סנדרסון מודל 2017
דני סנדרסון מדגים באלבומו החדש כיצד מוזיקאי ותיק יכול להישאר רלוונטי ומעניין גם 50 שנה אחרי שיצא לדרך. ההנאה מובטחת
לפני כשנה כתבתי כאן ביקורת על הופעה של דני סנדרסון. גם בערב ההוא, שהתנהל לרגעים כמו על אוטומט – הרבה כוורת וגזוז, מעט מדי חומרים מדודה ומאלבומי הסולו המוקדמים – היה קשה לפספס שהאיש עדיין נהנה מכל דקה על הבמה. בשמונה השנים שחלפו מ"לא יפריד דבר", האלבום הקודם והיפה של סנדרסון ועד ל"מכאן הדרך", החדש והנפלא שלו, קרו לא מעט דברים במדינה. אצל סנדרסון קצת פחות. השירים נותרו מזמינים וקלים לעיכול: הקול כמעט לא השתנה, הטקסטים מרירים־מתוקים כבעבר, והרוקנ'רול הלא מתחכם ממשיך להעלות חיוך כמו בימי ה"גלשן".
לאורך קריירת הסולו שלו סנדרסון הקיף את עצמו במוזיקאים מצוינים. אך בעוד שבעבר הם תיפקדו רק כניצבים בהצגת יחיד, בשני אלבומיו האחרונים החבל ששוחר להם התארך. שני הצדדים הרוויחו. גם סנדרסון יודע ששיאיו כמוזיקאי נרשמו כשהנהיג הרכבים, ולמרות שהחבורה שרצה איתו בשנים האחרונות לא תהפוך למיתולוגית כמו אלו שאיתן עבד בשנות ה־70, יש לה זכויות רבות בכמה מהרגעים היפים ביותר של סנדרסון כסולן, המתגלים כאן. הפער הזה מורגש בין החומרים שנאספו בשנים האחרונות לאלבום ובין "לכל אחד יש כוכב" החותם שהוקלט ב־1995.
"בוכה וגם צוחק" האקוסטי שפותח מלמד רק חלקית על ההמשך. "לא כדאי לי" ו"עמק המסתור" הם לא רק השירים הכי מוצלחים באסופה המהנה שמרכיבה את "מכאן הדרך", אלא גם שניים מהרגעים הכי יפים של סנדרסון מאז פירוק דודה. הראשון נהנה מכלי נשיפה סטייל הביטלס ומהרמוניות קוליות נפלאות ברוח גזוז. השני פורח בזכות הגרוב המוכר אך החי למדי, ובעיקר הודות לגיטרות הסוחפות של סנדרסון, שהושתקו מדי לאורך השנים.
גם ההמשך מוצלח למדי גם אם מתון משהו, עם רפרורים לגזוז ("מקנא בציפורים" ו"להציל את העולם"), בלוז מדוד ("האיש עם הכובע") ובלדות יפות ("מכאן הדרך"). סנדרסון של 2017 אולי לא מפתיע, אך הוא מדגים כיצד מוזיקאי ותיק יכול לעניין כמעט 50 שנה אחרי שיצא לדרך.
