ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    המוסף לשבת • 26.01.2017
    חדר טראומה
    איך בן יכול להשלים עם אמו, לאחר שבחרה לעמוד לצד האב שפגע בו? איך בת יכולה לסלוח לאביה שהתעלל בה במשך שנים? ואיך אפשר להתחבק עם הנערה שבנך הפך לקורבן? התוכנית הייחודית "בצדק" מפגישה נפגעי תקיפה מינית עם מי שפגע בהם, ומלווה אותם בתהליך שבו קובעים שני הצדדים יחד מה יכול לאחות את הפצע הנורא "אין פה נקמה וענישה", מספרת אחת המשתתפות, "זה מקום רך ומוגן, כמו רחם. חשוב לי שאנשים יידעו שיש בעולם שלנו דרך לחמלה"
    נעם ברקן | איור: רות גוילי

    ברגליים כושלות וגרון חנוק נכנס אסף אל החדר. אמו, איתה לא דיבר במשך שמונה שנים, כבר המתינה בפנים. ליבה פעם בהתרגשות והיא ניסתה להשתלט עליו בנשימות עמוקות. היא התרוממה לקראתו וחייכה. בחיוך מהוסס, הניד לה אסף בראשו. התהום שנפערה בין השניים געשה תחת רגליהם. לאחר דקה מתוחה שנדמתה כנצח, הזמינו אותם המנחות לשבת זה מול זה על הכורסאות הרכות.

     

    מסביב לשולחן הנמוך, עליו המתינו קופסת טישו פתוחה, קערת עוגיות וקנקן מים, התיישבו גם המנחות. "זה התהליך שלכם", פתחה אחת מהן את המפגש הטעון. "כאן תדברו על הפגיעה ועל האופן שבו היא השפיעה על החיים שלכם", היא אמרה וביקשה מאסף לשתף את אמו בפגיעה שחווה ממנה, כשבחרה להאמין לאב שתקף אותו מינית במקום לתמוך בו, בבן שלה.

     

    בקול רועד סיפר אסף על הכאב הנורא והבדידות האיומה שחש במשך השנים, ואמו – בעיניים מלאות דמעות – הקשיבה לו. זו הפעם הראשונה ששניהם יושבים כך ופותחים את הפצע המדמם. כשאסף סיים לדבר, קיבלה האם את האפשרות לבקש ממנו סליחה. "אני מצטערת שנפגעת כל כך", אמרה לו. "אני מצטערת שלא ראיתי. אני מתנצלת על הטעויות שעשיתי אחרי שסיפרת לי שנפגעת. המשפחה שלנו הייתה פרויקט החיים שלי. לא יכולתי להאמין שדבר כל כך איום קרה דווקא בבית שלנו".

     

    "את מאמינה לי?" שאל אסף את השאלה שפצעה אותו כל כך, והיא – לראשונה מאז שהסיפור נחשף – אמרה את המילים שאותן חיכה לשמוע: "כן. אני מאמינה".

     

     
    מנהלת התוכנית, פני לייסט: "הרעיון עלה תוך כדי עבודתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הן פשוט ביקשו לדבר עם מי שפגע בהן" | צילום: טל שחר
    מנהלת התוכנית, פני לייסט: "הרעיון עלה תוך כדי עבודתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הן פשוט ביקשו לדבר עם מי שפגע בהן" | צילום: טל שחר

     

     

    תחושה של בגידה

    שנתיים חלפו מאז השתתפו אסף ואמו בתהליך צדק מאחה בפגיעות מיניות של תוכנית "בצדק", המתקיים זה שש שנים במרכזים ברחבי הארץ. ממצב של נתק מוחלט ביניהם נוצר ונרקם מדי יום קשר מסוג חדש. "צדק מאחה" היא תפיסה המניחה שכל הצדדים המעורבים – נפגע, פוגע וסביבתם הקרובה – יכולים לקבוע מהו צדק בעיניהם ומה ייחשב לתיקון הפגיעות שנגרמו. זה אפשרי רק כאשר הפוגע לוקח אחריות על מעשיו ותוצאותיהם, וכשכל המעורבים בתהליך שותפים בבניית ההסכם לתיקון. התוכנית יכולה להתקיים במקום משפט, יכולה להשלים אותו או להתקיים אחריו.

