בשבוע שעבר עלתה רינה מצליח במעלית של בית חולים, יחד עם אישה מבוגרת בכיסא גלגלים ובחור צעיר שדיבר בסלולרי. "שמעתי אותו אומר, 'אני לא יודע מה לעשות איתה', והבנתי שהוא מדבר על אמו, שהסתכלה עליו בעיניים חמות", היא מספרת. "כשאמו ניסתה לרמוז לו שהם הגיעו לקומה המבוקשת, הוא התריס כלפיה, 'למה את מפריעה? את לא רואה שאני מדבר?' נאלצתי לשלב את הזרועות שלי חזק־חזק כדי לא להחטיף לו סטירה. איך אתה מעז לדבר ככה אל אמא שלך?"
מה לעשות, העולם שייך לצעירים.
"זו הסיסמה שאני הכי שונאת ומתעבת. בתרבות המזרחית יש המון כבוד למבוגרים. גדלתי עם סבתא בבית, ומאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי רגישות מיוחדת לקשישים. ליבי יוצא אל כל אישה מבוגרת שאני רואה".
זה, לדברי מצליח, גם מה שהניע אותה לפרסם בחדשות ערוץ 2 סדרת כתבות חשובה על פרשת ילדי תימן האבודים. אין ספק, התחקירים שלה תרמו לא מעט להחלטה לחשוף את הפרוטוקולים בנושא שהוסתרו עשרות שנים. "אני מתנצלת מראש בפני מי שציפה ממני למונולוג קורע על קרוב משפחה שלי שביום בהיר אחד נעלם. אין לי שום קשר אישי לחטיפת ילדי תימן", מבהירה מצליח, שנולדה בעיר סוסה שבתוניסיה והגיעה לבאר־שבע בהיותה בת שנה. "נכנסתי לזה מפני שלא יכולתי לראות את העצב בעיניהן של האמהות הקשישות שעדיין מחפשות את התינוק שלהן. אמרתי לעצמי שאסור שהן ילכו לעולמן בתחושה שאיבדו בן או בת, שהן לא יודעות מה עלה בגורלם, ושבנוסף לכל, גם לא מאמינים להן".
כשמצליח מדברת על הזקנה, היא מסבירה בחיוך שהיא מתכוונת גם לעצמה. בבוקר שישי האחרון, היא יצאה לבילוי הקבוע עם אחיה דני. הוא אסף אותה מדירתה השכורה בשדרות רוטשילד, לבוקר של כיף שכלל ביקור במספרה וארוחה במסעדה. כשהתיישבה על הכיסא במספרה, מצליח אמרה משפט שהפתיע אותה וגם את הסובבים. "תגידו לי", נאנחה, "זה הגיוני שאישה בת 60 עובדת כל כך קשה?"
"כן, אני זקנה", היא אומרת בחיוך רחב, "ועכשיו אני עובדת יותר קשה מתמיד. בפעם הראשונה בחיי אני מצלמת סרט דוקומנטרי על ילדי תימן, ויש רגעים שנדמה לי שהראש שלי עומד להתפוצץ. אם לא הייתי עובדת בטלוויזיה, הייתי מאפשרת לעצמי להיראות הרבה יותר פושטית. הייתי נשארת, למשל, בתלתלים שהיו לי כשהתחלתי לשדר, למרות שגם תלתלים דורשים תחזוקה". הבוקר, היא שוב תתייצב במספרה. המעמד מחייב. כי הערב תקבל מצליח את הפרס מטעם הרשות השנייה, על שם רחל פרימור, בעקבות תחקיריה על ילדי תימן.
חולמת לכתוב רומן
מצליח מעולם לא נישאה, וגם לא מתחרטת על כך יותר מדי. "כנראה שלא מספיק רציתי", היא אומרת ומדליקה סיגריה. "אף פעם לא קיבלתי החלטה לא להתחתן, אבל לאורך חיי קיבלתי הרבה החלטות קטנות. פעם בחרתי לא להתחייב לאדם מסוים, ופעם בחרתי להעדיף את החופש שלי ללכת, וההחלטות הקטנות האלה הובילו אותי לבחור באורח החיים שמועדף עליי".
אפילו בילדותך לא דמיינת את עצמך בשמלת כלה?
"לא. מעולם לא הייתה לי פנטזיה של משפחה עם ילדים וכלב או חתולה. היו לי פנטזיות אחרות".
כמו מה למשל?
