בנובמבר האחרון חגג דני סנדרסון יום הולדת 66. השכנה שלו בת 102, אז לאחרונה הוא אזר אומץ והחליט שעליו לגלות איך הגיעה עד הלום. "היא גברת מקסימה, פה ושם אני נכנס ואומר לה שלום, עד שיום אחד שאלתי את שאלת השאלות, הרי כולנו רוצים לדעת איך מגיעים לגיל 102. זה ברור, למשל, שהיא יודעת לחצות כבישים".
עוד איחוד לכוורת? מה יהיה עם טראמפ? צפו בשאלון המהיר של דני סנדרסון
וחוץ מזה?
"אז היא היססה לשנייה ובאופן דרמטי שלפה תיון - ורד הבר והיביסקוס. כמובן שישר קניתי קרטון. ואז היא הוסיפה, 'ולא לעשות ילדים'. פה אני כבר לא עומד בקריטריון".
היא יודעת מי אתה?
"אני לא משוכנע. היא יקית כזאת, יודעת שאני בטלוויזיה קצת, אבל אולי היא חושבת שאני דני קושמרו או חיים הכט".
אז התמכרת לתה?
"לא סובל את זה. מגישים לך תה רותח, שעה אתה מחכה שהוא יתקרר וכשאתה רוצה לשתות אתה צריך ללכת. אני בגיל שאני חייב לקצר. אין לי זמן שהוא יתקרר. גם התספורות שלי לוקחות פחות זמן מפגישה לפגישה. בכלל, בגילי יש תופעה מצחיקה: אתה בפנים אותו דבר, אבל מבחוץ יש אי אלו השתוללויות קטנות: שיער, קמטים, אני אפילו מכופף קצת יותר".
איפה הפער בין החוץ והפנים מתחדד?
"מצאתי את עצמי פעם במועדון בחו"ל עם יותם בן חורין, הבסיסט שלנו. יצאנו כל הלהקה ויותם התחיל עם כל מיני בנות. אני החזקתי את הבירה והצטרפתי. אנחנו נשענים על אוטו ומקשקשים ופתאום תפסתי את עצמי: הוא בן 28! מה אני עושה פה? הדיסוננס הזה קסום ומוזר. אין פשוט קשר בין הגוף לבין מה שאני מרגיש".
עושה ספורט?
"קראתי על זה מאמרים".
כדי להתחיל?
"לאו דווקא. אני לא בטוח שזה בריא, נראה לי שתנועות יתר יכולות לבלבל את הגוף".
איך אתה נשאר כזה רזה?
"גנטיקה, וגם יש את העניין הזה שאתה לא חייב לגמור את המנה. זה לא שאמא שלך עומדת מעליך ומחכה שהצלחת תהיה ריקה. אפשר להשאיר. מקסימום השף טיפה ייעלב".
אילו דברים היית עושה פעם ואתה לא עושה היום בגלל הגיל?
"לא הרבה. אני עדיין על הקטנוע, שזה דבר שנשאב להגדרה של צעיר, כי אתה יודע, צריך להיות ערני וכל מיני כאלה".
ותכף גיל 70.
"כן, אני בגיל שאני כבר לא מפזר הבטחות, כמו להגיד 'להתראות'. שמע, יש איזה לא נודע לפניי. לך תדע לאן זה הולך. אם תחיה, כמה תחיה, איפה תחיה, באיזה מצב. אז בגדול, אני חושב שמיותר לדוש בזה. וודי אלן אמר פעם, 'אין לי שום דבר נגד למות, אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה'. אז כזה אני, מאמין גדול בהדחקה. אני יכול לקחת אליפות בהדחקה לרוחק. אני גם לא חי חיים בריאים לפי הספר".
שווארמה באמצע הלילה?
"רעל במינון נכון מחשל".
אז לא הפכת לטבעוני.
