דה וויס היא כמו טיפול פסיכולוגי בשבילי

כמעט עשרים שנה שאברהם טל מופיע בלי הפסקה, השירים שלו עוברים את מחסום הפלייליסט של גלגלצ והוא אפילו נבחר לזמר השנה. אבל כל זה מחוויר מול ההישג הסלבריטאי שהביאה לו ההשתתפות כמנטור ב"דה וויס": לראשונה מזהים אותו בבית הספר שבו לומדים ילדיו.

"בדרך כלל השומר היה אומר לי רק שלום, מן הסתם הוא אפילו לא זיהה אותי, ואחרי התוכנית נהיה לנו שיח", הוא מחייך. "פתאום הוא אומר לי, 'אברהם טל, מה, יש לך ילדים בבית הספר הזה?'. אתה יכול להופיע שנים ולמלא הופעות, אבל ברגע שאתה עובר לפריים טיים זה משהו אחר. יכולה להיות לי הופעה מול שלושת אלפים איש, ובבוקר אני בא בפיג'מה למכולת, כי האיש מהמכולת בפרדס־חנה לא היה בהופעה. זה ההבדל בין אלפיים איש בהופעה לשני מיליון בפריים טיים".

"רק אני לוקח ללב"

המעבר של טל ללב הטלוויזיה לא היה חלק. תוכניות ריאליטי הן לא סביבת המחיה הטבעית של טל, לקח לו זמן להשתחרר מול המצלמות, ללמוד להגיד את מה שהוא חושב באמת ועדיין להישאר בנאדם. "החוויה הראשונית הייתה מלחיצה", הוא מודה. "פתאום אתה חשוף, מרגיש כאילו מסתכלים עליך בזכוכית מגדלת. תכלס, זה העולם שהכי זר לי. אביב ושלומי כבר שנה רביעית שם, וגם למירי יש ניסיון, רק אני טירון בזה. אני לא שחקן, כל המגרעות וכל המעלות שלי גלויות. ההתכוונות שלי היא להיות אני בכל מקום שאני מגיע אליו".

במה אתה שונה מהמנטורים האחרים?

"לכל אחד מאיתנו יש דרך להגיד את שלו. מירי מדהימה. אני יושב בבית וצופה בתוכנית ומתאהב בה יותר ויותר. היא אנושית, שנונה ומהירה, בכלל לא חושבת, ישר מוציאה הכל החוצה וקורעת אותי מצחוק. היא גם יודעת לענות. היא יכולה להגיד את הדברים הכי קשים, אבל בהכי צחוק".

אתה ואביב מתווכחים שם יותר מכולם.

"לאביב יש כנות שעפה לכל הכיוונים בלי פילטרים. הוא לא חס על עצמו ולא חס על אף אחד. מזל שזה ככה; כשזה גם וגם, אתה מבין שככה זה וגם לומד מזה. אבל אפשר להביע דעות שונות ולהתווכח בלי להגיע למלחמה".

מה חשבת על העימות שלו עם אייל גולן?

"זה לא העולם שלי, הוויכוחים האלה. אם הייתי צריך לבטא את הדעות הפוליטיות שלי, הייתי הולך להיות פוליטיקאי. מוזיקה היא החוזק שלי. יש לי מיקרופון ביד בגלל השירים. לקחת את הזכות שהקהל נתן לי ולהכניס לשם מסרים אחרים זה לפעמים לכפור בעיקר. אני גם לא מרגיש שיש לי הרבה מה להגיד בנושאים האלה. זה התפקיד של אביב, אביב הוא אמן מחאה. לכל אחד יש תפקיד אחר בעולם הזה, ובאמנות. השירים שלי מתעסקים בבנאדם, ביחסים שבינו לבין עצמו ולא בפוליטיקה. השירים שלי הם החוויות האישיות שלי, הזוגיות שלי".

ומה לגבי ההתבטאויות הבוטות שלפעמים יוצאות לו בתוכנית?

