ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דפנה מאיר ז"ל. קחו מה שטוב, וזרקו את השאר
    המוסף לשבת • 02.02.2017
    אם אוכל לספר לכן מה אמרו על זה בשמיים, כשאגיע, אשלח ינשוף
    דפנה מאיר כתבה תמיד, לכל אחד, ועל כל דבר. לבעלה שנעלב כשמסרה מתנות שקיבלה ממנו, לנשים שביקשו את עצתה בנושאי פיריון, לרב שנזף בה על גישתה, לחברות שאהבו לשמוע את דעתה היא כתבה בכנות ובחדות, אבל גם בחמלה ובאהבה גדולה - עד שנרצחה בפיגוע על סף ביתה "ידיעות אחרונות" מביא מבחר ממילותיה החמות והחכמות, מהן יצרה יפעת ארליך את הביוגרפיה שלה שיצאה לאור השבוע
    יפעת ארליך

    "כל לילה אני עולה לישון על יצועי עם תחושה שעשיתי מיליון מצוות והבאתי המון אור לעולם, שה' אוהב אותי, דלוק עליי חבל"ז, ושגם מה שלא הספקתי, או יצא גרוע, ככה בדיוק היה צריך לקרות", כך כתבה דפנה מאיר והוסיפה: "החיים שלי דבש דבורים טהור. יש הרבה עקיצות, אך יש גם הרבה דבש".

     

    לא בכדי היו חייה של דפנה מאיר דבש דבורים טהור: היא הפכה אותם לכאלה. הילדה שגדלה בפנימיות ובחברת נוער בקיבוץ בנתה עם בעלה נתן קן חם ואוהב שבו גידלו שישה ילדים — ארבעה שהביאו לעולם ושני ילדי אומנה. לצד עבודתה כאחות בבית החולים סייעה לנשים להרות ולתכנן ילודה, קראה תמיד כמה ספרים במקביל, למדה ערבית כדי לדעת לדבר עם החולים שבהם טיפלה והתנדבה בוועד היישוב שבו גרה, עתניאל.

     

    ובעיקר היא כתבה, תמיד כתבה. לכל אחד ועל כל דבר. היא כתבה לבעלה שנעלב כשמסרה מתנות שקיבלה ממנו. היא כתבה לבתה שחששה שלא תמצא אהבה. היא כתבה למטופלת שדיברה אליה בחוסר נימוס. היא כתבה לממונה עליה שהעירה לה. היא כתבה לחברות שפגעה בהן. היא כתבה בחריפות, באומץ, בחדות — אך גם בחמלה ובאהבה גדולה. "גדלתי בשטח הפקר והייתי ילדת רחוב", כתבה פעם. "לא הלעיטו אותי בכלום. אני פרח בר. לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר".

     

    ב־17.1.2016, בטרם מלאו לה 40, נרצחה דפנה מאיר על ידי מחבל בביתה. 

     

    עם הבעל נתן, הילדים נועה, עקיבא, אהבה ורננה ושני ילדי האומנה, בתמונה היחידה בהרכב משפחתי מלא. הוא מגדל אותם כשהם קטנים, ואני כשהם גדולים
    עם הבעל נתן, הילדים נועה, עקיבא, אהבה ורננה ושני ילדי האומנה, בתמונה היחידה בהרכב משפחתי מלא. הוא מגדל אותם כשהם קטנים, ואני כשהם גדולים

     

     

    הגעתי לשבעה על דפנה כעיתונאית. נעצרתי מול הדלת שבהקה בכחול עז, אותה הדלת שצבעה ימים ספורים לפני מותה, ונשמתי נשימה עמוקה. בהיסוס נכנסתי אל הבית. חמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק מול נתן מאיר, שבכה וצחק וצחק ובכה כשסיפר על דפנה שלו.

     

    אחרי שפורסמה הכתבה ניסיתי להמשיך הלאה, למשימה העיתונאית הבאה. לא הצלחתי. דפנה הלכה איתי לכל מקום. הבנתי שהיא התנחלה אצלי בלב, וכדרכם של מתנחלים, אין לה שום כוונה להרפות. אז החלטתי להראות לה שגם אני יודעת להתנחל.