     

    "במשך שנים הרגשתי יתום למרות ששני ההורים שלי בחיים", מספר אסף, 37 (השמות בכתבה בדויים). "אבא שלי התעלל בי מינית מגיל חמש עד 13. הוא היה אונס אותי ומאיים עליי שאם אספר למישהו הוא יהרוג אותי. עם אמא שלי לא הייתי בקשר מרגע שהגשתי את התלונה במשטרה. היינו נפגשים בבית המשפט כמו שני זרים. לא יכולתי אפילו להגיד לה שלום. היינו מסתכלים אחד לשנייה בעיניים ולא מחליפים מילה. אבל בכל פעם שראיתי אותה הייתה מתהפכת לי הבטן. היא רצתה לחדש את הקשר, אבל לא הייתי מסוגל לראות אותה בזמן שהיא תומכת בו ומאמינה לו שהוא לא עשה לי דבר.

     

    "זאת הייתה תחושה איומה של בגידה. כאילו לא מספיק היה שהיא לא הייתה שם בשבילי כשנפגעתי באופן הנורא ביותר שילד יכול להיפגע, לא מספיק שהיא עצמה עיניים והכחישה כל השנים ובעצם לא הגנה עליי כמו שאמא אמורה – כשכבר אזרתי אומץ וסיפרתי, היא העדיפה לחשוב שאני מדמיין. רק לא להאמין שהבעל שלה מסוגל היה להתעלל בי כך. אפילו במשפט, אחרי ששמעה בפירוט כמה סבל וכאב עברתי, היא בחרה להעיד נגדי. והעדות שלה הייתה מכת מחץ ליחסים בינינו. גם אחרי שהוא הורשע ונשלח לכלא ל־16 שנה היא המשיכה להכחיש – ובמקביל ביקשה כל הזמן לחדש איתי את הקשר.

     

     
    כמה מהמנחות בתוכנית: )מימין( קלר־חלמיש, רחמים וטאובר. "לא חייבים לסלוח" | טל שחר
    כמה מהמנחות בתוכנית: )מימין( קלר־חלמיש, רחמים וטאובר. "לא חייבים לסלוח" | טל שחר

     

     

    "אני מצידי השלמתי עם העובדה שאין לי הורים. בכל הקשור אליהם חשבתי שהלב שלי פשוט קפא, אבל זה לא היה נכון. כשנולדה בתי הבכורה והפכתי בעצמי להורה החלטתי לנסות לאחות את הפצע שנשאר במשך שנים פתוח ומדמם. והמחשבה שהכי כיוונה אותי לשם הייתה שאני לא רוצה שיום אחד יבשרו לי שהיא נפטרה ואני באמת יתום, מבלי שלפחות ניסינו לדבר".

     

    אסף פנה ל"בצדק". בשלב הראשון של התהליך בודקות המנחות (כיום יש כ־15 מנחים שעברו הכשרה של התוכנית) האם הצדדים מתאימים ל"צדק מאחה". המנחות מקיימות מספר פגישות הכנה עם כל אחד מהצדדים ובוחנות רצון כן ומוטיבציה להיכנס לתהליך, מהם הצרכים של כל צד, האם הצד הפוגע לוקח אחריות על מעשיו ומוכן לפעול למען תיקון והאם יש אפשרות לקיים שיח מכבד ולא שיפוטי. חשוב לציין, מדגישות המנחות, שהתהליך לא מחייב סליחה או פיוס.

