הפופוליזם הוא הסכנה הגדולה של הדמוקרטיה במאה ה־21. עכשיו זה כבר ברור לכל. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של בריטניה שרוב הציבור מצביע בעד בידודה של ארצו וניתוקה מרצון מאירופה, בניגוד גמור להמלצות של כמעט כל המפלגות ותוך הסתמכות על "עובדות" שקריות בעליל המופצות ברשתות — והפרלמנט בלונדון, שיש בו רוב מוצק ושפוי נגד פופוליזם, נכנע לתכתיב. וזו הפעם הראשונה בתולדות אמריקה ב־100 השנים האחרונות שהנשיאות שלה נמסרת לפופוליסט לאומן שלוח רסן. דונלד טראמפ הוא מודל של פופוליסט, הוא פופוליסט מזוקק מהשפעות מפלגתיות מאזנות. מינויי המפתח שלו, ההנמקות למינויים, חתך הדיבור ומבחר המילים, ניסוח הפניות להמון — כל המעשים וכל התעמולה שלו כמו לקוחים מסרט בלהות על השתלטות של פופוליזם פוסט־פאשיסטי על אמריקה (הסופר היהודי פיליפ רות תיאר אפשרות דמיונית כזו בספרו "הקנוניה נגד אמריקה", שעלילתו מתרחשת בשנות ה־40).
נכון, השמיים לא נפלו עם כניסתו של טראמפ הבית הלבן. הם גם לא נפלו עם מינויו של אנטישמי ידוע, סטיב בנון, ליועץ הפוליטי הראשי לנשיא ארה"ב. הם לא נפלו כשטראמפ אסר כניסה לאמריקה של מבקרים מכמה מדינות מוסלמיות ובמקביל העביר בקונגרס את כניסתו של רקס טילרסון, בעבר מנכ"ל חברת האנרגיה הגדולה בעולם המערבי, לתפקיד מזכיר המדינה. להפך — מדדי המניות, האמורים לשקף את מצבו רוחו של ציבור המשקיעים, דווקא עלו. הכיצד?
התשובה ידועה. אמנם לפופוליזם, כמו לפאשיזם ואפילו לנאציזם, היה ויש גם מסר סוציאלי חזק, אך זהו מסר מטעה; בסופו של דבר, המשטר הפופוליסטי מיטיב עם העשירים, גם אם מדי פעם הוא מחלק סוכריות למעמד הביניים הנמוך. חואן פרון בארגנטינה נהג כך. טראמפ באמריקה ינהג כך. הוא יהיה הנשיא הנוח ביותר לעשירים. הם יפרחו תחת שלטונו. זו הסיבה לעלייה המיידית בשערי המניות ולהשקעה המסיבית של וורן באפט, אחד האנשים העשירים בעולם, במניות של חברות הנסחרות בוול סטריט לאחר שנודע ניצחונו של טראמפ בבחירות. במרוץ לנשיאות תמך באפט בהילארי קלינטון ובמצעה בגלל תפיסת העולם החברתית שלה — אבל הבין שטראמפ וממשלו יהיו ידידותיים, בלשון המעטה, להון הגדול. מהפירורים ייהנה ההון הקטן.
באפט כבר עשה סיבוב על השוק ומזדרז למכור את המניות הספקולטיביות. הוא יודע למה: גם אתם, כשאתם שוקלים את השקעותיכם, קחו בחשבון שהפופוליזם לא צלח כשיטה כלכלית באף מקום. המאפיין השלטוני המובהק שלו הוא הכאוס, כולל כמובן כאוס כלכלי. פופוליסטים שולטים בכלכלה באמצעות תוהו, באמצעות צעדי פתע לא צפויים ולא בדוקים. בונים לראווה, הורסים לעומק. משקיעים בתשתיות – ומזניחים את ניהול המשק. ונצואלה הייתה מדינה מתפתחת עם מאגרי נפט ענקיים ועתיד מבטיח; המשטר הפופוליסטי של הוגו צ'אבס וממשיכי דרכו הפך אותה לארץ חרבה, רעבה, אלימה ומושחתת. לישראל ב־1977 הייתה כלכלה המתאוששת יפה ממלחמה קשה ומאמצת רפורמות מבניות חשובות; המהפך הכלכלי הפופוליסטי של ממשלת הליכוד דאז גרם לעשור של אסונות חברתיים־כלכליים כבדים.