     

    נתן אהב את הרעיון שהעליתי בפניו, לכתוב את סיפור חייה של דפנה. הוא נתן בי אמון ומסר בידי את המפתחות לחייה האישיים הסוערים של רעייתו. נתן דיבר בחופשיות ובכנות על החיים לצד דפנה וגם שיתף באוצר — חלק מהמיילים וההודעות שכתבה. הטקסטים הללו הם הבסיס לביוגרפיה שכתבתי ויצאה לאור השבוע בהוצאת "ידיעות ספרים".

     

    הדוגמאות מהספר שמובאות כאן משרטטות את סיפור חייה של אישה יוצאת דופן, שסובבה את נתיב חייה. מגורל של ילדה חסרת בית הפכה דפנה את חייה לייעוד של נתינת בית לילדים חסרי בית. מגורל של קושי, בדידות וכאב הפכה דפנה את חייה לייעוד של זוגיות ואמהות מלאות שמחה ומעוררות השראה.

     

    עם החברים במחלקה בבית חולים. למדו את עצמכן ללכת הביתה
    עם החברים במחלקה בבית חולים. למדו את עצמכן ללכת הביתה

     

     

    או כמו שהיא עצמה כתבה: "למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה. ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת האחריות שלו. האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו? או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך? ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר. יש הרבה תחנות יציאה מהרפש. לא אחת ולא שתיים. המון".

     

    זוגיות

     

    24.5.2015, התכתבות עם נתן שנפגע לאחר שמסרה ספרים ומתנות שנתן לה:

     

    נתושקה,

     

    עם הבת רננה. אני אמא ולא שוטר שיעורי בית
    עם הבת רננה. אני אמא ולא שוטר שיעורי בית

     

     

    באותו הרגע שנתת לי מתנה אני שמחה מאוד ומודה לך על כך מאוד. ולא משנה מה המתנה. גדולה או קטנה. יקרה או זולה. זה תמיד משמח. וגם אם אני תורמת אותה לאחר זמן, זה לא משנה ולא מוריד כלום מהאפקט של הנתינה והקבלה אשר התרחשו באותו רגע של נתינה ממך אליי ונשמרו בליבותינו. אין בעולם שום כוח שיכול לקחת את זה מאיתנו.

     

    למדתי הרבה על מתנות בחיי. ויש לי עוד המון מה ללמוד בנושא. הן בלקבל והן בלתת. אבל הדבר הזה שתיארתי לך עכשיו הוא אחד החשובים שאני יודעת בנושא, אם לא החשוב שבהם.

     

    ובאמת הגיע הזמן שגם אני אקנה לך מתנה. אגב, ביום שישי הקרוב אתה מקבל בעזרת ה' פטור מעבודות בית. חלק ממתנת יום ההולדת 39.

     

    ילדות

     

     

    לדפנה הייתה ילדות קשה. הוריה נפרדו ואמה הייתה טרודה בעבודה כדי לפרנס את שלושת ילדיה. דפנה הרבתה להסתובב ברחובות השכונה כשאחיה הגדולים שומרים עליה, עד שעזבה את הבית לפנימייה ואחר כך לקיבוץ. במייל לחברות היא סיפרה על רגע אחד שבו אמה הייתה לצידה.

     

     

     29.9.2015

     

    שכן שהיה מפריח יונים היה מזמין ילדים אל המקלט של הבניין לשחק עם היונים. פעם אחת הוא הושיב אותי על ברכיו, וכשהסתובבתי לדבר איתו ראיתי את האיבר שלו מתחכך לי בגב. זה נראה לי מוזר. אז סיפרתי לאמא שלי. וכשהיא שמעה את זה היא יצאה לרחוב וצעקה לכל הגטו שגרנו בו שהאיש הזה סוטה מין ואנס סדרתי. היא עברה בית־בית וסיפרה לכל השכנים מה קרה לבת שלה. והלכה לאשתו לספר לה איזה מין בעל יש לה. היא לא נרגעה, ובמשך כמה ימים עמדה מתחת לחלון שלהם וקיללה אותו קללות שהמקלדת לא סובלת. מאז אף ילד לא נכנס למקלט שלו.