"רציתי לעשות דברים גדולים כמו להיות זמרת. העלבון הכי גדול שספגתי בחיי הוא שלא התקבלתי למקהלה של תיכון מקיף א' בבאר־שבע. עד היום אני חולמת להיות זמרת. אין לי קול יפה ואני מזייפת נורא, אבל הבמה נורא משכה אותי. חלמתי גם לכתוב. עד היום אני חולמת לכתוב רב־מכר. כנראה שכבר פיספסתי את רכבת הכתיבה. אני מנסה לכתוב וזה פשוט לא יוצא. כנראה שאני מפחדת להיכשל, ויותר מזה, אני מפחדת להיות בנאלית, מזה שאהיה לא מספיק מבריקה".
וכשאחיותייך התחילו להתחתן?
"אין לי אחיות", היא פורצת בצחוק מתגלגל. "אני בת יחידה בין בנים. היינו שישה אחים וגדלתי בים של אהבה. שני אחים נפטרו לי. אנדרה נהרג ב־1970, באסון נאות הכיכר. סלע התמוטט על חדר אוכל מלא בחיילים ועשרים מהם נהרגו. הוא היה בן 20", היא מושכת טישו מהקופסה שמונחת על השולחן, "איציק נהרג ב־99', בתאונת דרכים. הוא היה הנהג. בן 48. כשאהוד ברק זכה בבחירות, ישבתי ליד איציק במחלקה לטיפול נמרץ. גיסתי, אלמנתו, היא כמו אחותי, ושלוש הבנות שהוא השאיר הן הנשמה שלי".
וכשראית את חברותייך מבאר־שבע מתחתנות ודוחפות עגלות תינוק?
"לא ראיתי אותן מפני שעזבתי את באר־שבע כשהתגייסתי לצבא ואחר כך עברתי לירושלים, ללמוד באוניברסיטה העברית — תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני בתקשורת. אבל ראיתי את האחים שלי מתחתנים ומולידים ילדים, וזה לא השפיע על הבחירות שלי. תביני, אני לא מרגישה שאין לי משפחה. להפך, אני מרגישה שיש לי משפחה מאוד־מאוד גדולה".
אני לא אדם בודד
היא קמה לסלון ומלקטת מהמדפים תמונות ממוסגרות של האחיינים שלה, ביניהם כמה זהובי שיער. "לאבא שלי היו עיניים כחולות ושיער בהיר, ורובם יצאו כמוהו", היא מנשקת את התמונות. "יש לי 11 אחיינים וכל אחד מהם הוא חלק ממני. ביוני האחרון, כשהגעתי לגיל 60, המשפחה אירגנה לי מסיבה, סדנת בישול. כולם לבשו סינרים עם התמונה שלי. הם שאלו אותי איזה חברים אני רוצה להזמין, ועניתי, 'רק אתכם'".
אמא שלך לא לחצה עלייך להתחתן?
"אמא שלי, מרסל", היא דומעת, "הייתה אהבת חיי. היא נפטרה לפני שלוש שנים, בגיל 95, והעובדה שזכתה לאריכות ימים לא הפכה את הפרידה ליותר קלה. אני מתה מגעגועים אליה. כשנודע לי על הפרס, אחרי הדקה הראשונה של השמחה, הרגשתי שהפרס לא שווה דבר אם אני לא יכולה לצלצל אליה ולספר לה. רגע, איפה היינו? הזהרתי אותך שיש לי זיכרון של דג? דג שוחה באקווריום, מצד לצד, ולא לומד את הלקח. כל שלוש שניות הראש שלו נחבט בדופן. ככה אני. לא זוכרת כלום. בעיניי זה סוג של נכות שכל חיי אני מתאמצת להסתירה. מה שאלת?"
אם אמא שלך לא לחצה עלייך להתחתן.
"אמא שלי הייתה אישה מופלאה. היו לה חיים קשים, היא איבדה שני ילדים, אבל בסוף שנת האבל על אבא שלי היא אספה את עצמה, השאירה בבאר־שבע את חיי הנוחות והחברה שהיו לה, ועקרה לתל־אביב כדי להיות ליד הילדים והנכדים. הדירה שלה הפכה למרכז המשפחה. מדי יום שישי הייתי מבשלת את הקוסקוס של אמא ומביאה אותו אליה. אני יודעת לבשל רק את מה שאמא שלי בישלה. פשטידות של איטריות ושל תפוחי האדמה וכל האוכל התוניסאי. ברור שהוא הכי טעים בעולם. אבל רגע, איך הגענו לאמא שלי?"