     

    "הרעיון של 'בצדק' עלה תוך כדי עבודתי במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית", מספרת מייסדת ומנהלת התוכנית, פני לייסט. "נפגעות ביקשו לדבר עם מי שפגע בהן, וכשחיפשתי מענה עבורן נחשפתי לראשונה לתפיסת הצדק המאחה. התוכנית מתאימה לנשים וגברים מעל גיל 18 שנפגעו מינית, והם מעוניינים לקיים דיאלוג עם מי שפגע בהם, לשאול שאלות, להשמיע את קולם ולבטא את הצרכים שהפגיעה יצרה בהם.

     

    "יכולים לפנות אלינו גם פוגעים שמעוניינים לפגוש את הנפגע כדי לקחת אחריות ולפעול לתיקון הנזקים שגרמו. עוד יכולים לפנות גם בני משפחה וחברי קהילה – כל מי שהפגיעה המינית השפיעה על מהלך חייו באופן ישיר או עקיף. כיום אנחנו אפילו מפתחים מודל מותאם לנוער, בשיתוף עם 'עלם'".

     

    אחרי מספר מפגשים שהתקיימו בין המנחות לבין אסף ואמו בנפרד, נקבע המועד למפגש המשותף. "המנחה הכינה אותי לכך שאמא שלי עברה תהליך, שהיא מצטערת ומוכנה להודות בטעויות שעשתה לאורך השנים, אבל שלא אצפה שהיא תהיה האמא שדמיינתי כל השנים שהיא תהיה. ההכנה הזאת עזרה לי מאוד. רציתי בעצם הכרה. כל מה שרציתי מאמא שלי היה שהיא תאמין לי".

     

    המפגש המשותף היה טעון וקשה מאוד. האם ביקשה את סליחתו וניסתה להסביר כמה היה לה קשה להאמין שכל מה שהיא חשבה על החיים ועל המשפחה שהיא בנתה היה שקר. היא התנצלה על הטעויות שעשתה במהלך המשפט וביקשה לחדש את הקשר. "בפעם הראשונה בחיים שלי, ואולי דווקא בזכות העובדה שאני בעצמי הורה, הצלחתי לראות מעבר לפגיעה גם את אמא שלי. לראות את הטרגדיה הנוראה שנחתה עליה ביום אחד, כשסיפרתי לה שנפגעתי על ידי האיש שהיא בחרה להתחתן איתו ולהקים איתו משפחה. זה לא מחק את הפגיעה שלי, זה לא מחק את כל מה שאני עברתי – אבל זה נתן לי אפשרות להבין גם את הצד שלה ולתת לה אפשרות לתקן".

     

    במסגרת התוכנית מתקיים מפגש אחד בין הצדדים. המטרה היא רק להפגיש – ולאפשר לכל צד להשמיע את שעל ליבו. אחרי כמה חודשים הקשר בין אסף לאמו הלך והתהדק. עכשיו יש ביניהם קשר יומיומי בטלפון או בהודעות והם נפגשים אחת לכמה שבועות. "זה כאילו אנחנו רוקמים יחד בעדינות ובזהירות קשר מסוג חדש. שנתיים אחרי שעברנו את התהליך אני מרגיש שיש לי אמא ולילדים שלי יש סבתא וזאת המתנה הכי גדולה שיכולנו לקבל".

     

    האם היית יכול לעבור את התהליך הזה גם עם האב שפגע בך?

     

    "זו שאלה כל כך קשה. המקום הזה פצוע ומדמם למרות שחלפו המון שנים. עמוק בפנים בוודאי שיש בי משאלה כמוסה שאשמע מהאיש שהיה אמור להיות אבא שלי את המילה 'סליחה'. לשמוע שהוא מצטער. שיידע כמה הוא פגע בי, לנסות להסביר איך עד היום, וכנראה עד סוף חיי, זה ילווה אותי. הזיכרונות הקשים, פחד המוות, האימה, השיתוק, הכאב. אני חי היום חיים באמת נפלאים ומלאים. הקמתי משפחה בריאה ומאושרת, פיתחתי קריירה שממלאת אותי במשמעות ובעשייה – אבל הטראומה אורבת לי בכל פינה עם פלאשבקים, זיכרונות וסיוטים שאיכשהו אני צריך פשוט לחיות איתם.