"טבעונים מצחיקים אותי. מדי פעם אני קונה ב'ניצת הדובדבן' ואני רואה את אלה שמסתובבים שם, חיוורים ודקיקים, הם בקושי יכולים להוריד את הצנצנת מהמדף. חלק לא שורדים עד הקופה".
* * *
הראיון עם סנדרסון נערך לכבוד צאת אלבומו החדש, 'מכאן הדרך', אוסף שירים יפהפה ודובר סנדרסונית שוטפת. עושה רושם שגם הקהל חיכה לו: הסינגלים נקלטו היטב ברדיו, ההופעות מלאות והיומן עמוס. בניגוד לרבים מבני דורו, הוא מצליח להישאר רלוונטי, גם אם הוא בהחלט לוקח את הזמן: לא פחות משבע שנים מפרידות בין האלבום החדש לקודמו, 'לא יפריד דבר'.
"יותר קשר לי לכתוב היום, חד־משמעית", מודה סנדרסון. "אני כותב הרבה יותר לאט בגלל שכבר השתמשתי בהמון מילים ואני מנסה לא לחזור על עצמי. אני רוצה להיפטר מהתודעה והידע הנצבר של השנים, שהוא בסופו של דבר בעוכריי. יש משהו מקסים בבוסר, בטריות, כשאתה עושה דברים אינסטינקטיבית. היום אני יודע יותר מדי".
כמה זמן לקח לך לכתוב את 'המגפיים של ברוך' למשל?
"די מהר. זה התחיל ממשהו שאני ואלון אולארצ'יק כתבנו אצלו בבית, בבת־ים, כשאמא שלו ברקע מטגנת בקלה. יצא שיר סטייתי קצת. לבחור יש קשר די אובססיבי למגפיים שלו. לא בדיוק שיא השפיות. גם 'שיר המכולת' הוא מין שימת זין, ששייכת לנעורים ולאי־התחשבנות, ואפילו אי־התמצאות. לא היה אכפת לי. היום יותר אכפת לי".
תסביר.
"לפני הכל אני רוצה שמשהו יצליח, בכנות. יש לי עניין בסיסי לתקשר עם אנשים. לא כותב בשביל עצמי".
עם כזה רפרטואר עשיר של להיטים, באמת חשוב שיהיה עוד אחד?
"כל הזמן. ישבתי בבית קפה, ניגשה אליי גננת ואמרה לי שהילדים שרים את 'מכאן הדרך', כשהם עוזבים את הגן. זה חימם את ליבי".
נדב רביד, מנהל גלגלצ, אמר כאן שהאמנים המבוגרים מעבר לשיא. גידי כעס.
"הניסוח של נדב היה בעייתי ובוטה, אבל הבסיס נכון. בגדול, אנשים בגיל יותר מבוגר פחות פוריים ממה שהם היו פעם. לגיטימי. לא קרה כלום. גידי הוא לוחם אמיתי בעניינים שכאלה".
אתה מסכים איתו?
"אם ישנה התעלמות מובהקת, אז כן. אבל בסופו של יום, לא יעזור כלום על כל שיר שעורך שם ברדיו, יש עוד 300 שהוא לא שם. אם יש עיוות, נניח עדתי, צריך לתקן. אבל עדיין שיר צריך לעמוד בפני עצמו, נטול צבע, מין, גזע. אהבת או לא אהבת, זה הקריטריון היחיד".
בשיר 'עמק המסתור' מהאלבום החדש נכנס סנדרסון בקטנה גם לפוליטיקה. "עם לימון וקצת טקילה/ כדרכו של פנצ'ו וייה/ אשכב כאן בעמק המסתור", הוא כותב,"מנותק מהרשת/עייף מהקשקשת/אצא רק כשיזרח האור".