"בהתחלה זה עבר לידי, אבל לאט־לאט גם הגבתי יותר. היתרון הוא שאני נשאר אותנטי, החיסרון הוא שאני לוקח הכל ללב. נעלב, לפעמים מאוד. להרגשתי, השאר לא זוכרים את זה אחר כך, רק אני לוקח את זה הביתה. אולי זה פונקציה של ניסיון".

בכל זאת נראה שהתמקצעת קצת גם בזה.

"עם הזמן אני לומד להגיד מה שאני חושב, אבל בדרך שלי. עד שיצאה ממני מילה כמו 'משעמם' הייתי צריך להוליד את עצמי פעמיים. ולא צריך, אפשר להגיד את זה יותר בקלות, בלי להרוג את הבנאדם שמולך. יש אנשים שהם נחמדים יתר על המידה, ויש את גסי הרוח, ושניהם זה מחלה. יש דרך לומר את האמת, והיא באמצע, לא מתנחמדת ולא הורגת, ואני לומד אותה. התוכנית הזאת היא כמו טיפול פסיכולוגי בשבילי".

להביא את השמחה הביתה

טל מתגורר עם אשתו שושנה ושני ילדיהם, אריאל והלל, בפרדס־חנה. "שושנה היא מלכה", הוא אומר. "היא הדמות הכי משמעותית בחיים שלי. היא אחראית על הניהול האמנותי ומכוונת לי גם את הכפתורים הפנימיים".

למרות ששושנה אשתו הייתה מגיעה בקביעות להופעות של "שוטי הנבואה", ההרכב שבו זכה לראשונה בהכרה, וכך גם בעצם הכירו, הוא לא חשב שיקבל ממנה יחס. "לא האמנתי שאני אזכה באישה כזאת יפה ומהממת", הוא אומר, "היא נראתה לי כל כך מופלאה. אולי לא הערכתי את עצמי מספיק. ראיתי אותה בהופעה, והיא בכלל לא שמה עליי. ואז, אחרי שנה וחצי, היא שוב הגיעה להופעה עם חברה שלה שהאיצה בה לדבר איתי. היא ניגשה, וזהו — סיפור אהבה שנמשך כבר 16 שנה".

איך המשפחה משתלבת ביום־יום שלך?

"לי ולילדים יש הרבה זמן איכות. הם גם מעורבים ביצירה שלי. כל שיר חדש הם מהראשונים ששומעים אותו. אני קם כל בוקר בשש וחצי ולוקח אותם לבית הספר, ומשמיע להם בדרך לבית הספר את הסקיצות".

איך הם מתמודדים עם הפרסום של אבא שלהם?

"הם מבסוטים, זה עושה להם עניין בחיים. אריאל הקטן כל הזמן סופר כמה אנשים מפורסמים הוא מכיר. 'אבא, אני כבר מכיר 34 מפורסמים', הוא אומר. 'הדג נחש' ודודו טסה, שהופענו ביחד, ומרינה מקסימיליאן וקובי אפללו, ומירי, אביב ושלומי. אבל הם לוקחים את הכל בפרופורציות, לא כמוני".

העובדה שאתה ושושנה עובדים יחד היא יתרון?

"אני לא מכיר משהו אחר. אנחנו מעורבים אחד בחיים של השני. אתמול כל היום היינו בסטודיו שלה — היא ציירת־על — ניקינו וציחצחנו אותו. אני למענה איפה שאני יכול. מהיום שאנחנו מכירים אנחנו הולכים יחד, פעם בשבוע־שבועיים, לטיפול זוגי. מדברים עם המטפלת על הכל. זה אחד הדברים שבזכותו אנחנו מצליחים כל הזמן להשאיר את הארובות נקיות. רק בזכות הטיפול הזה אנחנו יכולים להקשיב זה לזה ולדבר".

של מי היה הרעיון ללכת לטיפול?