     

    מבחינתי זו הייתה חוויה מכוננת ומרגשת. כי מה שהוא עשה לי לא הציק לי במיוחד. לעומת זאת, ההיחלצות של אמא שלי להגנתי, ועוד בכאלו עוצמות, ריגשה אותי מאוד. באותו אירוע חשתי שאם אי פעם יקרה לי משהו רע באמת, אז כדאי לי לספר לאמא. כי היא תעזור לי. עד היום כשאני נזכרת באירוע ההוא, אני מתמלאת שמחה. אמא הייתה לצידי לפחות פעם אחת בחיים.

     

    חברות

     

    דפנה הייתה מודעת ליצר הווכחנות שבה וביקשה למתן אותו. אולי אני מתווכחת יותר מדי, שאלה את עצמה. אולי לפעמים אני צריכה גם ללמוד לשתוק, להבליג, לוותר?

     

     

    15.2.2011, מייל לחברה:

     

    בחודשיים האחרונים יצא לי להתחכך עם הרבה אנשים. כמעט עם כולם זה היה בגלל שאני יזמתי את החיכוך. אחרי שנים שלא רבתי עם אף אחד וחשבתי שזהו, נרגעתי, ומהיום חיי יתנהלו על מי מנוחות, פתאום השד יצא מתוכי שוב. 

     

    למרות שאני רוצה להישאר עם התכונה הזו, ורק קצת ללטש ולעדן אותה, לפעמים אני כן שואלת את עצמי, האם זו האמת? מי אמר שהאמת בכיס שלי? הרי תמיד יש צד שני והעולם מלא גוונים.

     

    קרה לי פעם אחת שלא הגבתי והתביישתי בעצמי כל כך ועד היום אני אוכלת את עצמי על זה שלא עשיתי כלום. זה קרה בסופר במחלקת העוף והבשר. עמדתי בתור לקצב, ואז ניגשה אישה ושאלה אותו אם הוא מוכן לתת לה קצת מהעור של העופות שהוא זורק ממילא לפח. הוא אמר לה שהוא לא יכול ושאסור לו.

     

    לא הגבתי. ואחר כך הצטערתי כל כך. למה שתקתי? למה לא נתתי לה ממה שקניתי? למה לא התווכחתי עם הקצב? פשוט הייתי כל כך המומה מהבקשה שלה, שלא הצלחתי להגיב. ומאז, אני משתדלת לדבר ללא הרף, כדי לא להצטער על כל מה שלא אמרתי.

     

     

    וכמו שידעה לריב. ידעה דפנה להתפייס. כך כתבה לחברה בתום ויכוח ארוך.

     

     

    26.5.2015

     

    שוב שלום ושמחה,

     

    אני חשה צורך לומר לך שחשבתי רבות על ההתכתבות בינינו. וזה גם הזכיר לי כל מיני דברים שקשורים אליי והביא אותי לתובנות מעניינות. ובזה אני רוצה לשתף אותך בעדינות כמה שאצליח.

     

    יש לי נטייה אספרגרית מוזרה בכל הקשור לעובדות ולמספרים. כשמישהו ואני מנהלים דיון ענייני בנושאים העומדים ברומו של עולם, אני נוטה להתייחס אך ורק לעובדות ומתווכחת עליהן עד זוב דם. או צחוק. תלוי עם מי אני מדברת.

     

    הבעיה היא שלפעמים קורה שאני מאבדת חברים וקרובי משפחה בגלל נטייה זו. זאת אומרת, חברות. וקרובות. זה לא קורה לי עם גברים כי השפה שלי וצורת החשיבה שלי מתאימות בול לבולבול. אופס, הבטחתי בעדינות.

     

    עכשיו, יש כמה נושאים שאם מישהו "נוגע" לי בהם, אני מתחרפנת ממש. אחד מהם זה מדינת ישראל אהובתי. "למען" מדינת ישראל אהובתי, הייתי ברוגז עם אחותי היחידה חצי שנה. ולמה? כי אחותי התל־אביבית האתיאיסטית, שלא מצביעה בבחירות אף פעם, החליטה שבא לה בעצם להצטרף למחאת הקוטג' הגדולה שהתרחשה במקרה מתחת לחלון ביתה. פתאום התעוררה לה אחרי למעלה מ־40 שנות חיים ובא לה להפגין על משהו.