"אני טוען שהדרך היחידה לשרוד בישראל היא הכחשה", הוא מסביר. "התאים במוח שלנו לא יכולים להכיל את כמות היגון, השכול והטירוף. זה בלתי אפשרי. יש לנו איזשהו מנגנון מחיקה אוטומטי. בכותרת בעיתון אתה תראה את הפנים הכי יפות בעולם של צעירים שנהרגו באיזה פיגוע, ואתה רוצה למות. למחרת אתה קונה את העיתון, באותו דף יש צילום של איל עם שלג על הקרניים. סוג של טירוף, לא?"
ודעתך על המצב?
"בתור אחד ששייך לשמאל הנוטה למרכז, אני מרגיש שיש רוב דומם וקהה חושים, שלכוד בין קיצוניים מצידנו וקיצוניים מהצד השני. לדאבוני, הרבה פעמים הקיצוניים האלה, שמעדיפים מצב של עימות ולוחמה, הם השולטים. תמימים כמוני - ואמנים נוטים להיות כאלה, למרות שאני מתייחס אל עצמי כאל תמים מפוכח — עדיין משוכנעים שיש מקום להידברות אמיתית לפני שמגיעים לפתרון הכאילו בלתי נמנע של מלחמה. אז קשה לי עם מה שקורה. התכונה שאולי הכי מפריעה לי אצל אנשים היא דעה קבועה, אבסולוטית. למשל, 'אין עם מי לדבר'".
נתניהו עלה בשנית בשנה שבה הוצאת את האלבום האחרון, 2009. לא נעשה הרבה מאז.
"מכיוון שהאג'נדה הימנית, שגם אותה אני מבין ויש בה היגיון, אומרת שצריך לנסות לשמר את המצב כמו שהוא. יש כאן סוג של חלוקת כוחות: ידנו על העליונה, בוא לא נשנה את זה, סטטוס קוו. הם אומרים, 'נו, אתם שותים את הקפה שלכם כל בוקר, יחסית השמש זורחת, אז מה רע?' טיעון סביר. אנשים כמוני אומרים, 'בסדר, אבל בואו בכל זאת ניתן צ'אנס לאיזשהו אופק חדש'".
ונתניהו?
"אני חושב שהוא יכול להפתיע. יש בו כושר הישרדות מטורף, רק בוא תרתום את זה לדיפלומטיות יצירתית. גם בגין מהימין עשה שלום. כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה, אם אפשר לעשות הקבלה כזאת, אז המדינה הכי מתועבת, גרמניה, רוסקה ואמריקה הפעילה את תוכנית מרשל, שכל הרעיון שלה היה לגרום להם לחזור להיות בני אדם. זה לקח זמן, אבל היום יפן וגם גרמניה, האויבות המושבעות במלחמת העולם השנייה, הן מדינות מתוקנות, פתוחות ודמוקרטיות".
והנמשל?
"זה משהו שפיספסנו בניצחון של 67' לדאבוני. לא השכלנו להבין שיש לנו כוח אדיר ביד, לא השכלנו לקבל עלינו נדיבות של מנצחים. זו רחוקה מלהיות אשמתו של הליכוד. היה לנו רגע שבו יכולנו לגלות אצילות, פיספסנו והיום אנחנו מתמודדים עם מציאות הרבה יותר מסועפת. אבל אני רוצה להאמין שבסופו של יום העמים מתעשתים. אנחנו עם צעיר יחסית, עוד מעט 70. עקומת הלמידה שלנו היא בשיפוע קל בסוגיית היכולת להבין מה ממש טוב לנו. בינתיים, כמו שאמרתי, אנחנו בסוג של הדחקה. אני גם לא עיוור לסכנות סביבנו. אתה הולך לפסיכולוג, אומר לו שיש לך פרנויה, אתה כל הזמן מדמיין שמישהו ברחוב מנסה לדקור אותך. הוא ישר אומר לך, 'לך הביתה, אתה בסדר'".
"הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" - לא ביאס אותך?
"אמירה לגמרי לא לעניין. אבל האם זו הסיבה שהוא זכה? לא חושב. ההפרש היה גדול מדי".
