שני 21 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נתנאל ויהודה משי זהב השבוע ליד בט"ר צנחנים בדרום. "היום אני כבר עושה 70 שכיבות סמיכה. מי שיודע למה, יוכל לעשות כל איך"
    המוסף לשבת • 02.02.2017
    מצנח משי זהב
    לנתנאל משי זהב צפו עתיד מזהיר כראש ישיבה וגם שידוך משמיים כבר עשו לו, אבל הוא נלחם בפטור האוטומטי שקיבל בצו הראשון, ואפילו סירב לשירות רגוע כמדריך חובשים האברך מסנהדריה, שהספיק לפני הגיוס לקפוץ לתאילנד וממשיך להתנדב במד"א, הושבע אתמול בכותל לצה"ל בדרך לקבלת כנפי הצנחן הוא מדבר עם אביו המיתולוגי, הקמב"ץ לשעבר, על שבירת מוסכמות, הקרבה למען המדינה ואלאור אזריה
    נחמה דואק | צילום: חיים הורנשטיין

     

    "אני נשבע", קרא אתמול נתנאל משי זהב, בן ה־19 וקצת, כשנשבע אמונים בכותל לצה"ל ולחטיבת הצנחנים שבה הוא משרת. הוא הקפיד להישבע, בעוד חבריו לפלוגת "חץ", חרדים צנחנים, בגדוד 202, אמרו: "אני מצהיר", בגלל שדתיים ושבועה זה עניין בעייתי. אבל נתנאל משי זהב, בנו של יו"ר ומקים זק"א, יהודה משי זהב, מעולם לא עשה מה שכולם עושים. הוא חרדי, הוא תלמיד חכם וצפו לו עתיד מזהיר כראש ישיבה, אבל הוא ממש, אבל ממש אוהב את הצבא, אוהב את המדינה, והשירות הצבאי הוא המשך ישיר לאהבות האלה שינק בבית. בסוף השבוע שעבר, כשהגיע לחופשת שבת ראשונה זה שלושה שבועות, לא ישן או הסתובב עם החברים, אלא הלך לעשות משמרת כפולה במד"א עד שעות ספורות לפני שחזר לבסיס.

     

    כשאבא שלו הדליק משואה לרגל יום העצמאות ב־2003, וקרא בקול גדול "ולתפארת מדינת ישראל", זעקו הפשקווילים: האבא מדליק משואה ומי יודע לאן יידרדרו הילדים. והם אכן צפו את הבאות: הבן הגדול, שימי, עשה שירות לאומי. הבן השני, אריאל, התגייס לנח"ל החרדי. "שעתיים אחרי הגיוס הוא התקשר ואמר, 'אני איתם לא הולך'", מספר יהודה משי זהב. "'יש כאן 150 חבר'ה לייצים שעושים צעקות. אני רוצה להיות קרבי'. אמרתי לו, 'אתה בבקו"ם, תחפש לאן להתגייס'. באותו יום היה גיוס גולני. הם לא הבינו מאיפה הוא נפל עליהם. הוא הציג תעודה. אמרו, 'אה, אתה הבן של משי זהב, בוא איתנו'. אני בינתיים התקשרתי לסמח"ט ואמרתי שאני לא רוצה שום פריבילגיות, רק שישים עליו עין. הוא סיים את השירות בגדוד גדעון כקלעי מצטיין. הבן הקטן, דניאל, רוצה ללכת ל־8200".

     

    נתנאל מגיע לראיון המשותף עם אביו מבסיס הצנחנים בדרום, שם הוא עושה בימים אלה את מסלול הלוחם. צנום, שיער חום קצר, אין זכר לפאות (למרות שהוא מסביר לי שהוא עומד במצוות גידול פאות), מדי זית וציציות, נעליים אדומות, כיפה שחורה ורעל בעיניים.

