רק לפני מספר ימים הוכרזו המועמדים הסופיים בטקס האוסקר, שייערך בהוליווד במארס הקרוב, אבל אנחנו כאן כדי לדווח על אוסקר שונה לגמרי, אם כי לא פחות חשוב. האוסקר של האדריכלות העולמית. ולא תאמינו, אבל הזוכים בו השנה הם צמד מעצבים ישראלים, שגם אם הייתם תולים אותם הפוך על הפיגומים החשופים ביום שמש לוהט, הם לא היו מהמרים על עצמם כמי שיקחו את הפסלון המוזהב.

הדמיית החצר הפנימית במעון לנשים מוכות שעיצבו יעקבס ויניב

לתמר יעקבס ואושרי יניב, זוג ליד שולחן השרטוט וגם בחיים האמיתיים, זה קרה פתאום בלי הכנה מוקדמת, כשהעפילו לשלב הגמר של התחרות היוקרתית העולמית שנערכה בברלין. הם קטפו את הפרס הראשון על "עיצוב של מבנה בעל חשיבות חברתית ומוסרית גבוהה ביותר". השניים תיכננו בניין שישמש בית חם לנשים מוכות ולילדיהן שנאלצים לברוח מאבא ובעל אלים. תכנון המקלט נעשה בשיתוף עמוס גולדרייך, אדריכל שחי בלונדון ושמשפחתו תרמה את המשאבים להקמת המעון החדש.

תמר (43) ואושרי (45), הורים לארנון ועלמה, הם הישראלים הראשונים שהעפילו לשלב הגמר בפסטיבל WAF העולמי, World Architecture Festival. לתחרות היוקרתית שנחשבת לאוסקר של האדריכלות, הוגשו השנה 343 פרויקטים מ־58 מדינות. בני הזוג זכו במקום הראשון בקטגוריית "מבנה הבריאות העתידי", לצד אדריכלים ידועי שם שזכו בקטגוריות אחרות, כמו המשרד של זהא חדיד שקיבל פרס על תכנון מתחם לימודים אוניברסיטאי, ומשרד מוביל נוסף שמופקד על עיצוב חנויות CHANEL בעולם.

"רגע הזכייה היה התרגשות שאי־אפשר לתאר", אומר אושרי. "לא האמנתי שזה אמיתי. חשבתי שאני חולם. מי היה מאמין? כל מה שרציתי באותו רגע היה לרוץ להתקשר לתמר. לא חשבנו שנזכה, ובגלל זה אני טסתי לברלין והיא נשארה בארץ. זה היה פספוס. מצאתי את עצמי מוקף באדריכלים ידועים מהעולם שלחצו את ידי ותמר לא הייתה איתי".

לא התקבלו ללימודים בישראל

אחרי שלא התקבלו ללימודי אדריכלות בישראל, נפגשו תמר ואושרי בלונדון כשהגיעו ללמוד ב־AA הנחשב לאחד המוסדות היוקרתיים בעולם ללימודי אדריכלות. זה היה לפני 21 שנה. מאז הם יחד. כשסיימו את הלימודים, ואחרי כמה שנות עבודה במשרדים יוקרתיים בלונדון, החליטו בני הזוג לחזור לישראל, להקים כאן את ביתם ולחפש עבודה. באותם ימים נשבעו שלעולם לא יעבדו יחד, כדי לשמור על חיי הנישואים. אולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. עד מהרה מצאו את עצמם במשרד משותף: "יעקבס־יניב אדריכלים", וכך הם עובדים יחד כבר 13 שנה, מתכננים ומעצבים בנייני מגורים, בתים פרטיים, דירות, חנויות ומסעדות. כשנתבקשו לעצב לראשונה מבנה ציבורי, לא העלו על דעתם כמה רחוק יגיעו עם הפרויקט.

המקלט לנשים המוכות ייפתח בעוד כחודשיים אחרי שש שנים של תכנון, בנייה ולא מעט מאבקים ציבוריים ומשפטיים. הרעיון להקים את המעון בלב שכונת מגורים במרכז הארץ, גרר בעקבותיו התנגדויות מצד דיירי השכונה שסירבו להתגורר לצד נשים וילדים שנמלטו מאלימות (כמובן, שמפאת השמירה על סודיות מיקום המבנה, אי אפשר לחשוף את מיקומו). התושבים הגישו עתירה לבג"ץ, ניסו בכל דרך למנוע את הבנייה, אך לא הצליחו. זו גם פעם ראשונה שמקלט לנשים מוכות הוזמן בצורה מסודרת ממשרד אדריכלים ותוכנן בקפידה למען נשים, ילדים ותינוקות שנמלטים על נפשם בניסיון לעצור את מעגל האלימות שבו הם חיים.

