שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 31.01.2017
    אסי דיין צחק כל כך בסצנה של השעון פיוג'י, שהיו צריכים לדחוף לו חולצה לפה
    רז שכניק | צילום: טל שחר

    ניצה שאול, נשואה ואם לשתיים, גדלה בתל־אביב וברמת־גן. בתיכון למדה בסמינר הקיבוצים. באותה תקופה למדה נגינה על פסנתר וגיטרה קלאסית. התגייסה ללהקת פיקוד מרכז. התפקיד הראשון שלה לאחר הצבא נרשם ב'השוטר אזולאי' ומאז שיחקה בשורה ארוכה של סרטים, בהם 'גבעת חלפון אינה עונה', 'חגיגה בסנוקר', 'העיט' ו'השועל בלול התרנגולות', בסדרות טלוויזיה אנגליות כמו 'Kessler' ו־'Doctor Who' ובהצגות רבות בלונדון ובישראל. בימים אלה היא משחקת בהצגה 'יורשות חסרות בושה' בצוותא ת"א לצד אסתי זקהיים, ענת ברזילי ומורן לי קוגן ומככבת בסדרה 'צלילי קסם' של האופרה הישראלית. בנוסף היא מארחת את האנסמבל 'הוירטואוזים של קייב' בניצוחו של דמיטרי יבלונסקי בסיבוב קונצרטים, למשל ב־3 בפברואר (היום), בהיכל התרבות בראשל"צ ובשני, 6 בפברואר, במוזיאון ת"א.

     

     

    מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "סביבות גיל שנתיים ומשהו. אני יושבת על כיסא במטבח ולא רוצה לאכול. אמא שלי, שהיא רקדנית נהדרת, רוקדת סטפס עם מזלג שעליו קציצה ומנסה לשכנע אותי לאכול. זה עבד, פערתי את הפה בהשתאות וקיבלתי את הקציצה".

     

    מהו הדבר הכי גרוע שאמרו לך או כתבו עלייך?

     

    "כשהייתי בלהקה צבאית יורם קניוק כתב עלינו באחד העיתונים ביקורת מהללת. עליי ספציפית הוא כתב דברים שלא האמנתי. ואז הגיעה התוכנית השנייה של הלהקה והוא כתב שנסחפתי לתרבות זולה בגלל מערכון שבו חיקינו את הגשש החיוור. הוא קטל, כתב שזה היה גרוע. לא הפסקתי לבכות שלושה ימים. לא זוכרת שנפגעתי ככה. אחרי כמה שנים נפגשנו על הסט של הסרט 'העיט' שהוא כתב לו את התסריט וסיפרתי לו מה הוא עשה לי. 'צריך להיזהר', הוא ענה, 'תודה רבה שהזכרת לי'".

     

    ספרי לנו כמה סודות על 'גבעת חלפון אינה עונה'.

     

    "המסעדה של ויקטור? באמת אכלנו שם צהריים ב־40 מעלות חום, זה מסביר למה אנחנו נראים בסרט מסמורטטים וחצי הזויים. כשהחליטו להלביש אותי בתור זיזי טריפו, שמו לי פומפון בפופיק והוא כל הזמן עף החוצה לחול, כל פעם חיפשו אותו מחדש במשך חצי שעה. הכי מצחיק היה בסצנה שבה אני יוצאת מהמזוודה כשגברי באוהל ואז פולי, זיכרונו לברכה, מנסה למכור לו שעון פיוג'י. גברי לא יכול היה לעמוד בזה והוא פשוט לא הפסיק לצחוק. אחרי 20 טייקים הבינו שכלום לא יעזור ואם תסתכלו היטב, תראו שהצחוק של גברי נשאר. גם אסי דיין ז"ל כל כך צחק, עד שהיו צריכים לדחוף לו חולצה לפה".

     

    מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?

     

    "שהייתה לי בעיית מרות. הייתי שובבה ברמות כאלה שאי־אפשר לתאר והיה לי קשה להתנהג לפי איך שציפו ממני. הייתי מרדנית והם לא הבינו את הצורך הפנומנלי שלי לחופש. זה לא היה מקובל. היום מקשיבים לילד, לטוב ולרע. אז המורה היה קדוש, המפקד קדוש, וכך כל מי שהיה מעליך. חוץ מזה הייתי מאוד חולמנית. היה לי קשה לאסוף את עצמי".

     

    מהו הריח האהוב עלייך?

     

    "לחם טרי".

     

    מהי הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

     

    "עם דורון, בעלי. לו הייתה חברה ולי חבר, זו הייתה נשיקה עסיסית של חטא בלהקה הצבאית, נשיקה של 'וואו, למה את מחכה'. לאחר מכן כבר היינו יחד".

     

    מהו האלבום הראשון שקנית?