     

    בבר־המצווה של נתנאל. חינוך מילדות לנתינה
    בבר־המצווה של נתנאל. חינוך מילדות לנתינה

     

    יהודה משי זהב מביט בו גאה. הם לא מתחבקים. "אנחנו משפחה אשכנזית קרה", מבהיר נתנאל. "לא אומרים לנו שאוהבים אותנו, כי זה לא נהוג. לא מחבקים, כי מה פתאום לחבק. אמא לא מחבקת, רק לוחצת לי את היד. כשבאתי פעם ראשונה הביתה עם המדים, אבא אמר לי, 'אני גאה בך'. התרגשתי. הוא אף פעם לא אמר לי דבר כזה. וביום ההורים בבסיס אמא חיבקה אותי חיבוק אמיץ. פעם שאלתי אותה למה היא לא אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו, והיא ענתה שככה גם גידלו אותה, אבל ברור שהיא אוהבת אותנו. לילדים שלי אני אתן חום ואהבה גם כשיהיו בני 20".

     

    אביו מסתכל עליו ואומר, "אתה יודע שאני אוהב אותך". לקראת סיום הפגישה ולפני שהבן שב לבסיסו, אני מציעה לשניים להתחבק. החיבוק דומה יותר להתגוששות. נראה שאינם מורגלים במחוות מהסוג הזה, ושניהם פורצים בצחוק ומסיימים בטפיחה על השכם.

     

    למאה שערים רק עם נשק

     

    בעצם נתנאל רצה להיות פרמדיק צבאי קרבי, לאחר שעבר קורס במד"א, אבל הקב"א שלו לא הספיקה בגלל שהוא לא עשה בגרות. הציעו לו להיות מדריך חובשים בעיר הבה"דים, אבל זה שיעמם אותו. "יכולתי להישאר שם בתנאים הכי נוחים בעולם. מעבירים כרטיס ויוצא שניצל, עד כדי כך נוח. אבל רציתי קרבי". האב התקשר ללשכת הרמטכ"ל, שם שמע על פלוגת חץ שהוקמה זה מקרוב. מאז עשה בגרות ונשארה לו רק בחינה בלשון. בכל המקצועות קיבל יותר מ־90.

     

    הדרך לחץ לא הייתה קלה. "נלחמתי בשיניים להתגייס", הוא משחזר. "כשהגעתי ללשכת גיוס נתנו לי פטור, ורק לאחר מאבק של שנה הפכתי למלש"ב.

     

    יהודה: "התקשרתי למפקד הבקו"ם וביקשתי ממנו שישנה את הסטטוס, כי הילד רוצה להתגייס. זה קרה, למרות שלקח יותר מדי זמן".

     

    אבל נתנאל מוצא דמיון בין הלימודים בישיבה לבין הפלוגה בצנחנים: "בישיבות יש סדר וחברותא וערכי תורה, וגם בצבא אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. מחנכים אותנו לשמור על הגב של זה שלפנינו. שנהיה מוכנים לחטוף כדור בשבילו".

     

    המתנגדים לגיוס אומרים שתלמידי ישיבה צריכים למות באוהלה של תורה. מה דעתכם?

     

    יהודה: "זה הולך לכיוון ברור שכולם יתגייסו וילמדו. או שההנהגה החרדית תוביל לשם או שהשטח ילך לשם. בסוף הם יבינו שלשרת בצבא זו זכות גדולה. צר לי שיש עדיין התנכלות למתגייסים. הבן שלי יודע שאם יש אצלו בפלוגה חייל שלא יוצא הביתה כי ההורים מתנכרים לו, הוא יעשה שבת אצלנו. כל שבת יש אצלנו שניים־שלושה חיילים כאלה. ממש כואב הלב".

     

    נתנאל: "בודדים מחבריי בישיבה התגייסו. בעיניהם אני הזוי. עד היום ראש הישיבה אומר לי שאני טועה ושהוא מקווה שאחזור. מה שהם לא מבינים הוא שצבא זה לא חובה. צבא זו זכות. בצבא יש לי דווקא הרבה זמן ללמוד. מתפללים שלוש פעמים ביום ומתעמקים בדף גמרא ובמסכתות, ושמנו לנו למטרה לסיים את מסכת מגילה עד סוף הטירונות.