בתוכנו בינתיים אסור לומר כלום.
"יש פה אג'נדה של היעלבות אינסופית. נעלבים אם אמרו עליך משהו, נעלבים אם לא אמרו עליך משהו. צריך להקים חברה, עלבון בע"מ. אתה ניגש אליהם, מתלונן שעוד לא העליבו אותך והם כבר ידאגו לזה. לימין הקיצוני תמיד יש יותר ווליום, מיתרי הקול שלו יותר חזקים משל השמאל".
גידי אורשר למד את זה. גם יאיר גרבוז.
"הם השמיעו הערות מיותרות, ללא ספק מעדו, אך גם התנצלו. לא צריך לתלות אותם בכיכר העיר".
אתה נחשף לפוסטים של אפרים שמיר?
"דיברתי איתו, אמרתי לו, 'מה אתה רוצה, מה?' חשבתי שהוא מגזים לפעמים אבל הוא אומר אמיתות שהן שלו וזה לגיטימי. רק שלפעמים הרגשתי שאפשר להגיד אותו דבר בלי לרסק מישהו מהצד השני".
והוא קיבל?
"בדרכו. אני נורא אוהב לדבר עם אפרים. הוא בעל דעות מגוונות ומעוררות פולמוס. אתה צריך את המטבוליזם ואת הדי־אן־איי בשביל להיות וכחן בפייסבוק, אני מודה שאני לא עשוי מהחומרים האלה. אני לא איש של מדון".
גידי אמר כאן בראיון שהמצב במדינה די מייאש.
"אנחנו מסכימים על המון דברים, אני חושב שאני מביע את דעותיי בצורה יותר מתונה. גידי לפעמים רואה דברים שחור־לבן. בלהקת דודה הגענו להופעה בעין חרוד. דפקנו על דלת האולם והאחראי לא פתח. אז דפקנו עוד פעם, לא פתח. גידי אמר, 'די, בוא נלך'. ואני אומר לו, 'מה בוא נלך? יש הופעה'. והוא ענה, 'אם הם לא פותחים אז כנראה זה לא מעניין אותם'. ברור שהופענו. אם זה היה תלוי בו, היינו בבית רואים 'מבט'".
* * *
כשסנדרסון לא מופיע, הוא אכן צופה לא מעט בטלוויזיה, "מסנוקר ועד לאריות בולעים קרוקודילים", לדבריו. בשבועות האחרונים הוא גם נחשף לדמות שהוא מכיר היטב: שלו עצמו, בסדרה 'אורי ואלה' (משודרת ב־HOT) שכתבה בתו דינה ומבוססת בחופשיות על חייה אחרי פטירתה של נעמי סנדרסון ז"ל, אמה ורעייתו. לנעליו נכנס שלמה בראבא, בתפקיד מוזיקאי מהולל שמתקשה להסתגל לחיי האלמנוּת.
"קודם כל אני גאה ברמות־על", אומר סנדרסון. "דינה והכותבים עשו סדרה מדהימה. הקשר למה שקרה באמת מזערי עד לא קיים. יש קטע שבו אלה (דמותה של סנדרסון — ר.ש) מתכננת לבצע הפלה והאבא אומר לה לא לספר לבן הזוג. דינה בחייה לא עשתה הפלה ואני בטח לא יעצתי לה לא לספר לבן זוג שלה. אז אמרתי לה, 'דינה, אני הייתי מייעץ לך ככה?' והיא ענתה, 'אבא, אם הייתי עושה את הסדרה עלינו זה היה משעמם עד מוות'".
דיברת עם בראבא על הכניסה לדמות?
"לא. הוא משחק פגז אבל לקח את הדמות לכיוון מאוד שונה. התפקיד שהוא קיבל זה של אדם שמכונס בתוך בעיותיו, מאוד מופנם ומצוברח לא קטן. אנחנו משפחה הרבה יותר קלילה. דינה אכן ביססה את זה על מצב אמיתי שנוצר בבית: נעמי נפטרה ושנינו נשארנו רווקים. ואם להיות ציני לרגע, המצב היה די קומי".