טראמפ לא צמח יש מאין. את דרכו לנשיאות סללו רבים, ובראש וראשונה פופוליסטים מכל המחנות ומכל גוני הקשת האידיאולוגית. מימין ומשמאל. מי שפיטם את דעת הקהל בדיבורים על שלטון של אליטה הונית־פוליטית באמריקה (בימי כהונתו של ברק אובמה!) פתח את השער לרווחה לגל פופוליסטי עכור ומסוכן. מי ששיווק להמונים את האגדות על "מועדון" של מקורבי פוליטיקאים וטייקונים האוחז במושכות הממשל, הזמין את תוצאות הבחירות לנשיאות 2016. מי שפלירטט עם "תנועת התה" הגזענית והניאו־פשיסטית, שלא יעשה את עצמו מתנער מנציגיה הרבים בקונגרס ומכוחם העולה. מי שהפיץ את השנאה לעובדי הבנקים באשר הם קוטף את הפירות בדמות השנאה לעיתונאים באשר הם, כי לשנאה אין תווית תקן ואין גבולות של ייעוד. מי שהפך את הקנאה באחר ובזר לרגש המחליף את הגאווה הלאומית, לבל יופתע שטראמפ כנשיא מקים חומות של ברזל, של גירוש ושל מכס סביב אמריקה.
"אל תשלו את עצמכם", כתבתי כאן לפני כחודש, "הוא יעשה את רוב הדברים שהבטיח לבוחריו. ולא רק מפני שהוא רוצה, והוא רוצה. גם מפני שחוגים וקבוצות שתמכו בו ידרשו לפרוע את השטר". הכוונה הייתה כמובן לטראמפ, כשחלקים נכבדים מדעת הקהל האמריקאית עדיין השתעשעו בתקווה שטראמפ הנשיא ינהג אחרת מטראמפ המועמד.
תקוות שווא. למן הרגע שהושבע לנשיאה של ארה"ב, איבד טראמפ את מקצת הבלמים שהיו לו טרם ההשבעה. בימים הספורים שחלפו מאז ראשית כהונתו הוא הספיק לחתום על ערימה של צווים נשיאותיים המשקפים היטב את תפיסותיו הפופוליסטיות. כמו מנהיגים אחרים מהסוג הפופוליסטי, הוא מקצין עם המשרה, לא מתמתן בה. העתיד, עם היד על הלב, קודר.
לזכותה של דעת הקהל הליברלית באמריקה ייאמר שהיא לא קונה את הגישה הסלחנית שאיפשרה את עלייתם של משטרי רודנות לאורך ההיסטוריה. היא כבר התאוששה מההלם הראשון והתגייסה למאבק ללא פשרות בטראמפ ובטראמפיזם. נראה שלא ניתן לשחד אותה באמצעות קריצות עין סוציאליות ודיבורים על "מרד נגד הממסד" ו"חילופי אליטות". האמריקאים הבינו שתחת המסווה של שלילת הממסד מבצע ממשל טראמפ מדיניות של שלילת ערכיה ומוסדותיה של התרבות הדמוקרטית האמריקאית.
ממסד זו לא מילת גנאי. ממסד אפשר שיהיה נאור ומתקדם, ואפשר שיהיה חשוך ושפל. אפשר שיגן על האדם הקטן ואפשר שידרוס את זכויותיו.
מחפש סיכונים
בעוד כחודש ייפתח בבית משפט הפדרלי בניו־יורק אחד המשפטים המרתקים של הזמן האחרון: ארבעה אזרחים אמריקאים יהודים תובעים פיצויים של מיליארד דולר מהרשת החברתית פייסבוק. הארבעה הם קרובים מדרגה ראשונה של הרוגים בפיגועי חמאס בארץ. לטענתם, פייסבוק איפשרה לחמאס להפיץ הסתה לטרור ולרצח, ובכך עזרה לארגון הטרור, עזרה אסורה על פי החקיקה האמריקאית.
אחד התובעים הוא מיכה אבני, בנו של ריצ'רד לייקין המנוח, מנהל בית ספר יהודי־ערבי ללימוד אנגלית ודמות מופת של סובלנות וקירוב בין עמים. לייקין, שנרצח בפיגוע בירושלים באוקטובר 2015, היה "לוחם זכויות אדם משחר נעוריו", מספר לי אבני, "עוד כשצעד בשורה אחת עם מתנגדי ההפרדה הגזעית באמריקה של שנות ה־60". משפחתו עלתה ארצה ב־1984 מטעמים ציוניים מסורתיים והמשיכה לדגול בהשקפת העולם ההומנית העמוקה. לייקין היה פעיל בקבוצות נגד אלימות, נגד תג מחיר, נגד אי־סובלנות.