     

    "לפני שבועיים סגרנו שבת, ואחרי הסעודה ישבנו יחד עם המפקדים ושרנו שירי שבת והייתה התרוממות רוח. היינו במסע של כמה קילומטרים והמפקד אמר לנו להסתכל אחורה. במרחק ניצנצו אורות. הוא אמר, 'זו קריית־גת. על זה אתם שומרים'. אז כן, כולם צריכים לשרת".

     

    יהודה משי זהב מליט את פניו בידיו ומתקשה להסתיר את ההתרגשות. עיניו נוצצות והוא מוחה דמעה. "אנשים שוכחים מה יש לנו. אני לא מבין איך חבריי לא רואים כמה תורה וכסף לישיבות יש פה. אבל בגלל הגידול הטבעי שלנו, לא ירחק היום ואנחנו ננהל את המדינה, וגדל כאן דור של בני ישיבות בלי כישורים. חייבים לימודי ליבה ובגרות. יום אחד החרדים יברכו את יאיר לפיד שאיפשר להם לצאת לעבודה. משם, הדרך לצבא קצרה, וזה רק עניין של זמן. משה גפני צעק עליי כשאמרתי שצריך להתגייס ולעבוד. עניתי לו שגם הוא מאמין במה שאמרתי".

     

    למרות זאת, נתנאל מודה שלא יקרה שייכנס במדים למאה שערים. "ירביצו לי", הוא אומר. "אנחנו גרים בסנהדריה שהיא יותר פתוחה. אבל לפני הצבא עבדתי בחנות יודאיקה במאה שערים, ולפעמים ראיתי מה הם עושים לחיילים שמגיעים. תמיד הייתי מפריד. למאה שערים אכנס על מדים רק אחרי שיהיה לי נשק".

     

    יהודה: "תשמע, ילד, הייתי קמב"ץ העדה החרדית ואני מכיר את כולם. אם רק יעזו... אני מכיר את כל הטריקים שלהם".

     

    נתנאל: "הם לא מבינים שהחיילים שומרים עליהם? הם לא מבינים שכולם בני אדם ושהם פועלים בניגוד לדרך התורה? כשלמדתי בישיבה, באתי לתורנות במד"א והייתי פוגש את כולם, חילונים וחרדים. כולם בני אדם".

     

    לא מתחתן עם פאה

     

    יהודה אומר כי יש בבית חינוך לנתינה, מדברים על הכל אבל חשובה גם הדוגמה האישית. "ככה למשל היה עם כרטיס תורם", הוא מספר. "אחרי שהייתי פעמיים עד למוות לאחר לילה שלם של ריצות בין רבנים לקבל אישור לתרומת כבד, חתמתי על אדי, וגם הבן הקטן שלי חתם".

     

    אם אחד הילדים יחליט לעזוב את דרך התורה, תרגיש שנכשלת בחינוך?

     

    "הילד שלי יישאר ילדי גם אם יהיה חילוני. אבל אני מקווה שאחרי כל מה שראו בבית, יבחרו בדרך שבה גדלו".

     

    נתנאל: "השילוב של ספרא וסייפא הוא מדהים. הייתי רגיל ללמוד גמרא תשע שעות ביום. הגעתי לצבא חלשלוש. הורידו אותנו לשכיבות סמיכה ובקושי הגעתי לשבע. היום, חודש וחצי מאז תחילת הטירונות, אני כבר עושה 70. אני משנן לעצמי שמי שיודע למה, יוכל לעשות כל איך. במסע האחרון כבר לא הרגשתי מאמץ, כי רק חשבתי למה אני עושה את זה ולמען מי".

     

    כשנשבעת אמונים לצבא, נשבעת גם להיות מוכן למות בשביל המדינה. אתה חושב על זה?

     

    "אמרו לנו שחייל מהצנחנים לא בורח מזירת פיגוע. שחייבים לחתור למגע. סיפרו לנו על רועי קליין ז"ל, שזרק את עצמו על רימון כדי שהחיילים שלו לא ייפגעו. וחשבתי לעצמי שהייתי עושה אותו דבר. במד"א למדתי שאין דבר יותר מפחיד מלפחד מהמוות".

     

    דיברו איתכם על חתירה למגע בפיגוע בהקשר של משפט אלאור אזריה?