     

    התווכחתי איתה רבות בנושא מחירי הדיור ועלות הגבינות. ואז הגיע הרגע שהיא נעלבה. וזהו. מאז יש לי חצי אחות. לא אחות שלמה. כי אנחנו מדברות רק על נושאים שטחיים וחסרי תועלת. כדי שחלילה לא נתווכח שוב.

     

    שמתי לב כבר מזמן שכל מילה שיוצאת לי מהפה גורמת אי־נוחות למישהו. זאת הולכת לבכות במטבח. ההיא פתאום מחמיצה פנים. אז אם מישהו שואל אותי משהו, אני מחייכת חיוך דבילי ועונה תשובה קצרצרה ולא מחייבת. לפעמים זה ממש מוזר לי שיש מקומות שבהם אני גורו מטורף ויש מקומות שבהם אני מוקצה מחמת מיאוס.

     

    ולמה אני מספרת לך כל זאת? כדי שתדעי שאת הולכת להצטרף לחבורה נהדרת של אנשים שלא סובלים אותי. או אוהבים אותי מרחוק. זה לא ש"נפלתי" דווקא עלייך. אני יוצאת ככה על כולם. ללא הכרה. יכול להיות וסביר להניח שזה יתעדן קצת עם השנים. אם אספיק לחיות מספיק זמן. אבל לעת עתה זה המצב העגום.

     

     

     

    קראו את הפרק הראשון מהספר "מה יקרה אם אמות מחר"

     

    אמהות

     

    כמו כל דבר בחיים, גם בכל מה שקשור לאמהות ידעה דפנה להציב גבולות — לעצמה, לילדיה ולאחרים. ולמרות שהסטטוס שלה בווטסאפ היה "אמא מספר אחת בגלקסיה", הגדרה שנתנה בתה רננה, הקפידה דפנה לא לאבד את עצמה בתוך האמהות.

     

     

     

    הודעת ווטסאפ בקבוצת החברים מחברת הנוער בקיבוץ:

     

    לגבי הקוסקוס - בסוף הכנתי, או ניסיתי להכין, את האורגינל. זה היה אכיל, אבל טעם של חול. חצי קילו נזרק לפח, כי היה דביק וגושי במידה שלא הצלחתי לפורר. כאבו לי הוורידים ברגליים, והמטבח היה כולו נוסע על גרגירי סולת. הסקתי מזה מסקנות מרחיקות לכת לגבי האמהות שלי - שלפעמים אמהות אינסטנט יוצאת לי טוב בהרבה מאמהות טרחנית ודביקה.

     

    אני נוכחת בחיים של הילדים שלי. ועם זאת, זה ברור גם להם וגם לי, שלא המציאו אותי רק בשבילם, ושיש לי עוד חיים שלא קשורים אליהם. אני מאמינה שבבוא היום הם דווקא ישמחו בזה, שאמא שלהם לא תלויה כרחיים על צווארם. אם הייתי יושבת איתם כל היום בבית, הם היו ילדים מסכנים. אני מרוכזת מדי. אי־אפשר ליטול ממני במנות גדושות. צריך קצת־קצת...

     

    מייל למורה של בתה אהבה:

     

    למורה א' היקרה, נחת ושמחה,

     

    תודה רבה לך על העדכון וגם על כך שאת מלמדת את אהבה המתוקה שלנו. אני בטוחה שאת נהנית ממנה. לגבי שיעורי בית — מה שקורה אצלנו בבית זה כך: אם ילד פותח ספר ומחברת ומתחיל לשרבט שם משהו, ואז בא אליי עם שאלה ספציפית, אני משתדלת לעזור בשמחה, במה שאני יודעת לענות. ואם לא, אז לא. אני אמא ולא שוטר שיעורי בית. מבחינתי, הילדים שלי הם היחידים שצריכים לשאת בתוצאות של אי־הכנת שיעורי בית.

     

    אני מספקת להם חום ואהבה, קורת גג, לבוש הולם, זמן פנוי, ספרי לימוד וכל מה שדורשת מציאות שמאפשרת לילד ללמוד, אם יחפוץ בכך. ועוד מוסיפה על כך מימון שיעורים פרטיים לתגבור.