באופן טבעי, דינה ואתה הייתם באמת צמודים.
"כן וגם עכשיו. אל תשכח שדינה רווקה. בני הבכור (הבמאי אדם סנדרסון — ר.ש) נשוי עם ילדים ומטבע הדברים דינה ואני מתראים יותר, אבל אני מאוד קרוב גם לאדם. אני אוהב אותם גם כילדיי וגם את איך שהם מימשו את עצמם".
בעולם שלא רחוק משלך.
"אבל שונה ולא קל. אולי להפך, מגביר ציפיות. לא כל כך עושים הנחות לבן של. אני יודע שאנשים חושבים שזה ככה, אבל אני יכול להגיד ששני ילדיי סללו את דרכם עם מכבש שהם בנו במו ידם. יש פרק בסדרה שבו אלה מנסה להיכנס לבית הספר רימון ואני מצלצל אליהם כדי לעזור לה. אז מה שיפה בזה, זה שהיא אף פעם לא למדה ברימון וכמובן שגם לא צילצלתי לשם. היא הצליחה לבד".
איך פורקה החבילה הצמודה איתה?
"יום אחד היא אמרה, 'אבא, חשבתי אולי להתחיל לחפש דירה'. אמרתי, 'יאללה, בואי נעלה למחשב, נחפש'. היא ציפתה לתגובה פחות חפוזה".
של "אולי תישארי עוד קצת"?
"כן. אבל אתה יודע, גוזלים עוזבים את הקן, וזה חשוב. מדי פעם צריך בעיטה קטנה והכנפיים מתחילות לנפנף לבד".
היה לך קשה?
"לא. לא בריא להילחם בזה שהילד עוזב את הבית. לקבל הרבה יותר קל. אתה תחיה יותר טוב".
מה שבהחלט סייע לשיפור איכות חייו הייתה מערכת היחסים עם ענת עצמון. בניגוד לסדרה, שבה אלה לא מהססת לסמן טריטוריות סביב אביה, דינה היא זאת שיזמה את הקשר שבקרוב יחגוג עשר שנים. "ענת ודינה היו בקאמרי ועבדו באולמות מקבילים. דינה סיפרה לי שראתה במסדרון מישהי שנראית לה מקסימה. אז עשיתי משהו אידיוטי: צילצלתי אליה ואמרתי לה משפט פתיחה מדהים, 'ראיתי אותך באחד נגד מאה'".
ככה סתם הרמת לה טלפון וזה מה שאמרת?
"ככה בדיוק. והיא ענתה לי, 'תדע לך שאת חלק מהתשובות העתקתי'. באותו רגע התאהבתי".
דינה אמרה כאן שזה הסיפור על החנון של הכיתה שתפס את מלכת היופי.
"יש בזה משהו. ענת אכן יפה מבחוץ ולא פחות מבפנים. אחת התכונות הנפלאות שלה היא היכולת להכיל את כל מה שהיה פה פעם ולקחת את מערכת היחסים שלנו קדימה למשהו אחר וייחודי בפני עצמו".
למשל?
"היא ונעמי שתי נשים שונות ומחוננות. אפילו במישור הפרקטי. ענת בשואו ביזנס ונעמי הייתה בצד שלך, עיתונאית וגם מעצבת. ענת מאוד מעורה בשירים, אני משמיע לה סקיצות ויש לה תרומה לא קטנה. נעמי אהבה לשמוע את המוצר הגמור, התכלס".
עשר שנים אחרי ולא התכנסתם לדירה אחת.
"אנחנו גרים יחד בשני בתים. גם ענת אוהבת את הלבד שלה לפעמים. הרגע המאושר שלי קורה כששתי המשפחות נפגשות בשישי בערב".
עדיין חושב הרבה על נעמי?
