yed300250
הכי מטוקבקות
    משה אבי יונה בן החודשיים ואחיו יוסף בן ארבע וחצי, בזרועות השוטרים. "לא חשבנו לעשות רעש תקשורתי"
    המוסף לשבת • 02.02.2017
    נוהל ילד שכן
    ביום שאחרי הפינוי מתברר כי רוב הילדים הבוכיים שהיו השבוע בעמונה, כלל אינם תושבי המקום נשות ארגון "נחלה" בהנהגת דניאלה וייס הן שהחליטו להתייצב בחזית יחד עם ילדיהן אמונה אבי יונה, שהגיעה מכוכב השחר עם חמשת ילדיה, לא רואה בכך בעיה: "זו מסירות נפש למען הארץ, והילדים יזכרו את זה כמשהו טוב"
    אתי אברמוב | צילום: אוהד צויגנברג

    המראה שייחרט בזיכרון הקולקטיבי של הפינוי מעמונה הוא צילום הילדים המפונים שהתנוסס השבוע על עמוד השער של "ידיעות אחרונות" — פעוט ותינוק בזרועות שני שוטרים. ביום למחרת מתברר כי מדובר במשה בן חודשיים ובאחיו יוסף בן ארבע וחצי, ילדיהם של אלישיב ואמונה אבי יונה, ושהם בכלל לא תושבי עמונה אלא מהיישוב כוכב השחר.

     

    האם אמונה שייכת לארגון "נחלה" בהנהגת דניאלה וייס, שעניינו עידוד יישובים וגרעינים לעלייה על הקרקע. כאשר התחילו לדבר על המתווה בעמונה, חשו נשות הארגון כי הגברים מעט נחלשו, והחליטו להירתם למאבק ולצרף גם את ילדיהם. וכך משפחת אבי יונה, על חמשת ילדיה, יהודה, 9, אסתר, 6, אפרים בן השנתיים ושני אחיהם שצולמו לעיתון, התייצבו לצד תושבי עמונה ביום הפינוי. "כשארץ ישראל זועקת כולם באים ומתגייסים", מסבירה אמונה באמונה שלמה.

     

    בהתאם להנחיות הגורמים המקצועיים, רוב ילדי עמונה בני העשר ומטה לא היו במקום בעת הפינוי. הם נשלחו מבעוד מועד לבני משפחה מחוץ ליישוב, והילדים הגדולים יותר הצטרפו אליהם ביום הפינוי. במהלך הפינוי היו ילדים שהתחרטו על כך שבחרו להישאר, ועל פי בקשתם הם הורדו מיד לעפרה עם מלווה צמוד, והועברו לקרובי משפחה. אתמול, מתוך רצון לשמור על שגרת הילדים, נפתחו מעון, גן ותלמוד תורה לילדי עמונה במדרשה בעפרה.

     

    בני הנוער של עמונה, כשלושים במספר, נמצאים כבר כמה חודשים מחוץ למסגרות ומועצת בנימין מלווה אותם באופן צמוד במיוחד: לבנים הוצמד מלווה, אשר התמחה בהנחיית בני נוער ממפוני גוש קטיף, ולבנות הוצמדה רכזת.

     

    כמו לעשות שבת

     

    על ההחלטה להרחיק את הילדים הרכים אומרת אמונה אבי יונה: "יכול להיות שהיו כאלו ששלחו את הילדים להורים שלהם לפני, כי היו הרבה לחצים ושכנועים מצד כאלו שהיה להם אינטרס שלא יהיו ילדים בפינוי". אמונה, ילידת כוכב השחר, שכלה לפני 14 שנה את אמה, אסתר גאליה, בפיגוע שהתרחש בצומת רימונים, ליד עמונה. כבר לפני כמה חודשים היא נפגשה עם תושבות עמונה והחליטה שהיא תביא את ילדיה לפינוי. "אם מוציאים אותך מהבית, חשוב שהילד יבין על מה אתה נלחם. אנחנו באנו לעמונה כמשפחה, לחיזוק של משפחה. כמו לעשות שבת, אתה לא מביא רק את האישה או הבעל והילד הגדול. אתה בא ומתארח אצלם משפחה למשפחה. ובסך הכל היינו שם שני לילות".

     

    היא מדגישה כי אין לה טענות למי שהרחיק את ילדיו מהמראות האלימים. "אני גם אמרתי לילדיי: כל אחד שיעשה איך שהוא מרגיש תוך כדי הפינוי, וכשהגדול אמר: 'אני ארביץ לשוטר אם יבוא לקחת אותי', הסברתי לו שאת זה לא עושים". בזמן שילדיה צולמו, היא בעצמה נסחבה על ידי הכוחות המפנים. אבל אין בה שום חרטה. "זו מסירות נפש למען הארץ והילדים יזכרו את זה כמשהו חשוב וטוב".