     

    מעבר לזאת, תם תפקידי. זאת ועוד, גם אני לא למדתי שום דבר עד כיתה ט'. ובכל זאת יצא ממני משהו. אני רואה נטייה גנטית מסוימת בבנותיי, הדומות לי (ולבעלי, כשחושבים על זה), בעניין הלימודי. רק עקיבא עוף מוזר. ילד חובב לימודים שמפגיז ציונים ואכפת לו מהם. איך רננה אמרה לו פעם — "אתה לא שייך לכאן. אתה יותר מדי חכם".

     

    מבחינתי, כל מה שתבחרי לעשות בעניין החינוך והלימוד וחובות הלמידה והמשמעת של בתי, מבורך ויקבל גיבוי מלא בבית. ועם זאת, לא אעזור לך "לגרום לה" להכין שיעורים. אשמח להמשיך לקבל עדכונים.

     

     

    4.1.2012 מייל לחברות:

     

    שלום יפות,

     

    הבנתי סופית שכל העסק הזה של טיטולים, מקלחות, כביסות, כלים, ניקיון וחוזר — זה כבר לא בשבילי. הספיק לי מזה לכל החיים. אני רוצה עכשיו להיות אמא רוחנית ומכוונת ולא אמא מעשית. זאת אומרת אמא שמדברת עם הילדים וקוראת להם סיפורים, מקשיבה לבעיות שלהם ומספרת על חוויותיי. מחליפה עצות איתם ומתבדחת ובוכה איתם. זה כן. השאר לא.

     

    אי לכך החלטתי וכך אני עושה: שכרתי מנקה שבאה כל יום לשעה לכלים וקיפול כביסה. היא גם מנקה פעם בשבוע את כל הבית. חוץ מזה יש לי נערות שבאות כל יום אחרי צהריים להיות איתי. הן עוזרות לי בהכל. מאכילות, רוחצות, מסדרות את הבלגן ועוד. שלוש שעות כל יום. גם להן אני משלמת, כמובן.

     

    כל התענוגות הללו עולים הרבה כסף. יש לי חברות שמרימות עליי גבה. אחותי הגדולה החילונית והתל־אביבית אמרה לי לשים על כולם פס אחד ארוך. כי ברור שאני צריכה את כל העזרה הזו. הרי זה קשה מאוד לגדל שישה ילדים, ועוד שאחד מהם הוא ילד חריג. תאמינו לי, אם לא היו חילונים בעולם, היה צריך להמציא אותם, רק בשביל שמישהו יכניס אותנו לפרופורציות.

     

    עכשיו, כשיש לי את כל העזרה הזאת, אני יושבת וקוראת ספרים, כותבת מאמרים והגיגים, ישנה בבוקר מדי פעם, עונה יותר בחיוב ללקוחות ויש לי בדרך כלל מצב רוח טוב. אני לא עייפה.

     

    אני לא קמה בלילה בשום פנים ואופן גם אם בעלי יריב איתי על כך. הוא הבטיח שהוא יקום אליהם עוד לפני שהם באו, ואני עומדת על ההבטחה הזו. הוא מגדל אותם כשהם קטנים, ואני מגדלת אותם כשהם גדולים. כך עדיף. לכל אחד מאיתנו יש סבלנות לגילים אחרים.

     

    לגבי היעדרות מהעבודה, זה ברור שאני אלך לעבודה גם אם הילדים חולים. מכמה סיבות: במרפאה אין לי מחליפה ובעסק הפרטי אין ימי מחלה. אם אני יוצאת למשימת חוץ כמו לימודים או עבודה, אז המשימה במקום מאוד גבוה. אחרת איני יוצאת. אני טיפוס טוטאלי. כשחשבתי שאני צריכה להיות בבית, נשארתי ארבע שנים בבית.

     

    בקיצור, הגעתי לתובנה הזו שבאמת יש לנשים את התכונה לקחת הכל על עצמן ומדי פעם לקרוס ולא להבין איך לא קיבלו תמיכה. אני לא מביאה את עצמי אף פעם למצבים האלו. אני קודם כל חושבת על הצרכים שלי ורק אחר כך על הצרכים של שאר העולם. לפעמים אני מעדנת את זה, אבל זה העיקרון. לקחתי מאוד ברצינות את המשפט "אם אין אני לי מי לי".