     

    "'Blue' של ג'וני מיטשל. זו הייתה בעיניי ממש מהפכה".

     

    מהו הגילטי פלז'ר שלך?

     

    "חולה על מאפים, אבל לא מתוקים. קישים, פיצות, דברים עם בצק".

     

    מתי היית הכי מאושרת?

     

    "חוץ מהלידות של שתי הבנות שלי? כשהייתי בלונדון והודיעו לי בפעם הראשונה שמתוך מאות נבחנות, אני קיבלתי את התפקיד הראשי בהצגה בווסט אנד, The Red Devil Battery Sign, מאת טנסי וויליאמס. זה היה בשנת 1977, מאה ניצות ישבו בחדר, ואז המספר ירד וירד עד שנשארנו אני ועוד בחורה מדהימה לונדונית. ואז הגיע וויליאמס והיה צריך לבחור. בן זוגי שיחיה דורון ליווה אותי על הבמה, שרתי בספרדית וזה מה שהכריע את הכף. בהצגה שיחקתי עם פירס ברוסנן, לימים ג'יימס בונד".

     

    איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

     

    "Somewhere Over The Rainbow בביצוע של ג'ודי גרלנד, מהסרט, בתמימות הזו של אז".

     

    מתי התרגשת לראות מפורסם?

     

    "כששיחקתי מול שייקה אופיר ב'השוטר אזולאי'. זו הייתה התרגשות מזוככה כי הערצתי אותו, חשבתי שהוא כליל השלמות, משכמו ומעלה. אמן־על. זה היה כבוד גדול עבורי".

     

    מה מפחיד אותך?

     

    "היה לי סיפור שגרר אחריו פחד נוראי. חזרתי בילדותי הביתה עם חברה, ברמת־גן. פתאום הגיעה חבורה של כלבים משוטטים והתחילה לרדוף אחרינו בסמטה. לא ידענו את נפשנו. לרוץ, לעמוד, מה עושים? הם נבחו ורצו אחרינו, זה היה ממש כמו סרט אימה. בסוף נכנסנו לחדר מדרגות והם עוד חיכו ונבחו, עד שנמאס להם. הייתה לי בחילה מרוב פחד עד שהגעתי הביתה. מאז, אם אני רואה יותר מכלב אחד ברחוב, אני פוחדת".

     

    מהו הרגע הכי מביך שהיה לך?

     

    "נתנו לי כתובת של רופא בלונדון והיה שם שלט קטן. ראיתי איש הולך לפניי ומחפש, אמרתי לעצמי שגם הוא מחפש את הרופא. הלכתי אחריו ונכנסתי לבניין שהיה נראה לי כמו המקום הנכון. דפקתי על הדלת שבה הוא נכנס והתיישבתי. הייתי בטוחה שזו המרפאה. הוא מסתכל עליי, אני עליו ואז הוא אומר לי, 'איי בג יור פרדן, אני לא בטוח שאת במקום הנכון'. זה היה כמובן הסלון שלו ואני רציתי למות". 

     

    מתי היית הכי קרובה למוות?

     

    "כשטיווחו את האוטובוס של הלהקה בסיני, במהלך מלחמת יום הכיפורים. הפגיזו ללא הפסקה ובאיזשהו שלב ירדנו לצידי הדרך. זה היה ממש קשה. בהמשך, מיגים מצריים תקפו את הבסיס שבו שהינו. כולם רצו החוצה ודרסו אחד את השני".

     

    מהו הדבר הכי יקר שקנית, פרט לבית או רכב?

     

    "קניתי פעם במילאנו זוג נעליים הזוי בצבע כחול עם לק מסביב. זה עלה כמה מאות דולרים, סכום דמיוני עבורי בסוף שנות ה־70. אז אכלתי קצת פחות בהמשך".

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "אני יללנית איומה, בוכה המון, צוחקת המון. הפעם האחרונה הייתה בהופעה שלי, 'צלילי קסם', אחרי שהכנרת שלי ז'אנה גנדלמן, שתהיה גם הסולנית שלי בקייב, ניגנה קטע ופשוט בכיתי על הבמה. אני תמיד בוכה בקטע הזה וכל הזמן דואגים מסביב אם יש שם טישו. מוזיקה עושה לי את זה בלי שליטה".

     

    אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזרת?

     

    "שנות ה־30 של המאה שעברה, בארצות־הברית. אוהבת מאוד את הארכיטקטורה, המוזיקה, ההבלחות של הג'אז, גרשווין, ושרופה על השמלות מאותה תקופה. יש לי כמה כאלה. זו תקופה מיוחדת בעיניי, נשים התחילו ללכת עם שיער קצר, החצאיות התקצרו. הייתה נועזות, שחרור ואמירה".

     

    מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

     

    "אפשר עוד פעם מהתחלה?"

     


    פרסום ראשון: 31.01.17 , 11:03