"לרצח אבי", אומר אבני, "קדם מסע הסתה ארוך של פעילי חמאס בפייסבוק, אך בעלי הרשת לא נקפו אצבע כדי להפסיקו. הם נתנו לטרור במה חופשית להשתולל". אבני דוחה מכל וכל את ההסברים של פייסבוק כאילו לא היו לה אמצעים טכנולוגיים לחסום את אתרי חמאס. אבני: "כשפייסבוק נוכחה לדעת שהגשנו נגדה תביעת נזיקין לבית משפט אמריקאי, היא הצליחה בתוך זמן קצר מאוד לסלק ממנה את מרבית ההסתה הטרוריסטית ולחסום את הכניסה של גורמי טרור אליה. מסתבר שפייסבוק יכלה גם יכלה לעשות זאת הרבה קודם, אבל בחרה להתעלם".
התובעים מודעים לכך שבחקיקה האמריקאית קיים סעיף שניתן לפרשו כמשחרר את אתרי אינטרנט מאחריות לחומרים המופעים בהם. הסעיף הזה עומד כעת למבחן משפטי. "אם השופט הפדרלי יסכים לדון בתביעה שלנו", אומר אבני, "תהיה זו מהפכה של ממש. אם לא יסכים, נפנה לבית המשפט העליון. אני מניח שגם פייסבוק תפנה לעליון ושם יוכרע הקרב התקדימי".
אבני לא בורח מתקדימים, הוא מחפש אותם. ב־2004 הקים את פנינסולה, חברה למתן אשראי לזמן קצר לעסקים קטנים ובינוניים, רשם את מניותיה למסחר בבורסה ונכנס לענף פיננסי חדש, מאתגר, עמוס בעיות ועד לאחרונה בלתי־מפוקח. לפני כשנה רכש בית ההשקעות הוותיק מיטב־דש את השליטה בפנינסולה. כחמישית מהמניות והניהול נשארו בידי אבני. תחילה עסקה פנינסולה בניכיון צ'קים: היא קנתה מבעלי עסקים קטנים ובינוניים צ'קים דחויים תמורת עמלה שהייתה, הלכה למעשה, ריבית על האשראי הגלום בקניית השיק. בחלוף השנים צברה החברה הון עצמי ורכשה את אמונם של הבנקים המסחריים, שפתחו בפניה קווי אשראי. ועדיין, גם היום, היא יצור נדיר; לא יותר משלוש חברות משמעותיות למתן אשראי חוץ־בנקאי לעסקים פועלות בארץ. פנינסולה היא השנייה בגודלה, לאחר קבוצת אחים נאוי.
לא שחסר בארץ אשראי שלא באמצעות הבנקים. להפך, ישראל משופעת בו: החברות הגדולות מנפיקות איגרות חוב בהיקפים ניכרים ומגייסות כך כסף רב. לפי נתוני בנק ישראל, מלאי איגרות החוב הסחירות שהנפיקו החברות העסקיות בארץ מגיע ל־180 מיליארד שקל, לעומת 150 מיליארד בסוף 2015. ספק אם יש עוד מדינה מפותחת שבה תופסות איגרות חוב הנסחרות בבורסה מקום כה מרכזי במימון ההשקעה העסקית. את האיגרות קונים שוב, כמו בעבר, המשקיעים המכונים "מוסדיים", ששוב לא בוחנים לעומק את יכולת הפירעון של המנפיקים. הנפילה הבאה בדרך.
מהבוננזה של ההנפקות לא נהנות חברות קטנות ובינוניות־קטנות, אומר אבני, חברות שמחזור המכירות שלהן בין 10 עד 200 מיליון שקלים בשנה. הן תלויות באופן כמעט מוחלט ברצונם של הבנקים, שהוא לא תמיד רצון טוב. מבחינתו של בנק גדול, לקוח עסקי שהכנסותיו השנתיות מגיעות אך בקושי ל־100 מיליון שקל הוא מקור לכאב ראש ולא לרווחים. הטיפול השוטף באשראי ללקוח כזה מסובך, והביטחונות שלו נתפסים כלא מספקים. "הבנקאות הישראלית", אומר לי אבני," מכורה לביטחונות. הבנקאים בארץ בוחנים כל הלוואה עסקית לפי הביטחונות הנלווים אליה ולא לפי סיכויי ההצלחה של המשימה שהיא אמורה לממן. יש ביטחונות, יש אשראי. אין ביטחונות, אין אשראי. אבל ביטחונות", הוא מוסיף, "הם לעיתים קרובות משענת קנה רצוץ, כפי שראינו בפרשת אלעזר פישמן".
האם הבנקים בארץ יותר מדי שונאי סיכון? משועבדים לשעבודים?