     

    כל הכתוב לעיל היה יכול להישמע מאוד סוציומטי ומאוד מנצל (את בעלי היקר). אולי זה באמת כך. הדרך היחידה לבחון את זה זה לחשוב הפוך. כלומר לחשוב שאני הגבר וכתבתי את זה, ואז לקרוא את זה כך. לראות אם זה נשמע פתאום שונה. בכל אופן, אל תדאגו, כי אנחנו נשואים באושר רב, ברוך ה', ומקווים להמשיך להיות שמחים וביחד עד 120 שנה.

     

    אני יודעת שכל מה שכתבתי ושיתפתי כאן אינו יכול להוות מודל עבורכן ברובד המעשי. אבל אולי ברובד הרעיוני אתן יכולות לקחת מזה משהו. לדמיין איך החיים יכולים להיראות אם תקבלו כל מיני החלטות שיורידו מכן משימות.

     

    זה לא קל לשחרר. כי מי יודע לנקות יותר טוב ממני? ומי הכי טוב לילדים שלכן אם לא אתן? ואת הכביסות היא מקפלת עקום, והכלים אחרי שהיא שוטפת מלוכלכים, ועוד ועוד... לשחרר זו מלאכת מחשבת. ממש אמנות.

     

    פעם שמעתי במכולת אישה לחוצה בתור שאמרה: "אני ממש ממהרת, השארתי את הילדים עם בעלי". הייתי אז בהיריון הראשון ועד היום אני זוכרת את המשפט המהמם הזה. אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה לבעל כמו שלה. אחר כך הכרתי אותה ואת משפחתה טוב יותר והבנתי שיש לה אחלה בעל ואחלה אבא לילדים שלהם. זו היא שלא נותנת לו.

     

    טוב, כל זה לא היה יכול להיכתב אלמלא כל מה שתיארתי לכן בתחילת המכתב. אז תיהנו, יפות. קחו מה שטוב, וזרקו את השאר.

     

     

    לאחר הלידה הרביעית עברה דפנה קשירת חצוצרות מסיבות רפואיות. כמו כל דבר בחייה, גם כאן היא ניסתה לראות את חצי הכוס המלאה, כפי שכתבה לאישה שעברה אף היא את התהליך ופנתה לעזרתה:

     

     

    זה לא מצב אידיאלי לקשור. לא קושרים מלכתחילה. אבל מה אני אגיד לך, גם הוציאו לי את העדשה מהעין בגלל קטרקט, ונפרדה לי הרשתית של העין בגלל תאונת דרכים. מצאתי את עצמי מגיל 25 רואה רק בעין אחת. וככה אני מסתובבת בעולם כבר 13 שנים, עם עין אחת שרואה והשנייה רק לקישוט. זה מום. לא הייתי בוחרת בו מלכתחילה. ועדיין החיים שלי דבש. אני רואה דברים בבהירות רבה יותר משרואים אנשים עם ארבע עיניים.

     

    במקום לבכות על זה, בואי נמקסם את מה שכן יש לנו, למקום הכי טוב שיש, וניקח את הפיצויים בזרועות פתוחות. אומרים שלעיוור יש חוש ריח וחוש שמיעה וחוש מישוש מפותחים יותר מאנשים רגילים. אז אנחנו, בנות החצוצרה הקשורה, יותר רגישות להריונות ולידות ולילדים. כי ברור לנו בגופנו שדברים אלו אינם מובנים מאליהם. וכל מי שפוגש בנו יוצא נשכר. וילדינו בראש ובראשונה. זהו, אז רק לשמוח יש!

     

    קריירה

     

    דפנה אהבה מאוד את עבודתה כאחות וכיועצת לענייני פריון. לצד החיפוש התמידי אחר סיפוק, הצלחה וקידום בעבודה, לא היססה לעמוד על זכויותיה ולענות למי שמתח עליה ביקורת.

     

     

    15.2.2010, מייל לאחיות הר חברון:

     

    מהי הצלחה בטיפול בחולי נפש? מה יגרום לי סיפוק בעבודה? בשביל מה שווה לי לקום בבוקר ולבוא לעבודה?