     

    "הייתי רוצה שיידע שהפגיעה לא נעצרה בילדות. היא המשיכה כשבחר להכחיש, כשבחר במהלך המשפט להכפיש אותי ובכך גרם לי לאבד כמעט את כל המשפחה. מצד שני, כדי שתהליך כזה יקרה ביני לבינו – הוא צריך להגיע למקום שבו הוא מודה ולוקח אחריות על המעשים שלו. זה עוד לא קרה".

     

    זה תיקון למוח

    טליה (35) נפגעה מינית במשך שנים. גם במקרה שלה התוקף היה אביה. כשהייתה בת 13 העזה לראשונה לספר, אבל איש במשפחתה לא רצה להאמין. "לפני שנה הרגשתי שוב שאני לא יכולה להמשיך להעמיד פנים. פניתי לעורך דין שאמר לי, 'יש לי פתרון יצירתי בשבילך', והפנה אותי ל'בצדק'. המנחות הסבירו לי את התהליך והדגישו שהוא צריך לבוא מתוך בחירה. הרגשתי שזה מאוד מתאים לי – אם הייתי רוצה לפרק הכל הייתי הולכת לבית המשפט, אבל הרגשתי שיש לנו בסיס משפחתי ורציתי לתת להורים שלי עוד הזדמנות".

     

    גם לאבא שלך?

     

    "כן. גם לאבא שלי. המנחות פנו להורים ונפגשו איתם. בשלב מאוחר יותר הן הבינו שצריך לפצל ביניהם ועשו תהליך עם כל אחד מהם בנפרד. זה לא היה קל".

     

    אמא שלך בעצם ידעה במשך שנים, כעסת עליה?

     

    "בטח. כעסתי על שניהם. כעסתי על כולם. זה הטריף אותי שרק אני חופרת בזה וזה מונע ממני להתקדם בחיים. אחרי שנים של הסתרה, ההורים הגיעו לתוכנית הזאת בצורה ברורה וממוקדת. אבא שלי עד התהליך לא היה מסוגל להתמודד עם זה. הוא היה בהכחשה. עכשיו הוא הבין את הרעיון ואמר, 'בואי ננסה לשקם את היחסים'. להגיד לך שזה קל? זה לא קל בכלל. זה בעצם להתעמת איתו, לראות אותו, לתת לו הזדמנות".

     

    למפגש עם אביה הגיעה טליה במתח רב, אחרי תקופה ארוכה שלא פגשה אותו. "הנוכחות של המנחות הייתה מאוד מרגיעה, ידעתי שהן שם כדי לשמור עליי והן עזרו במהלך השיחה. כל המפגש היה טעון וקשה מאוד. אמרתי לו שאני מעריכה את זה שהוא הגיע, כי הוא יכול היה להמשיך להכחיש ולהתעלם. אמרתי לו שאנחנו כאן כדי לדבר על הנושא הזה – זה חייב להיות מדובר. אם לא נדבר על זה לא נוכל להתקדם. הוא הקשיב לי ודמע מדי פעם. אחרי שדיברתי הוא אמר שהוא מתנצל. זו הייתה אחת המטרות המרכזיות מבחינתי במפגש. שהוא ימלא את התפקיד הנפשי שלו כהורה, וייקח אחריות".

     

    מה היה חשוב לך בתהליך מול ההורים?

