ג'וינטים ופטרוזיליה

כשהחלטתי, לפני 15 שנה, שאני מפסיקה לעשן, החרגתי רק סמים קלים. בסיגריות, הודעתי לי, אני לא עושה הנחות. לא נוגעת. משתי חפיסות מרלבורו ישר לשייק סלרי. אבל כשמדי פעם נופלת לידי הזדמנות לעשן ג'וינט, אני מפרגנת לי. כי כמה אפשר להצטיין. והוספתי עוד סעיף לחוק - סעיף 2א לוכסן מתנות - בתנאי שזה נופל עליי כמו מן מהשמיים. כשמזדמן. אני בשום אופן לא קונה. ידעתי שאם יהיו לי סמים קלים בבית, אני אעשן מהבוקר עד הערב. כי כל דבר שאצליח להכניס תחת הקטגוריה "היי, אבל זה לא סיגריה, מותר לך", אני אעשן. גם אקונומיקה. לא לחינם התעקשתי על "כשמזדמן".

רק מה, מהר מאוד למדתי איך לעשות שיזדמן. חברות חובבות סוטול מהתיכון, ששנים לא הייתי איתן בקשר שבו והפציעו לפתע בחיי. אילצתי את ילדיי להתחבר עם הילדים של ההורים הכי מגניבים, שנטי, יוגים, רפואה משלימה שיש, רק כדי שאוכל לבוא לאסוף אותם מחבריהם בערב ולהיכנס

להגיד שלום. שלום מה זה ארוך. כי בכל זאת, צריך לעשות רושם טוב לפני שמבקשים מזרים גמורים שיגלגלו לך.

והקטע הוא, שאני בכלל לא אוהבת להתמסטל. מנצ'יז אני יודעת לייצר לבד, אז אם זה לא עישון לצורכי עידוד החרמנות - וממילא בשנים ההן הליבידו שלי התחלף בחיתולים, מוצצים והליבידו של סמנתה מ"סקס והעיר

הגדולה" - ג'וינטים עניינו אותי רק כי הם הגיעו בצורת מקל לבן עם אש בקצה. כן, אני יודעת שיש כאלה שקנאביס מרכז אותם, משמח אותם, מנחם אותם, פותח להם את הצ'אקרות. מקנאה בהם. הייתי שמחה. אבל אני

בעיקר מפהקת כמו ביבי בישיבת ממשלה.

יש לי חברה קרובה, שגם אותה נהגתי להטריד בעת ההיא בביקורים תכופים. יום אחד, כשבאתי אליה, לא היה לה. מה לעשות. קורה גם בבתים הטובים ביותר. קוראים לזה "אפקט הפרפר" - יובש בלבנון או במצרים גורם לחברה טובה ברחוב נחמני להיות מאכזבת. כשפרצתי בזעקות שבר, פקע לה מיתר והיא יצאה עליי. "קחי כבר סיגריה ותסתמי!" היא צעקה, "אני לא עומדת בזה יותר, אני לא יכולה להיות אחראית על הנחמה שלך!" בתמורה שאלתי אותה אם יש לה פטרוזיליה. "מה הקשר?" היא תמהה. "תלכי בבקשה למטבח", פקדתי עליה, "ותפוררי לי קצת פטרוזיליה לתוך הקופסה של הגראס, תחזרי הנה ואל תגלי לי".

כשהייתי קטנה אהבתי פלאפל. אהבתי את הפיתה, את הבוץ שעושה הטחינה במפגש עם הסלט ואת הכרוב הכבוש מעל, אבל את הכדורים עצמם לא סבלתי. לקח לי שנים עד שהפסקתי לבקש מהמוכר "פלאפל בלי פלאפל" רק כדי להגיע לגיל שאני מבקשת מחברים "ג'וינט בלי ג'וינט".

ככה התחלתי לעשן פטרוזיליה, שמיר, קליפות אבוקדו - כל דבר בצבע ירוק שאפשר לקחת ממנו קורט, לערבב אותו עם טבק ולהפוך אותו לסיגריה. כי בסיגריות, כפי שאמרתי, אני לא נוגעת. חוק זה חוק. אבל לא מכולם היה לי נעים לבקש שיגלגלו לי ג'וינט בצורת "מאסטר שף", אז בצוק העיתים - עישנתי מה שנתנו לי: גראס רפואי, חשיש מצרי, עלי גת ואין לי מושג. העיקר לעשן, לפהק ולחלום על סיגריה.

בסוף התעייפתי וויתרתי גם על זה. הילדים גדלו וכבר לא הסכימו ש"אאסוף" אותם מחברים, עברנו דירה ליד אליהו והשכנות התגלו כפחות זורמות ויותר מקבבות, וכשאני כבר יוצאת מהשכונה זה בדרך כלל ליום הורים או לשבעה. נהיה מסובך. לפני שנה לקחתי שאכטה אחת מסיגריה רגילה והחוק - סעיף 2א לוכסן מתנות - שהחזיק אותי כמעט נקייה לחלוטין מניקוטין במשך 15 שנה, התמוטט. חזרתי לעשן כמו גדולה שתי חפיסות מרלבורו. ואז הפסקתי. והנה אני שוב עם אותה שיטה: סיגריות - אאוט, ג'וינטים ופטרוזיליה - אין. ובאיזה טיימינג גאוני, בול על הכרזתו של גלעד ארדן.

האמת היא שהחוק החדש אמנם מבורך, אבל מצחיק. כאילו, דה? תכף המשטרה גם תיתן לי אישור ללכת לישון בלי לצחצח שיניים. כי מה זה "אי-הפללה"? יותר ממיליון וחצי איש - כך על פי סקר מכון "מדגם" - עישנו או מעשנים סמים קלים. המשטרה מצליחה לעשות "נו! נו! נו!" רק לעשרת אלפים מהם בשנה. רובם בני נוער. זה מינון הומיאופתי. פחות מאחוזי הפטרוזיליה בסיגריה שלי. ולא, לא הטמבלים הקטנים קמים לפתוח למשטרה את הדלת בחמש בבוקר - הם בגיל שהם לא מתעוררים מכלום - אלא ההורה המבוהל, שלוקח לו זמן להבין את מי בדיוק באו לעצור, את הילד או אותו?

אז עכשיו במקום לקחת את הילד לתחנת המשטרה, להבהיל אותו עד מוות, לעודד אותו להלשין על חבריו בדרכים-לא דרכים ולגרום לו לשקר במיונים בצבא, המשטרה תקנוס באלף שקל את הוריו, כי הוא, בחיים שלו לא הרוויח את הסכום הזה.

החוק החדש רחוק מלהיות מספק. הוא ממש לא מתקרב למודל הפורטוגלי. לא באומץ, לא בתפיסת העולם ההומניסטית ולא ביכולת הביצועית. הוא בסך הכל נשמע כמו הודאה מאוחרת בצביעות. אפשר לקרוא לו בפשטות: "חוק הרמנו ידיים". כיוון שגם אני הרמתי ידיים ושוב אני משנוררת מדי פעם ג'וינטים, אני מעריכה גם הרמת ידיים. במיוחד אם זה כדי להכניס קצת נחמה לפה.