שאלתי אם היא לא לחצה עלייך להתחתן.
"אמא שלי מעולם לא לחצה עליי ומעולם לא הקשתה עליי, ותמיד קיבלה את הבחירות שלי. פעם קראתי ספר של סופר הודי, שבו הגיבורה אומרת לאמא שלה, 'לימדת אותי את כל מה שעליי לדעת, ונתת לי לנהל את חיי בעצמי'. זה מה שאמא שלי עשתה. העובדה שאני כל כך שלמה עם הבחירות שלי, נובעת ממנה. מעולם לא הייתי אנטי־נישואים, אבל לדעתי, ההחלטה לא להביא ילדים חשובה יותר מההחלטה לא להתחתן".
ולמה החלטת לא להפוך לאמא?
"זה לא היה דבר שבער בעצמותיי. בטח לא כשאני ללא בן זוג. טוב לי ככה. פעם פגשתי מישהו מהאקדמיה לעברית והצעתי לו את המילה 'אחינון', הבן של אחי, ו'אחינונית'. הוא רשם לפניו את ההצעה, אבל בסופו של דבר האקדמיה בחרה במילה אחרת במיוחד בשבילי — 'נכדן', הנכד של אחי. אימצתי את החידוש הזה באהבה, למרות שלא ברור לי איך הפכתי מרווקה לסבתא".
מצליח מזנקת לסלון וחוזרת לפינת האוכל עם גיליון של מוסף "7 ימים" מלפני כמה שבועות. "ג'קי עשה ציור על האחיינים שלי", היא מתגאה. "תראי את הכותרת. 'היכן רינה מצליח?' השמות שלהם משולבים בחידה. שבוע שלם הסתובבתי כמו טווס!"
וכיום את לא מתחרטת על שבחרת לא להתחתן ולא ללדת?
"לגמרי לא. עשיתי את זה ממקום שלם ואני שלמה עם עצמי. לפעמים אני שומעת אמירות כמו 'אישה בלי ילדים לא נחשבת'. מה זה השטויות האלה? מעולם לא הרגשתי שיש איזו מסגרת שלא מקבלת אותי בגלל היותי רווקה. אני לא אדם בודד. המשפחה שלי זה החיים שלי".
אפשר לומר שאת נשואה לקריירה?
"לא! המשפחה שלי נמצאת במקום הראשון בחיים שלי, הרבה לפני כל השאר. הייתי יכולה להצליח גם אילו הייתי נשואה פלוס ילדים. יש כל כך הרבה עיתונאיות שמצליחות לשלב. שלי יחימוביץ' היא לא אמא? ויונית לוי? והילה קורח? איזו מקסימה. גם משדרת בבוקר וגם נשואה וגם אמא וגם לומדת רפואה".
ועדיין, אהוד יערי העניק לדנה ויס את תואר הכבוד "יאכנע".
"ברור שזו אמירה פסולה. דנה ויס היא עיתונאית מצוינת".
הערת לו על כך?
"אני אמורה לנזוף באהוד? צייצתי על זה בטוויטר".
וכשהיית האישה הראשונה מהחדשות שהופיעה ב"אולפן שישי" ליקקת דבש?
"לא, כל ההתחלה שלי הייתה קשה. התחלתי לעבוד ב'קול ישראל' בתור מרכזנית ולא מזמן מצאתי תעודה המעידה על כך שהצטיינתי בעבודתי. כששידרתי ב'קול ישראל' והייתי בשיא תפרחתי, רציתי להיות כתבת פוליטית ולא נתנו לי. נעלבתי ולכן הצטרפתי ב־93' לצוות הראשון של ערוץ 2. הייתי עובדת מספר 4 בחדשות. האנשים שנשאו במספרים 1, 2 ו־3 כבר לא עובדים בחברה. בהופעות הראשונות שלי על המסך, עדיין בתלתלים, הייתי זוועת עולם. גימגמתי וליפססתי ללא הפסקה. למה האריכו לי את החוזה? מפני שבאותם ימים עוד היה חשוב איזה מין עיתונאי אתה. כנראה שהייתי טובה".
ואיך הגיבו עמיתייך לפאנל, כולם גברים, כשהעזת להביע את דעתך בנושאים פוליטיים?