     

    "רציתי לחבר אותם למציאות שלי. הם לא יודעים מי אני ומה אני עוברת. הם לא מבינים את כל הקשיים שלי, קשיים של פרנסה, של זוגיות. לא הצלחתי להביא את עצמי לידי מימוש בכלום. הכל התחבר לפגיעה, הכל התיישב על המקומות הפצועים. רציתי לקבל הכרה. רציתי התנצלות והבטחה – שהם יעזרו לי כלכלית וגם יבינו למה אני צריכה את העזרה. ביקשתי משניהם ללכת לטיפול פסיכולוגי והם הסכימו. התהליך עזר לנו לפתוח את הכל ולדבר על זה כשיש עוד מישהו בחדר ואין להם לאן לברוח. עכשיו אבא שלי ממש מנסה. הוא הכי מנסה להיות שם בשבילי".

     

    לא העדפת פשוט להתנתק מהם?

     

    "עשיתי גם את זה. הייתה תקופה שלא דיברתי איתם ועם אף אחד מהמשפחה. אבל הייתי זקוקה לעזרה כי קרסתי כלכלית. אמרתי, אם אני משחקת בהצגה של 'הכל בסדר' לפחות אקבל על זה 'משכורת' – עזרה מההורים. באותה תקופה גם פיתחתי מחלה כרונית שקשורה מאוד למה שהתחולל בנפש. הייתי חייבת לחבר אחד ועוד אחד בלי לברוח".

     

    את התהליך עם הוריה סיימה טליה לפני כחצי שנה. "עכשיו אני מרגישה הרבה יותר רגועה. מרגישה הקלה. יש לי סידור עם ההורים והם עומדים בו. עכשיו אני יכולה להתחיל לגבש את הזהות שלי, לגלות מי אני ומה אני רוצה לעשות. אני מרגישה שאני מתחילה לחיות. זו הרגשה של לידה מחדש. עד שעברנו את התהליך לא הצלחתי כל כך לתפקד".

     

    את מצליחה לסלוח לו?

     

    "כן, באיזשהו מקום כן. אני מעריכה את הניסיונות שלו לתקן, לשפר ולתפקד בתור אבא. כשאני מקבלת ממנו את מה שאני צריכה – זה תיקון למוח שלי. משהו טיפה מתיישר בעולם. אין לי שום דרך להסביר את זה אבל זאת הרגשה נורא טובה לחוות אותו בלי הפגיעה. הפגיעה קיימת, אבל אני יכולה לעשות את ההפרדה. הוא כבר לא יכול לפגוע בי ואני כן בעמדה הרבה יותר חזקה היום – ואם משהו לא מתאים לי בכל רגע נתון אני יכולה ללכת.

     

    "מאוד עזר לי לשבת בתהליך ולראות אותו כבנאדם. להבין מיהו עם כל המורכבויות שלו. זה לא שברגע שהתהליך נגמר העבודה נגמרת. עכשיו היא רק מתחילה. ללמוד לשים גבולות, לבנות את הקשר. כל כך הרבה שנים בכיתי, כאבתי, התבלבלתי ונזרקתי – עכשיו אני מעבירה את הכאב אליהם. אני אומרת להם, 'הכאבתם לי כל כך, בואו עכשיו תיקחו את זה ממני'.

     

    "האפשרות של צדק מאחה היא יקרת ערך בעיניי – זה מאפשר לנפגעת לבוא ולהגיד את הדברים. זה לא בית משפט, אבל יש מקום להתבטא, זה פותח משהו, ומניח יסודות שאפשר לבנות עליהם. זה לא מקום של נקמה וענישה. זה תהליך שהוא מאוד רך ומוגן, כמו רחם. חשוב לי שאנשים יידעו שהמקום הזה קיים בעולם שלנו – מקום של חמלה".

     

    עד כה טופלו במסגרת "בצדק" כ־40 מקרים. "אחד הדברים היפים בתהליך הזה שלא שופטים אף אחד. מקבלים את החוויות כמו שהן", אומרת דליה טאובר, מייסדת המרכז הישראלי לגישות מאחות, מנחה וחברת הנהלה בתוכנית "בצדק". "כמנחות, התהליכים האלה מעוררים הרבה תקווה. אפילו אנשים שנמצאים במקום הכי פגוע יכולים לנהל ביניהם דיאלוג ולהגיע להחלטות משותפות, לצאת מחוזקים ולהמשיך בחייהם מתוך כבוד ואמפתיה האחד לשני. זה במיוחד מחזק עכשיו, כשהחברה הישראלית לא מצטיינת במיוחד ביכולת לקיים דיאלוג".