     

    התשובות שלי השתנו מחולה לחולה. במיון הסוער היו לי קריטריונים להצלחה שהחולה ומשפחתו יבינו בפני מה הם עומדים, שהמשפחה תקבל את הבשורות בישיבה בתוך חדר הרופא באינטימיות (ולא מבעד לדלפק — פעם צרחתי על רופא שאמר לאמא דרך חלון תחנת האחות המשוריינת, "לבן שלך יש סכיזופרניה"). ישבתי עם החולים במצבם הסוער והקשבתי להם. אם רק הייתי מצליחה להשחיל את משפט המחץ "התאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית" והיה נדמה לי שהחולה קלט משהו מזה, הייתי מאושרת.

     

    במחלקה הפתוחה היה לי, למשל, חולה מאומץ. היה מדובר בחולה סכיזואפקטיבי, שמאחוריו עבר עשיר של ילדות נוראה, הכוללת אונס בלתי פוסק מצד אביו. כשהחולה המאומץ שלי הפך לנער בריון, הוא פירק לאבא שלו את הצורה לגורמים עד שהכולרה עזב את הבית. ובאמת, המטופל הזה נראה כמו מישהו שלא הייתן רוצות לפגוש בסמטה אפלה. כל אצבע שלו היא כל כף היד שלי.

     

    עם האיש המתוק הזה יצאתי ליום סידורים בעיר באר־שבע. התאמנו בלעמוד בתור בסבלנות בבנק הדואר, אכלנו פיצה במסעדה (ומישהי מעתניאל ראתה אותנו, מעניין מה חשבה...) וכשהלכנו לנו, מישהו ביקש מאיתנו צדקה. אז המטופל שלי הוציא מכיסו עשרה שקלים (זה כמו 300 שקל בשבילכן, נשמות) והושיט לקבצן את המטבע בשתי ידיו. הוא פשוט החזיק את המטבע בשתי הידיים שלו, הניח אותו עם שתי הידיים בתוך ידיו של הקבצן ואמר לו, "קח, אחי, שיהיה לך לבריאות".

     

    באותו רגע קיבלתי שיעור לכל החיים בדרכי הנתינה השונות שיכולות להיות בעולם. המנעד האופציונלי שלי התרחב בצורה שאי־אפשר לתאר. הרגשתי שקיבלתי כל כך הרבה יותר ממה שנתתי. והרגשתי סיפוק עצום. כשעזבתי, המטופל שלי קנה לי מתנה דיסק של שלמה ארצי. אני לא מתה על שלמה ארצי, אבל שמעתי את השירים הללו בלי סוף. אני שורקת אותם מהסוף להתחלה מתוך שינה. זו הייתה מתנה אולי בין החשובות שקיבלתי בחיי.

     

     

    5.3.2012, מייל לאחיות הר חברון בעקבות דיון על השקעה בעבודה ותגמול:

     

    אני מציעה לא לעבוד אפילו דקה אחת על חשבונכן. פשוט לסגור דלת וללמד את עצמכן ללכת הביתה ולשחרר. ולמה לא לעבוד שעות נוספות בלי תשלום? כי אף אחד לעולם לא יצדיע לכן על זה, ואפילו על גן עדן בשמיים יש הרבה מתמודדים והתחרות גדולה וקשה. 

     

    ואם משהו או מישהו שואב אותי, אני חוזרת תמיד לתרגיל מספר אחת: "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר". דמיינו לעצמכן את העולם בכל המובנים המוכרים שלו, איך הוא מתנהל בלעדיכן. זה נותן לי פרופורציות לגבי החשיבות שלי.

     

     

     

    לצד עבודתה כאחות עברה דפנה הכשרה כמנחה לשיטת המודעות הטבעית לפוריות. בעקבות כך החלה להשיב על שאלות באתר האינטרנט של "קולך", פורום נשים דתיות. במשך חמש שנים וחצי ענתה בהתנדבות על מאות שאלות, ובהמשך על עוד מאות שאלות באמצעות הבלוג "דרך נשים". רבים מהפונים אליה המשיכו להתכתב איתה על שלל נושאים והפכו להיות ידידיה.