"לפני עשר שנים, כשרציתי להגיד משהו ביטחוני־מדיני, זה היה קשה. או שביטלו את דבריי או שהתייחסו אליהם בחוסר הערכה. כשאני מסתכלת לאחור, אני מודה שבקריירה המקצועית היו לי קשיים מעצם היותי אישה שמפלסת דרך יותר מאשר בגלל המוצא, אבל כיום זה אחרת. בפאנל יושבות גם דפנה ליאל ודנה וייס וקרן מרציאנו, ולפעמים גם הצעירות מהכלכלה, עמליה דואק ויונה לייבזון".
ואת עדיין מהססת לפני שאת פותחת את הפה?
"כיום אני כבר לא עושה חשבון לאף אחד, אבל ממרום גילי אני חושבת שעיתונאי, ובמיוחד פרשן, חייב לעבור כברת דרך לפני שהוא מתחיל לדבר. אתה צריך לחכות עד שהצופה יכיר אותך, ויעריך אותך, ויסמוך עליך שתדע לתווך בינו לבין העובדות. אתה לא יכול לומר מיד מה דעתך בכל עניין. עשיתי את הדרך הזו לאט, וכיום, כשאני יושבת באולפן, יש לי מנדט בפני עצמי — לא בגלל ולא למרות היותי אישה".
פרסומת לבית אבות
מספיק זמן לבילויים לא נשאר לה. "יש סרטים שעולים ויורדים לפני שהספקתי לראות אותם", היא אומרת, "ואני כבר לא מצליחה להגיע למשחקי הכדורגל של הפועל באר־שבע. אבל אני חברה בקבוצה של אוהבי מוזיקה יוונית, ופעם בשנה אנחנו טסים לאתונה ליהנות ממנה. במקביל למוזיקה יוונית אני אוהבת את מתי כספי ואתי אנקרי. וגם את דוד גרוסמן ולאה גולדברג. כמו זקנה".
מצליח כבר למדה להתמודד עם הזקנה המתקרבת. "אמא שלי הייתה אומרת לי בצרפתית, 'הזקנה מכוערת'. כשקיטרתי לה שאני עייפה, היא שאלה, 'את רוצה שנתחלף? את תשבי כל היום בבית ואני אצא לעבודה'. העובדה שאני כל כך אוהבת את העבודה שלי, היא חסד, זה לא מובן מאליו. דווקא בגיל 60 אני מרגישה הרבה יותר מפויסת. אני כבר לא חייבת להיראות חטובה. מה אתם רוצים מהחיים שלי? אלה הקילוגרמים העודפים שלי, אלה הקמטים שלי וזה מה שיש. כבר בגיל 50 התחלתי להגיד לעצמי, 'יאללה', כדי להכין את עצמי למה שיבוא. עכשיו אני אומרת שאם אקלע לבעיות פרנסה, אעשה פרסומת לבית אבות".
הפרס שמצליח תקבל היום הוא הראשון שהיא מקבלת במהלך 30 שנות עבודתה כעיתונאית, "ואני לא יודעת אם זה יותר עצוב או יותר מצחיק", היא אומרת. "לפרשת ילדי תימן הגעתי במקרה. התבקשתי להכין כתבה ל'אולפן שישי' על אורנה קליין, שהוציאה לאור שני ספרים. האחד על עבודתה כסוכנת מוסד, והשני על אחותה הבכורה שנעלמה יומיים לאחר הולדתה. העורך לחץ עליי להביא כמה שיותר סיפורים פיקנטיים מהמוסד, ואילו אני נמשכתי לסיפור של אבא שלה, עולה מדרום־אפריקה, שאמר 'אני כבר בן 80 ואני כל כך מקווה לראות את התינוקת שלי אילנה'.
"מאורנה שמעתי לראשונה על עמותת 'אחים וקיימים', שגם אליה היא חברה במאמצים לאתר את אחותה. אורנה אמרה לי, 'הם נורא רוצים לדבר איתך, את מסכימה?', ועניתי — 'ברור'. אני לא מתנהגת כמו העיתונאים הצעירים שמתהדרים במספר חסוי. תמיד הייתי נגישה לכולם".
ארבעה מנציגי העמותה הגיעו אליה ביום חמישי לאולפן בנווה אילן. "הם סיפרו לי שכבר פנו לכל העיתונאים החברתיים ולכל הפוליטיקאים שמנופפים בדגל החברתי והעדתי", היא מספרת. "כל הפוליטיקאים סירבו לפנות שעה מזמנם כדי לפגוש את בני הדור השני והשלישי. על המקום הזמנתי אותם להתארח בעוד יומיים ב'פגוש את העיתונות'. במוצאי שבת הפנו את תשומת ליבי לעובדה שבדף הפייסבוק של התוכנית יש 80 אלף צפיות ומלא תגובות ושיתופים. עד אז, מעולם לא הצצתי בדף".