"ברור. אני לא יכול להגיד שזה כל שנייה, אבל זה צץ ברגעים מאוד לא צפויים וזה זיכרון נעים סלש כואב. אני תמיד חוזר בסוף למחשבה שהיא השאירה לי שתי מתנות מקסימות".
גידי ואתה, שצמודים כל החיים, מצאתם את עצמכם במצב דומה עד כאב.
"באמת יש את העניין הזה ששנינו חווינו את אותה טרגדיה ולשנינו יש שתי נכדות. הנכדה שלי ושלו נולדו בהפרש של שבועיים וכשהוא אמר לי שהם חושבים לקרוא לנכדה עלמה, אמרתי, 'די, עד כאן, אנחנו כבר בחרנו את השם הזה'. בסוף הם הלכו על תמר".
גם ענת עצמון היא עוד חוליה מקשרת ביניכם. החלפתם רשמים על הסצנה מ'דיזנגוף 99'?
"עכשיו כשאתה אומר את זה, אני חושב שארים טלפון לשאול אותו מה זה היה צריך להיות".
* * *
ב־2013 סנדרסון, גוב ויתר חברי כוורת התאחדו לסיבוב הופעות שהפך לסיפור ההצלחה הגדול של הקיץ. ההמונים שהיו שם יכולים להודות על מזלם הטוב, כי כעת סנדרסון יוצא בהצהרה דרמטית: "לא יהיה עוד איחוד. מיי גודנס, לא. היה בזה משהו סופי ונעילה יפה של מפעל חיים. סופי־סופי".
אבל למה?
"מכיר את זה שאתה נפרד ממישהו? הייתם במסעדה, סעדתם יחד, אתה אומר, 'טוב, להתראות', ואז מתברר ששניכם הולכים לכיוון החניה. עכשיו משתררת המבוכה הזאת, שהרי כבר נפרדת. אז אני לא רוצה את המבוכה הזאת בחניון".
הופתעת מההיסטריה?
"לא הבנתי את זה. 120 אלף איש ראו אותנו. מאיפה מצאו כל כך הרבה בייביסיטרים? מה ששימח אותי זו העובדה שהמופע חצה גבולות, דת, גזע, עדות, מה שאתה רוצה. זה לא היה קהל מסוים. זה היה אירוע א־פוליטי, ובזה אני מאוד גאה".
איך היה לחזור אחר כך להופעות מצומצמות?
"קל מאוד, כי זה הנורמלי. שם היו מספרים קיצוניים, שאף אחד מאיתנו לא הגיע ולא יגיע אליהם כסולן. אני לא אמן של 10,000 איש. מוריד את הכובע לכל אמן שסוגר קופה במנורה־מבטחים".
גם גזוז ודודה לא נגעו במספרים של כוורת.
"זה הולך ככה: כוורת הייתה הצלחה מסחררת, גזוז הצלחה ודודה התקבלה בתשואה של אותו אחד שהגיע להופעה. נדמה לי שזה היה הסדרן".
אאוץ'.
"שמע, הווליום היה חזק מדי, השירים קצת ארוכים מדי, אהבנו לומר שהיינו סוג של רוק מתקדם".
אגב, יש סיכוי לאיחוד של גזוז או דודה?
"היה דיבור על זה. זה יכול להיות נחמד. דיברתי עם גידי, הוא אומר, 'עזוב, מה עכשיו'. הוא טיפוס מאוד לא נוסטלגי. אבל אולי זה עוד ייצא".
שלום חנוך אמר שתמוז עשתה רוק אמיתי וכוורת עשתה פופ, שהייתם מעין להקת בנים.
"זה חצי נכון כי עשינו פופ, אבל חצי לא נכון כי כוורת לא הייתה דבר אחד. להבדיל מגזוז, שהייתה להקה באמת פופית בעיקר. את תמוז מאוד אהבתי".
התבאסת קצת על מה ששלום אמר?