     

    "חשוב להגיע לתהליך בעיתוי נכון, בשלב שבו הפגיעה כבר עברה עיבוד במהלך טיפול וכשהנפגעת יכולה לנסות לחשוב גם על הצד השני", מדגישה אפרת דפנר, מטפלת באמנות ממרכז הטיפול "ענבל", המעניק עזרה נפשית לילדים ונוער שעברו פגיעה מינית בנגב, במימון ובפיקוח משרד הרווחה. "כבר בהנחת היסוד הבסיסית – אם יש הסכמה שיש צד נפגע וצד פוגע, אז יש אפשרות לתיקון. זה גם אומר שיש הכרה במעמד של הנפגעת מצד כולם. כשמישהו מטיל ספק בכך שהאדם הזה הוא נפגע, הספק מחלחל לתוכו והופך לאשמה ולבושה.

     

    "הצבת הנפגעת במרכז, שהיא המחליטה והקובעת את הקצב ואת התנאים, נותנת לה בחזרה את תחושת השליטה. תהליך שמסתיים בהצלחה הוא מאוד מחזק עבור הנפגעת, ומסייע לה בהמשך הטיפול העצמי. אם התהליך מצליח, בסוף ההידברות הנפגעת לא חייבת לסלוח לפוגע, היא גם לא חייבת לאהוב אותו אבל זה מאפשר לה לחיות איתו במרחב באופן שלא יהיה בלתי נסבל עבורה".

     

    הפוך מבית משפט

    לדברי דפנר, החלק של קבלת האחריות של הצד הפוגע הוא "קריטי להצלחה". שלומית, אם לשבעה ילדים מדרום הארץ, יכולה להעיד על כך. "אנחנו משפחה נורמטיבית, שחיה חיים רגילים וטובים עד שלפני שנתיים אוהד, הבן הצעיר שלי, שהיה אז בן 17, יצא לטיול עם חברים שהסתיים בדפיקות חזקות בדלת באמצע הלילה. בני הוחזר הביתה שיכור, חצי מעולף ופונה לטיפול בבית חולים עם הרעלת אלכוהול חריפה. בעודי מזועזעת מהגילוי שהבן שלי שתה, אני נחשפת לסיוט הגדול יותר - הילד שלי מואשם על ידי אחת מבנות השכבה בתקיפה מינית.

     

    "הבנתי לראשונה מה זה ש'נופלים עלייך השמיים'. דאגתי לבריאותו הפיזית של בני שהיה מאושפז, דאגתי לבריאותו הנפשית – איך הוא יתעורר להאשמה כזאת – וחשבתי על הנערה שאותה אני מכירה, מה עובר עליה? מה היא מרגישה? ראיתי לנגד עיניי גם את הבנות שלי אם היו חלילה במקומה.

     

    "הנערה הגישה תלונה במשטרה והחוקרים הגיעו לעצור את בני. לראות את הילד שלך באזיקים זו חוויה מטלטלת. לא אשכח את המבט בעיניים שלו. כמה הוא היה שפוף, המום ומבוהל. בכל הזמן הזה חשבתי גם על הנערה. רציתי להרים לה טלפון ולשאול מה שלומה, אבל לא עשיתי את זה כמובן מחשש לשיבוש הליכי משפט. התהליך המשפטי חייב את הצדדים להיות מרוחקים, ולהרגשתי גם עודד תחושה של ניכור ואטימות לצד השני.