כדור השלג התחיל להתגלגל בקצב מהיר משצפתה. "ראש הממשלה, ייאמר לזכותו, הרים את הכפפה. הוא הטיל על צחי הנגבי לבדוק שאין מניעה לחשוף את הפרוטוקולים. צחי ביצע עבודה מהירה גם בזכות כוח האדם שקיבל משרת המשפטים איילת שקד. גם גנז המדינה, מי שאחראי על הגנזך, שיתף פעולה, וכתוצאה מכך הם הלכו אפילו מעבר לדרישת המשפחות ופתחו את החומר של שלוש ועדות החקירה".
ומה קורה עכשיו?
"החומר העצום הזה עדיין בבדיקה. התברר שהוועדות עשו עבודה מאוד שטחית ולא הסתכלו לצדדים. אם לא נמצאה ההוכחה שהילד חי, הברירה הראשונה שלהן הייתה לכתוב שהילד מת. לשמחתי, סקר של מינה צמח ומנו גבע העלה ששמונים אחוז מהציבור מאמין שפרשת ילדי תימן היא לא אגדה. העובדה שדעת הקהל הייתה איתנו גרמה לפוליטיקאים ללכת איתנו, וייתכן שבאיזשהו שלב המדינה תצטרך להגיד 'קרה משהו נורא, אנחנו לא יודעים בדיוק מי אחראי לכך ולא יכולים להצביע על האדם'. העיקר הוא בעצם ההכרה".
ההכרה תפצה את הילד שנקרע מהוריו או אותם?
"לא. המדינה צריכה לקחת על אחריותה את בדיקות הדי־אן־איי שכרגע מתבצעות בהתנדבות על ידי 'מיי הריטייג', שהיא חברה פרטית. עכשיו אנחנו נערכים לשלב הבא של המאבק — לבדוק תיקי אימוץ ולפתוח קברים".
יש גם תביעות כספיות?
"כמעט ולא שמעתי על תביעה לפיצויים מהמדינה. אין ספור פעמים שאלתי את אחיהם של החטופים, 'מה אתם רוצים?' וכולם שיחזרו את הבקשה האחרונה ששמעו מאמא שלהם על ערש דוויי — להמשיך לחפש ולחשוף את האמת. מאז שנכנסתי לעולם הזה אני כבר לא עומדת בפניות הטלפוניות. לכל אחד יש סיפור יותר מזעזע משל השני. רק בשבוע שעבר, בסוף שיחה ארוכה, הוצפתי בפרץ של רגשות שלא עמדתי בו. ישבתי בסלון ובכיתי".
גם עכשיו צצות דמעות בעיניה. "מעולם לא נחשבתי לעיתונאית חברתית", היא מתנצלת, "יש אחרים שמתהדרים בתואר הזה ובצדק. עכשיו, בעבודה על הסרט, בכל פעם שאני מצליחה לפתוח איזושהי דלת, אני מגלה שמאחוריה יש עוד שבע דלתות נעולות".
בילדותך בבאר־שבע סבלת מאפליה?
מצליח משתתקת. "אני צריכה להיזהר מאוד", היא מסבירה, "מפני שאני לא רוצה להישמע כמכחישת אפליה. הייתה אפליה, אבל לא הרגשתי בה ולא הייתי מודעת אליה. הוריי היו אנשים מאוד חזקים. אבא שלי, אלי מצליח, שנפטר לפני שלושים שנה, עבר בארץ השתלמות בכימיה, עבד במעבדה של המכון לחקר הנגב, והתנשא מעל כולם. בזכותו לא הרגשתי מקופחת. רק בצבא התחלתי להיחשף לאפליה. כמ"פ טירוניות התחלתי לשמוע סיפורים על הערכת חסר, על ילדים שבשל מוצאם נשלחו לבתי ספר מקצועיים. פגשתי חיילים שסיפרו שהם מתביישים בשם המשפחה שלהם, ושגם במדים הוא חוסם את קידומם".
ושם המשפחה שלך מעולם לא חסם אותך?
"הוא מעולם לא הפריע לי. יותר מזה, תמיד חשבתי שגם אילו הייתי מתחתנת, לא הייתי מחליפה אותו".