     

    ומה תגידי למי שלא מבין איך יכולת להביא את ילדייך ללב הסערה ביום הכי קר בשנה?

     

    "אני לא הוצאתי מהבית את הילדים במזג אוויר כזה, זה הכוחות חסרי האחריות שהוציאו תינוקות החוצה במזג אוויר כזה. אני מרגישה שמבחינה משפחתית ולאומית, מה שעברנו אתמול במלחמה על הארץ יהיה משהו שנספר לנכדים".

     

    גם דניאלה וייס, מראשי ההתיישבות אינה מבינה על מה המהומה. "מה התלונות על הקור? הרי אם הייתי עומדת עכשיו באמצע הרחוב ומציעה חינם ארבעה כרטיסים לאיסלנד, לזוג הורים ושני ילדיהם, בני ארבע ושנתיים, 99 מתוך מאה זוגות היו מיד רצים לארוז ולא משנה להם, איגלו לא איגלו. הם יקנו בגדים טובים וחמים לילדים ויעטפו את זה בהסברים של לראות עולם ויגידו שהעיקר בחיק המשפחה, גם באיגלו. ואחר כך זה יהפוך לפולקלור משפחתי. עכשיו תעבירי את הסיפור הזה לעמונה. גם לילדיי ונכדיי אני אומרת שאם נקלענו לסיטואציה כזו של גירוש, גם הילדים צריכים לעבור את החוויה כולה מההתחלה ועד הסוף, ורק אז אנחנו יכולים להתמודד עם מאבקים שעוד נכונו לנו".

     

    לדבריה, מאז ייסדה את היישוב קדומים ועד היום, כל חברותיה, אמהות לעשרות ילדים, העבירו את ילדיהן את אותו מסלול. "כשאמרו לי: אריק שרון מגיע להראות את הגבעה החדשה, שלימים נהייתה קדומים, בדיוק הנקתי את בתי נעמה שהייתה בת שנה. אז אמרתי לבתי 'תאכלי אחר כך' וקפצתי מיד לטפס על הגבעה עם התינוקת. היום יש לי ארבע בנות, 19 נכדים, נין אחד ושניים בדרך. כל ילדיי עברו איתי מאבקים, הם רק זוכרים את הדברים האלו לטובה. זה חוויות מכוננות. כשילד רואה את אמא סובלת בשביל ארץ ישראל, הוא מבין שזה ערך שראוי לסבול בשבילו אם צריך".

     

    מה יזכור תינוק כזה קטן?

     

    "חד־משמעית זה נכנס לו לדנ"א. כמו ילד שמשמיעים לו מוזיקה קלאסית בבטן. התינוק הזה קולט הכל. רוב רובן של האמהות מבינות שהילד יונק את המשמעות של המאבק מחלב אמו".

     

    ללחום בלי חיתולים

     

    בעיני וייס, עמונה היא סמל למאבק נשי עוצמתי. "כשראינו שהמאבק נחלש והגברים לא היו מספיק חזקים, הקמנו צוות אלטרנטיבי של נשים שהודיע שהוא לא זז מהמקום, ולא משנה מה יהיה. הדיבור היה שאנחנו נבוא לעמונה אם הנשים של עמונה ירצו. בדקנו את זה בעדינות רבה מכיוון שגם כאשר המאבק לאומי, יש אמירה בעלת משקל ליושבי המקום. כי אולי דברים יזיקו, אולי יהיה דימוי קיצוני, אולי יש אלטרנטיבה".

     

    את הטענה ששועלה תקשורתית כמוה הביאה ילדים לעמונה כדי לעשות רעש, היא דוחה בתוקף. "היו שם משהו כמו חמישים ילדים, מגילאי שלושה שבועות עד תיכון, ולא היה לי הבזק של מחשבה לעשות רעש תקשורתי באמצעותם".

     

    את כועסת על אלה ששלחו את הילדים מחוץ ליישוב? זה מחליש אותך?

     

    "גם מי ששלח את הילדים, לפעמים זה ממניעים לוגיסטיים. כי במאבק את רוצה לצעוק ולהילחם ואין זמן להחליף חיתולים. שלחו את הקטנים מחוץ ליישוב, אבל עדיין השאירו בבית בעמונה שישה ילדים גדולים יותר שנלחמים". ¿

     

    Etti-ab@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 02.02.17 , 18:10
    yed660100