"תמיד עניין אותי ברמה האישית לחפש. היו שנים שהתקרבתי לדת, ועשיתי גם ויפאסנה. שמרתי שבת שנתיים. היום אני לא מרגיש צורך לשמור שבת, רק להיות בנאדם. מגיל צעיר אני רושם במחברות מה קורה לי. היום השירים מחליפים את זה. כל שיר הוא מהחיים, מאיזה קושי בזוגיות, מלידה. כל האלבום 'אורות' הוא המשבר בזוגיות והיציאה ממנו. יש בו גם מהחרא שבזוגיות וגם מהיופי. אם אתה רוצה ללמוד על החיים שלי — תקשיב לאלבומים".

איזה אתגרים יש בזוגיות עם אמן יוצר?

"בהתחלה היה פער בין איך שאני בבית ובין איך שאני על הבמה. שושנה תמיד הייתה אומרת לי, 'על הבמה אתה פורח, מלא שמחה, מלא נתינה לקהל, לא מתייאש'. בבית הייתי שם עליי את הפוך ונהיה בטטת ספה, לא חברותי. שושנה אמרה לי לפני כמה שנים 'אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אתה צריך לצמצם את הפער, אני רוצה שתהיה שמח בבית כמו כשאתה על הבמה'. והיא צדקה. היום אני מביא הביתה את השמחה שעל הבמה. אני חוזר הביתה מיום צילום ארוך ופותח את הדלת בשמחה, לא אומר 'אויש, אני גמור'".

מה עמדתך לגבי בקשות לסלפי?

"כשאני עם הילדים ועם האישה - אני לא מצטלם. אני אומר לאנשים, 'עכשיו זה זמן אבא'. אנשים מקבלים את זה יפה, הם יודעים לכבד את הפרטיות. כשאני לבד, אני מצטלם עם כל מי שרוצה, אבל הילדים ממילא גדלים עם חוויה של אבא מפורסם, שזאת התמודדות בפני עצמה, אז לפחות כשאני הולך איתם אני אהיה איתם".

פרדס־חנה, מבחינתו, היא נקודת האמצע שבין נווה אטי"ב בה גדל לתל־אביב. "אני יכול לחזור מיום צילום, לצאת החוצה לחצר, להעמיס את המריצה בעצים ולשים אותם באח. שני עולמות כאלה שונים זה מזה - מצד אחד החצר בפרדס־חנה, עם ריח החורף וענפי האקליפטוס שאני שם באח, ומצד שני אולפן הטלוויזיה שהייתי בו לפני שנייה. הקיום של שני העולמות האלה בחיים שלי יוצר את האיזון המופלא".

עכשיו טל חוגג ציון דרך נוסף בקריירה הארוכה שלו. ב־20 במאי הוא יופיע בפעם הראשונה בקיסריה. שתי דקות מהבית בפרדס־חנה, אבל הדרך לשם לקחה כמעט שני עשורים. "הופעתי על במות גדולות באירועים של ארבעת אלפים וחמשת אלפים איש, אבל בקיסריה יש משהו שונה", אומר טל. "הלכתי לשם לפני כמה חודשים עם שושנה, כשהמקום היה ריק. נעמדתי על הבמה, הסתכלתי מסביב, ואמרתי, 'אני חייב להופיע כאן, יש לי הרגשה שיש כאן עוצמה שאין במקומות אחרים'. אני גם הולך לארח את בניה ברי, מהנבחרת שלי בדה וויס".

להצלחה שלך ב"דה וויס" יש חלק בהישג הזה?

"בהחלט. רציתי להגיע לקיסריה בכיף, בנקודת שיא, לא סתם להגיד 'עשיתי'. לא רציתי לגעת בנקודה הכי גבוהה ולהתרסק, והפעם זה באמת קרה בטבעיות. כל השנים האלה גדלנו וגדלנו, ועכשיו אני מוכן. אני רוצה לבוא ולהגיד תודה על כל הדרך שעברתי".