     

    "אוהד השתחרר למעצר בית למשך חצי שנה. לבית המשפט הוגש כתב אישום על עבירות מין. זה היה יום שחור. בשלב הזה היינו במסלול של התהליך המשפטי שבמהלכו החל להיאסף חומר שאמור היה לערער את עדות המתלוננת ומהימנותה. האפשרות שהנערה תעלה לדוכן העדים ועורכת הדין שלנו תעשה הכל כדי להציל את הבן שלי ותשתמש בדברים שיפגעו בה, הייתה מזעזעת בעיניי. לא יכולתי לדמיין את זה. התהליך המשפטי לא הוביל אותו ללקיחת אחריות אלא להפך, להרחקה של האירוע ולהקטנתו. למצב של 'או היא או אני'".

     

    בשלב הזה, הפרקליטות והסנגורית הציעו לשני הצדדים תהליך של צדק מאחה כתחליף למשפט. התיק נגד אוהד נסגר. "את החיבוק ביני לבין הנערה בתום המפגש אני לא אשכח לעולם", אומרת שלומית. "חיבוק משחרר. מרפא. חיבוק שיש בו הכרה בפגיעה שלה וגאווה גדולה על התהליך שנעשה. התהליך עצמו לא היה קל. הוא חייב את בני לקחת אחריות מלאה על הפגיעה שהתרחשה. להקשיב למחירים שהנערה נדרשה לשלם. להביע חרטה עמוקה על כך ולקבל את התיקון שהיא הייתה זקוקה לו כדי להקל על עצמה. כך למשל, אוהד התבקש לעמוד מול החברים ולומר להם, 'כן, קרה פה משהו נורא, וזה קרה באחריותי' ובכך לתת לה את ההכרה שלה הייתה זקוקה.

     

    "מה שהבן שלי קיבל כבנאדם בתהליך הזה לא דומה ואולי אף מנוגד למה שהיה מתרחש בהליך משפטי. אני מאוד גאה בו על ההתמסרות שלו לתהליך. למרות שהאירוע ילווה את אוהד ואותנו בהמשך חיינו, הרי שהתהליך איפשר גם את החזרה למסלול חיים נורמטיבי: סיום לימודי התיכון וגיוס לצה"ל ליחידה מובחרת". צדק מאחה לא מתאים לכל אחד, אך במקרים בהם יש נכונות וגורמי המקצוע מוצאים התאמה לתהליך, "מדובר בדיני נפשות, לא פחות", אומרת שלומית. "זה תהליך שמציל אנשים".

     

    חברת צוות הנהלת התוכנית, עו"ד כרמית קלר־חלמיש, דוקטורנטית החוקרת צדק מאחה במקרים של פגיעה מינית במשפחה: "בשונה מההליך הפלילי תהליכי 'בצדק' מתמקדים בפגיעה ולא בעבירה, באיך לענות על הצורך של הנפגעת ולאו דווקא בענישה. מדובר בתהליכים שבין אדם לאדם ולא בין מדינה לאדם. זה גם יכול לתת מענה במקרים שהנפגע בוחר לא להגיש תלונה, שהתיק נסגר מאיזושהי סיבה או שחלה התיישנות".

     

    "בטווח הארוך התהליכים האלה חוסכים למדינה הוצאות על טיפולים נפשיים מזה ועל תהליכי ענישה מזה", מוסיפה אתי רחמים, קרימינולוגית שיקומית, מאבחנת ומטפלת בפוגעים מינית, מנחה וחברת הנהלת "בצדק".

     

    "'הקסם' קורה בסוף, במפגש בין הצדדים", אומרת רבקה פרייברג, עובדת סוציאלית, מעריכת מסוכנות עברייני מין על פי חוק, מנחה וחברת הנהלת התוכנית. "בתהליך הזה מתחולל סוג של שחרור, בעקבות אמיתות של הפרטים, שנאמרים מלב אל לב ונשמעים על ידי האחר, כמו מין נגיעה של הנפשות".

     

    לפרטים נוספים על התוכנית ניתן לפנות ל- http://betsedek.org.il/

     

     

    Noam.barkan@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 26.01.17 , 17:15