתפר: אני ישנה בלילות, מצליחה להתרכז, הכאבים רוב הזמן בשליטה ואני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי בחזרה.
לכולם יש תירוצים למה לא צריך לתת לנו קנאביס. אומרים שזה מסוכן, ממכר, שזה מוחק את המוח, אבל אף אחד לא חושב פעמיים לפני שדוחפים לנו תרופות הרבה יותר מסוכנות וממכרות שעושות לנו נזק הרבה יותר גדול. הצמח המדהים הזה עוזר בכל כך הרבה דברים. אנחנו לא "נרקומנים", אנחנו אנשים שצריכים תרופה מסוימת והיא עוזרת לנו.
מאז שהתחלתי את הטיפול חזרתי לעבוד, השלמתי פערים בלימודים, חזרתי להיות פעילה חברתית, והכי חשוב — כמות התרופות שאני לוקחת הצטמצמה משמעותית.
ברור לי שהקנאביס הוא רק חלק מהטיפול, אבל הוא חלק משמעותי ממנו והגיע הזמן שיתייחסו אליו ככזה.
"בזכות הקנאביס נגמלתי מהמורפיום"
חרמונה חן טוב (57) מהרצליה. נכה 100 אחוז כתוצאה מכשל בעמוד השדרה
ב־2008 , אחרי שעברתי שישה ניתוחים בגב, התחלתי להשתתף בניסוי שבדק את ההשפעה של קנאביס על כאבים כרוניים. בשלב הזה כבר הייתי עם 180 מ"ג מורפיום ליום ובכל זאת לא יכולתי לתפקד. לא הייתי מסוגלת לבצע את הדברים הכי פשוטים ביומיום. לא רק בגלל הפגיעה בעמוד השדרה אלא גם כתוצאה ישירה של המורפיום שהופך את האדם לחי־מת מבחינה תפקודית ולעמום מבחינה מוחית.
לאחר כשנתיים שבהן השתתפתי בניסוי קיבלתי את האישור להשתמש בקנאביס רפואי. לקח לי זמן ונדרשו מאמצים גופניים ופסיכולוגיים קשים להיגמל מהמורפיום. בתהליך הקשה הזה המרתי אותו בקנאביס וחזרתי לחיים.
כן, הכאבים והקשיים עדיין קיימים, אך הקנאביס מאפשר למוח שלי לעקוף את הרגשת המצוקה הנוראה ואת הסבל. כיום אני מתפקדת עצמאית: עובדת במשרה חלקית, מטפלת באם קשישה וחיה עם להקת כלבים, שכמובן דורשים לא מעט.
התהליך הביורוקרטי המייגע, שאני עוברת כל שנה מחדש, מתחיל בפגישה במרפאת כאב ונמשך בשליחת הטפסים בפקס, כאשר צריך לדאוג ולוודא שהפקס אכן הגיע ליעדו. אף פעם אין מענה אנושי; לפעמים חוזרים אלייך, לפעמים לא. הרבה פעמים הפקס הולך לאיבוד ואז צריך לעבור את אותו תהליך שוב. לא לכולם יש פקס בבית וההליך הזה כרוך בריצות חוזרות לדואר.
לאחר שווידאתי שהפקס הגיע מתחיל השלב של ההמתנה לתשובה. ההמתנה הזאת מלווה בחרדה נוראה. לפעמים לוקח זמן עד שהוועדה מתכנסת לדיון, ולפעמים לא מאשרים לך מחדש את הרישיון. מטופל שהורגל עד אז להשתמש בקנאביס רפואי מוצא את עצמו כואב, מוגבל וגם מתוזז. אבל בעיקר הוא מוצא את עצמו נטוש.
לא פעם הלכתי לאיבוד במערכת הביורוקרטית הסבוכה ונשארתי חודשים ללא תרופה. רק בגלל פקס שלא הגיע, ועדה שלא התכנסה או טפסים שנעלמו.
כאשר אתה מוגדר חולה כרוני, אתה זוכה לקבל את התרופות הקונבנציונליות המוכרות באופן מסודר וקבוע בלי צורך לחדש את האישור. אז למה אנחנו צריכים לרדוף אחרי קנאביס רפואי?
הדרכים לצריכת קנאביס:
הדרך לרישיון לקנאביס רפואי
החולה פונה לרופא המשפחה או לרופא מומחה שמטפל במחלה שממנה הוא סובל
הרופא בודק אם החולה עומד בהתוויות שנקבעו על ידי משרד הבריאות
החולה ממציא אישורים נדרשים: פירוט של מחלות נוספות ודוח רכישת תרופות שבהן טופל
הרופא מגיש בקשה ליק"ר (היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות) בצירוף האישורים
אנשי היק"ר דנים בבקשה, התשובה יכולה להתקבל אחרי חודש או יותר
מתן הרישיון מותנה בביצוע מעקב רפואי על ידי הרופא המטפל
מדי חצי שנה או שנה (תלוי במחלה) החולה צריך להגיש בקשה לחידוש הרישיון
חוות גידול הקנאביס הרפואי הגדולה בעולם
בישראל פועלות שמונה חברות שמורשות לגדל קנאביס רפואי. מסיבות מובנות, בחממות שבהן גדל הצמח קיימים אמצעי אבטחה מתקדמים ומיקומן נשמר בסוד. החברה הגדולה שבהן היא "תיקון עולם", שמספקת קנאביס ל־35 אחוז מן החולים המטופלים.
"תיקון עולם" הוקמה כעמותה בשנת 2006. מה שהחל כחממה קטנה, עם עובדים מתנדבים, רובם נכי צה"ל, הפך עם השנים לחברה גדולה עם מוניטין בינלאומיים. בשנים הראשונות חולק הקנאביס הרפואי חינם לכל המטופלים שהיו מצוידים ברישיון. משנת 2010 הקנאביס ניתן תמורת תשלום חודשי קבוע, בהתאם להנחיות משרד הבריאות.
חוות "תיקון עולם" נחשבת לחוות הקנאביס הרפואי הגדולה ביותר בעולם. היא כוללת חממות, חדרי עיבוד וייבוש, פסי ייצור ומעבדות. בשנים האחרונות היא הקימה, בשיתוף חברות מקומיות, שישה מתקני גידול ומחקר בארה"ב ושניים בקנדה, וצפויה לפתוח מתקנים נוספים גם באירופה.
החברה שותפה ליותר מעשרה מחקרים קליניים לבחינת יעילות הטיפול בקנאביס במספר התוויות רפואיות. המחקרים נעשים בשיתוף מוסדות רפואיים ואוניברסיטאות בישראל, בהם האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן־גוריון, בתי החולים איכילוב, סורוקה, מאיר ועוד. עד כה צברה החברה ניסיון טיפולי בכ־13 אלף מטופלים.
לפנייה לכתב/ת 