     

    "כן. לא נכנסו לעניין המשפט, רק ריעננו הוראות פתיחה באש, כדי שלא יהיה ספק מתי מותר ומתי אסור. הבהירו שהמצב היחיד שיורים הוא כשמרגישים מאוימים. שאם נפעל בהתאם להוראות, נקבל גיבוי מוחלט מהמפקדים. אגב, נתקלתי במחבלים כשהגעתי לזירות פיגוע כפרמדיק וטיפלתי בהם. לא היה בי שום היסוס. היו כאלה שצעקו לי לא לטפל, אבל לי היה ברור שאני מטפל בכל מי שזקוק לעזרתי. זו האתיקה".

     

    נשמע לי שאתה כבר מוכן להיות מפקד בצה"ל. רוצה להישאר בצבא?

     

    יהודה: "המ"פ אמר לי שהוא מקווה שנתנאל ימשיך במסלול פיקודי. זה חשוב כי רק דרך דוגמה אישית יבין הציבור שלנו שאפשר גם להיות חרדי וגם לשרת בצבא".

     

    נתנאל: "הכל זה דוגמה אישית. לי הייתה הדוגמה של אבא שלי. בישיבה היינו מאה תלמידים, ובקצה היה אחד שצועק ומתפלמס - אני. גם פה אני בראש ליד המפקד. אז כן, אני לא פוסל להתקדם בצבא. לא יודע לגבי ההמשך, אבל קודם כל בחץ".

     

    השפה שלו היא שילוב של שפת אברך משי ועברית צברית מתובלת בסלנג צבאי. מדבר על דפי גמרא באותה ידענות כמו על אבט"ש או על טיול הסקי האחרון שעשה לפני שהתגייס. כן, כמו כל מתגייס, גם הוא היה בחו"ל לפני הצבא. פעמיים טס לבנגקוק. כשאני מביעה תמיהה מה לאברך משי ולעיר החטאים, הוא אומר, "במקום הכי רחוק מאלוהים התחברתי הכי עמוק לאלוהים. הייתי בבית חב"ד ועד אמצע הלילה שרנו. תביני, אני בחור מאוד ספונטני. ישבנו על קיגל עם חברים בשכונה ואחד אמר ששמע שנוסעים לסקי, ואחרי שבוע כבר גלשתי באתר סקי באירופה".

     

    חברה יש כבר?

     

    "אצלנו נהוג 'בן 18 לחופה'. אומרים ש־40 יום לפני שנולדים נקבע מי יהיה בן הזוג. אז נקבעה לי מישהי, רק עוד לא נפגשנו. יהיה בסדר. שום דבר לא בוער. כרגע מה שמעניין אותי זה שאני גאה להיות בפלוגת הצנחנים החרדית הראשונה, ושאני מתגעגע לאוכל של אמא".

     

    יהודה: "אני אגב כופר במוסד השידוכים שנהוג בעדה החרדית. מי שראוי לילדים שלי, יקבל אותם. כשהכירו לי את אשתי, שאלו אותי אם אכפת לי שהיא תהיה עם פאה ולא עם מטפחת. עניתי שחשבתי שאני מתחתן עם אישה, לא עם פאה, ושתלך איך שהיא רוצה. הייתי בהלם מכך שחיילים חרדים מחליפים לבגדים אזרחיים לפני שהם חוזרים הביתה, כי השירות הצבאי עלול לפגוע בשידוכים.

     

    נתנאל: "יש בפלוגה כמה חיילים שההורים שלהם לא הגיעו אפילו ליום ההורים הראשון. יש לנו מפקד דתי והוא ממש אימץ אותם, הם קוראים לו אבא".

     

    בבית משפחת משי זהב אין טלוויזיה, אבל המחשב מוצא את התוכניות הנדרשות. בעוד האבא רואה חדשות, הבן אוהב לצפות ב"מאסטר שף": "מצוינות, זה שם המשחק. להיות מאסטר. ותזכרי, אני רק התחלתי. מבטיח להיות הטוב ביותר שאפשר". ¿

     

    Nechama.duek@netvision.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 02.02.17 , 17:17