"אני מכיר את שלום, אנחנו חברים טובים. לא מזמן אכלנו יחד. אני יודע שבגדול הוא אוהב אותנו, יש לו המון כבוד אלינו. בוא נגיד שהניסוח היה מוזר, אבל אני יודע איפה ליבו".
דיברתם על זה?
"לא. תתפלא, אבל אנחנו חווים דברים הרבה יותר קשים ועקרוניים מסביבנו מאשר מילה ימינה או שמאלה. אני בוחר לשמור את העלבונות שלי לדברים יותר מהותיים. כמה שתדוש בזה, כך יהיה גודל העלבון. מכאן המלצתי: תשתדל להיעלב לבערך דקה וחצי, גמור עם זה והלאה".
יש שיר שאתה מצטער עליו?
"'עם קטן מוקף רוקדים' זה שיר מיותר בעיניי, שהתפלק לי בין הידיים. אני גם לא משוגע על 'הדודה והדוד'. הוא כתוב היטב אבל יש בו משהו קצת מנג'ס".
יש אגדה שמישהי לא השכירה לך בית בגלל הקליפ המפורסם. זה אמיתי?
"לחלוטין. באותם ימים נעמי ואני רצינו לשכור בית בנוף ים, לצאת מהעיר. אז הגענו לבעלת בית יחסית מבוגרת ושנייה לפני שאנחנו חותמים על החוזה היא מסתכלת ואומרת, 'רגע, אתה לא ההוא מהטלוויזיה? זה שהרס את הבית?' אמרתי, 'כן, אבל זה רק צחוק'. לקחה את החוזה וקרעה אותו. זו הסיבה שאני גר בתל־אביב ולא בנוף ים עד עצם היום הזה".
ואתה לא שר אותו בהופעות.
"אולי מתישהו אחזור אליו, יותר בשביל הקהל. כמו שאתה מחבק את הדברים הטובים שאתה עושה, צריך לחבק גם את הילדים החורגים שלך. כללית, מערכת הבקרה שלי עבדה לא רע אבל נראה לי שבשנות ה־80 איבדתי קצת את הצפון. אמרתי לבן שלי לא מזמן שראיתי כמה מערכונים שלי מאותה תקופה וחלקם ממש לא לעניין. אז הוא אומר לי, 'אבא, כולם טעו בשנות ה־80'".
באמצע העשור ההוא, ב־1984, סנדרסון באמת גנז פעם תקליט באנגלית שיועד לשוק האמריקאי. "לחיים סבן היה אולפן הקלטות הרבה לפני שהיה לו את מרבית אמריקה. הוא הפיק לי תקליט באנגלית וקיבלנו תגובות שזה נשמע יותר מדי ישראלי. אי־אפשר להשיג את האלבום היום, הוא שמור אצלי ואולי יום אחד אוציא אותו. חיים האמין באלבום, בתמימותו, כמה שזה נשמע דבר תלוש לומר עליו. הבה לא נשכח, האיש היה הבסיסט של האריות!"
אתם בקשר?
"לאחרונה אכלנו צהריים. הוא הזמין אותי סתם שנקשקש".
כתורם כבד של הילרי קלינטון, אפשר לנחש איך הוא מרגיש עם הניצחון של טראמפ.
"בלשון המעטה. ההתנהגות של טראמפ הזויה. הוא מתייחס לאנשים כאל מניות, זה יכול להיות קצת בעייתי כשהוא יגלה שהוא לא יכול לפטר את העולם".
הוא מקפיד להאזין למוזיקה חדשה ומעריך, למשל, את סטטיק ובן־אל. "מקסימים, מלאי חיים. האם זו המוזיקה שאישית אני אקנה לעצמי ואשמע ביום חורף? לא בהכרח. אבל כשאני שומע אותם באקראי ברדיו, אני נהנה. עצם זה שהם מצליחים לחדור לליבם ולרגליהם של כל כך הרבה אנשים, צריך לומר שאפו. למה לא? אנשים נורא מנסים לקטלג".