"בהחלט. הבנקים בארץ משועבדים לגישה השמה את השעבוד של נכסי הלקוח במרכז. הם נמנעים מסיכונים, מעדיפים בבירור פחות תשואה ופחות סיכון. בגלל הרגולציה הנוקשה של הפיקוח על הבנקים יש להם, בסך הכל, מדיניות אשראי די דומה. הוסף לכך את האווירה הציבורית נגד בנקאים הנוטים להיחשף לסיכונים, והנה לך בנקאות שמרנית יתר על המידה, שאינה משרתת מספיק את העסקים הבינוניים־קטנים. אנחנו כן מוכנים לשרת אותם, להלוות להם כסף על סמך תכניות עסקיות ותזרימי מזומנים ולאו דווקא על סמך כמות הביטחונות ושעבוד הנכסים.
אבני נותן לי כדוגמה בעל עסק משפחתי (עסקים משפחתיים, לפי ניסיונו, מנוהלים הרבה יותר טוב מאחרים) ליבוא ברגים המבקש מימון לקניית מכולה של ברגים במחיר הזדמנות. הוא מכיר את השוק, מכיר את הלקוחות, יודע מי ייקנו ממנו את הברגים ומתי – אבל לקבלת המימון בבנק עליו להמתין שבועות ארוכים לאישור ועדת אשראי. "ובינתיים את המכולה קונה סיטונאי גרמני", מסכם אבני. הלך הרווח הצפוי. פנינסולה, לדברי אבני, מתמחה במימונים מסוג זה, שבהם ניתוח העסקה והקשר הבלתי־אמצעי עם הלקוח חשובים מהערכת רואי חשבון את שווי הביטחונות. אל תזלזל במשקל הכבוד בעסקים, הוא אומר, אנחנו נכבד את הלקוח ונספק לו אשראי מיידי בריבית סבירה. והסיכון? לא חריג. שיעור האשראי המסתיים בחדלות פירעון קטן, 0.8% בסך הכל, "כמו הממוצע הרב־שנתי של הבנקים".
האשראי של פנניסולה ניתן כמעט בלעדית להון חוזר, כלומר לזמן קצר מאוד. לא להשקעות. עד לפני שנתיים החברה לא הייתה רשאית — כמו יתר החברות מסוגה – להנפיק לציבור איגרות חוב ולהשתמש בכסף למתן אשראי לזמן ארוך. עכשיו החוק שונה וקבוצת נאוי המתחרה כבר הנפיקה איגרות חוב במאות מיליוני שקלים. פנינסולה, לעומת זאת, הקימה קרן מיוחדת בת 450 מיליון שקל למתן אשראי ולהשקעה הונית ישירה בחברות בינוניות בפריפריה. הקרן זכתה במכרז של משרד הכלכלה לקידום הפריפריה. המדינה הפקידה בה רבע מהכסף, 110 מיליון שקל, והתחייבה לספוג מחצית מההפסדים. את יתר הכסף סיפקו המשקיעים המוסדיים וכן שלושה אנשי עסקים: צביקה זיו, אורי פז ואבני עצמו. "אנחנו רוצים להצטיין מחוץ לתל־אביב", אומר אבני.
תיק ההלוואות של פנינסולה נושק לחצי מיליארד שקל, וסך אשראי חוץ־בנקאי הניתן על ידי חברות מהסוגה נאמד בכ־2 מיליארד שקל, טיפה בים החובות של המגזר העסקי. הטיפה צפויה לגדול ואפשר שתהיה לגל: ביוני הקרוב ייכנס לתוקפו עוד חוק, המסדיר את המעמד של חברות אלו (המוגדרות כ"נותנות שירותי אשראי") ומכפיף אותן לרגולטור חדש, שיפקח גם על פעילותם של חלפני המטבע. בהיותה רשומה למסחר בבורסה, פנניסולה לא תידרש לשינויים בניהול ובממשל תאגידי כדי לקבל רישיון. חלפני המטבע כן יידרשו. רבים מהם, ובמיוחד מי שעסקו במרץ בהלבנת הון במסווה של ניכיון צ'קים, יחטפו מכה אנושה. אבני מברך על כך. הוא יודע על הממדים העצומים של הכלכלה השחורה בקהיליות העסקים במגזרים הערבי והחרדי. אבל העסקים הערביים, הוא מוסיף מיד, סובלים גם מאפליה קשה ולא מוצדקת. "כמות הכסף שהפסדנו לנוכלים יהודים", מספר מיכה אבני, "עולה אלפי מונים על מה שהפסדנו לנוכלים ערבים".
החינוך של אביו ז"ל לאחוות עמים — החינוך הכי רחוק שאפשר מטרמפ ושכמותו – נותר נטוע בבנו.