המבנה המודרני והייחודי שתוכנן על ידי יעקבס ויניב, הוא בניין בשטח של 800 מ"ר, על מגרש ששטחו 1,600 מ"ר. הבניין סגור כלפי חוץ בקירות ללא חלונות, מוקף בגדר גבוהה, מתהדר בחצר מרכזית שופעת צמחייה ואור שסביבה חדרים בהם מתקיים סדר יום שגרתי של נשים וילדים ששוהים במקלט חודשים ארוכים. במעון יש גם חדרי לימוד, גן ילדים, חדרי טיפולים, חדר אוכל ומטבח, אזורי תחזוקה, חדרים לעובדים סוציאליים ולחברי הצוות. המבנה, בן שתי קומות, מצטנע במכוון, נטול חלונות, בהשראה של שריון צב נוקשה ומגונן. האדריכלים שמו דגש על תכנון החצר הפנימית שמהווה מקום מפגש ומשחק לילדים, ומאפשרת החדרת אור טבעי ואויר צח לחללים הפנימיים. בדומה ל"כפר קטן" שבו מתרחשת הפעילות בכיכר המרכזית, תוכננו כיתות הלימוד והגן במנותק מהמבנה הראשי. מסביב לחצר תוכננו חדרי השינה הפרטיים לכל אם וילדיה, כמו "בתים" קטנים תחת גג משותף.

כל השופטים בתחרות, שבעה במספר, החליטו פה אחד על מתן הפרס. בנימוקיהם הסבירו כי יעקבס ויניב יצרו תחושה נעימה וביתית למרות דרישות מחמירות בנושאי בטיחות וביטחון אישי. "התכנון רגיש ומדויק, נותן פתרון מיטבי לפרוגרמה מורכבת", כתבו השופטים. "למרות דרישות מחמירות ותקציב מוגבל, יצרו האדריכלים מיקום חכם של פונקציות, עם מרחבים ועם שמירה על פרטיות הדיירים" .

תמר ואושרי חשים גאווה גדולה במיוחד נוכח העובדה שהפרויקט שלהם עמד בתחרות מול פרויקטים שקיבלו תקציבי ענק, כמו בתי חולים גדולים בקנדה, בריטניה וערב הסעודית. הפרויקט הישראלי תוכנן עבור עמותת "לא לאלימות — ל.א" שייסדה רות רזניק, 85, כלת פרס ישראל, פעילה פמיניסטית מחלוצות המאבק באלימות נגד נשים בישראל.

לא מביאים את העבודה הביתה

אחרי 13 שנים של עבודה משותפת, השניים למדו איך לעשות את ההפרדה בין חיי הזוגיות והחיים המקצועיים. גאוותם, הם אומרים, היא על כך שהצליחו לשמור על החוק לא להביא את העבודה הביתה. הם כמובן גם גאים מאוד בפרויקטים השונים שלהם, בהם עיצוב והקמה של שוק האוכל ביפו, עיצוב חנויות "גולף & קו", "גולף קידס" ועוד.

איך בכלל הגעתם לתכנן בית לנשים מוכות?

אושרי: "אחד החברים שלנו, עמוס גולדרייך שהוא אדריכל ישראלי שעובד בלונדון, היה גם חלק מצוות ההיגוי, והוא פנה אלינו עם ההצעה. עמוס קשור למשפחה שתרמה את הכסף ונרתמנו לעשייה הזו גם מתוך תחושה של שליחות ותרומה לקהילה. קשה לקבל את המציאות שבה נשים מוכנסות למבנים/מקלטים מאולתרים שרשויות הרווחה הסבו לצורך הזה".

אגב, הערב, בהרצליה, יתקיים אירוע התרמה למען ציוד המעון, ובמרכזו מופע הסטנד־אפ של יעקב כהן, שכמובן עושה זאת בהתנדבות. כל ההכנסות קודש לנשים והילדים במעון.

מה היה הכי חשוב בשלב התכנון?

"שהבניין לא יהיה מוסדי מדי, שייראה כמו בית. שהנשים תהיינה מוגנות במעון, אבל מבלי שתהיה בו תחושה של בית כלא", אומרת תמר. "חיפשנו מתכונת של בניין שיהיה כמו שכונה מושלמת, עיר בזעיר אנפין, שיש בתוכה הכל, עם שטחים ירוקים ופינות משחקים מוארות, יחד עם הסביבה המגוננת. הנשים נמצאות במקום מסתור ובכל זאת יש להן שטחים חיצוניים מוגנים. בעיניי, אדריכלות חייבת להיות מותאמת לנוף, לאקלים, לעשות שימוש בחומרים מהסביבה, לטובת הצרכים של אנשים שחיים במקום. אדריכלות טובה נותנת משהו מעבר לחיבור של אלמנטים. היא מעוררת רגש".

אושרי: "בני האדם מושפעים מהסביבה האדריכלית שבה הם חיים. לכן השהייה במקום נעים שעונה על הצרכים, תקל על הנשים להתארגן מחדש לשלב הבא בחייהן".

ומה החלום הבא?

אושרי: "אני, משום מה, דווקא חולם לתכנן שדה תעופה".

תמר: אני חולמת לעצב גן ילדים, לעבור תהליך של חשיבה מראש על כל הפרטים הקטנים במטרה שזה יהיה גן ילדים מושלם".