כלומר?
"אם נדבר בכלל על מוזיקה ים־תיכונית או על כל הנושא העדתי, אז אני הרבה שנים במקצוע ותהרוג אותי - רוב האמנים שאני מכיר, אין לי מושג מאיזו עדה הם. נשבע לך, וזה כל כך לא מעניין אותי".
ועדיין אתה לא יכול להתעלם מזה שיש כאן ויכוח על רקע עדתי.
"כי אנשים התבלבלו בין השיר לבין המבצע. אותי לא מעניין אם אמא של הזמר מכינה בורשט או מופלטה. רק השיר עצמו".
אז למה זה ניצת?
"אני חושב שהשרה מירי רגב תרמה לזה. אולי היו לה כוונות טובות, במובן של צריך לעזור לפריפריה. זה חשוב, היא צודקת. אבל ההתלהמות והכעס, למה? הרי יש לה את הקופה, שתחלק אותה כראות עיניה. אני רוצה להאמין שהיא תעשה את זה בצורה סבירה והוגנת. זה לא אומר שמי שאוהב אופרה - שבמקרה אני לא כלול ברשימה - צריך לסבול. בהתלהמות היא סתם הפכה את זה לנושא עדתי וזה מיותר".
ככה מדברים אל מצביעים.
"היא שוכחת פרט שולי קטן: שמונה שנים הליכוד בשלטון! מהדברים שלה נשמע כאילו עד לפני שבע דקות מפלגת העבודה קבעה את סדר היום. היא באה ואומרת, 'עכשיו אני חייבת לעשות סדר'. אם יש באמת בעיות של חלוקת כספים, תעשי את זה בלי מגפון".
חלק מהמזרחים מרגישים שעכשיו הזמן שלהם להחזיר על שנים של קיפוח. צודקים?
"צודקים שהיה קיפוח והם לא צודקים כי היום העוגה מתחלקת יפה מבחינה רדיופונית ותקשורתית. כולם מושמעים. אם אני נמצא בחתונה של משפחה אשכנזית ואני רואה את האורחים רוקדים בצהלה לצלילי עומר אדם, ליבי מתמלא חדווה".
את מי עוד אתה אוהב?
"תם אהרון, שהוא סטנדאפיסט יוצא מן הכלל והאג'נדה שלו היא מזרחית עם נגיעה של הומור עצמי, פלוס ירידה מבורכת על אשכנזים. אני מת עליו".
את 'מה הדאווין' ייחסו לך בזמנו כדאחקה על המוזיקה המזרחית.
"תתפלא, דווקא המודוס המוזיקלי שלו הוא נפוליטני. הוא מושפע מזמר בשם רנטו קרזונה. אגב, אני מת על מוזיקה ערבית. עוד ב־72', לפני כוורת, ביצעתי עם תזמורת קול ישראל של זוזו מוסה את 'התמנון האיטר'. לימים גם כתבתי בהנאה רבה את הפרסומת של 'יוסף מלך השטיחים'. בקיצור, לא דאחקה ולא אג'נדה, אני פשוט אוהב את זה".
חיים יבין עלה לכותרות לא מזמן בגלל דברים שאמר פה על היחס לנשים בתקופתו.
"אני חושב שהוא טועה בעניין הזה. הסטנדרטים אז היו שונים, גברים הרשו לעצמם דברים שהיום אסור לעשות, וטוב שהחברה למדה. אני לא מצטרף לשמחים לאיד בפרשות כאלה. מצער אותי לשמוע איך אנשים נופלים, כמו חנן גולדבלט למשל. אבל אני גם חושב שמה שקורה עכשיו בריא לנו כחברה. מנערים פה משהו שהיו צריכים לנער מזמן".
לסיכום, מה הדבר שהכי מפריע לך בחיים?
"1. שאין שלום עולמי. 2. שעוד לא המציאו קומקום שקט".