     

    התשובות של דפנה כללו תמיד מענה מקצועי מפורט עם הסברים מעשיים, אך גם התייחסות לנפש הדואבת. כשאיילה, אישה שלא הצליחה להיכנס להיריון, כתבה לה: "לפני רגע בכלל לא רציתי ילד ועכשיו אני צריכה להילחם עליו. אלוהים יודע ללמד לקח" — שלחה לה דפנה הסברים מעשיים מאוד כיצד להגביר את הסיכוי להיכנס להיריון והוסיפה:

     

     

    17.02.2011,

     

    לאיילה היקרה מאוד,

     

    את אומרת שאלוהים יודע ללמד לקח. אני מציעה לך לא להכניס את עצמך ללופ הזה. תאמיני לי, יש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה שעושים לנו בית משפט, אין צורך שנעשה את זה לעצמנו. המצב שאת נמצאת בו הוא המצב שלך, והוא הכי נכון עבורך, בין בשלבים שאותם בחרת, ובין בשלבים שלא.

     

    כל פעם שאני עוברת בתחנה המרכזית בירושלים ומניחה את התיקים שלי לבדיקה על מסוע השיקוף, אני חושבת על הנקודה הזו בדיוק. איך כל אדם, ועוברים שם המוני אנשים, לוקח את התיק שלו בצד השני. אף פעם אין טעות ואף אחד לא מנסה להחליף תיק עם אדם אחר. כל אחד רוצה להישאר עם התיק שלו. כך החיים. את לא רוצה להחליף עם אף אחת אחרת. וגם את החשבונות של אלוהים תשאירי לו. הוא יודע מה הוא עושה.

     

    תתרכזי במשימה שלך - לרצות ילד, להתגעגע לילד, להתפלל לילד ולקבל ילד.

     

    ותחיי בהווה, רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. אם נחיה בעבר נבזבז זמן יקר, ואם נחיה בעתיד, נמות מפחד על המקום. חבל עלינו.

     

    מה שאני מטיפה לך אני משתדלת ליישם על עצמי, כמובן. ולא תמיד גם אני מצליחה. זו עבודה. אבל כיף לעשות אותה.

     

    הלכה

     

    דפנה לא נרתעה מלגעת גם בנקודות בהן נוצרו דילמות בין ענייני הלכה לפריון.

     

     

     4.3.2010, מייל לחברות בעקבות מפגש שלה עם נערות במצוקה בנושא מיניות ופריון:

     

    דיברנו על אמצעים למניעת היריון, שברנו כמה מיתוסים גם סביב הגלולות. דיברנו על איך מבצעים הפלה ועל הפרוצדורות שעוברים בשלבים שונים של גילוי ההיריון הבלתי רצוי. דיברנו על הנושא של לדעת להגיד "לא".

     

    גם אני הייתי כזו ילדה בדיוק וגדלתי בשכונה של ערסים ונרקומנים, וכל החיבוטים שלהן מוכרים לי לפני ולפנים. יכול להיות שיש אנשים שלא היו מסוגלים לבצע את השיחה הזו, מפני שהיא הייתה מתנגשת להם בצורה חזקה מדי עם עולם הערכים שלהם. אני החלטתי שהעבר שלי הוא חלק ממני, ובמקום להתנער ממנו או להתבייש בו, אפשר להשתמש בו במקום הכי פחות שיפוטי שבו אפשר לגעת בצד האחר ולתת לו כוח.

     

    הלוואי שגם ה' חושב ככה. השיחה הזו נראית לי על התחום האפור הזה, שבו לא ניתן לדעת. לפחות לא מתוך העולם הנוכחי שלי. אילו הייתי חילונית, ייתכן שהשיחה הזו הייתה נראית לי רק טוב, אך בגלל שאני דוסית, ברור לי שהעברתי גם מסרים שסותרים לחלוטין את היהדות.

     

    טוב, אם אוכל לחזור ולספר לכן מה אמרו על זה בשמיים, כשאגיע, אז אשלח ינשוף.

     

    אל דפנה הגיעו זוגות שסבלו מבעיות פוריות שנבעו ממגבלות ההלכה. דפנה הציעה להם לפנות לרבנים הבודדים המתירים לקצר את "שבעה נקיים". כשהרב מנחם בורשטין, העומד בראש מכון פוע"ה (המתמחה במתן ייעוץ והכוונה על פי ההלכה לזוגות), העיר לה שהיא פועלת בניגוד לעמדת רוב הרבנים ועוד בסוגיה שהעונש עליה הוא כרת, לא היססה לענות לו:

     

     

    23.11.2014

     

    פנו אליי הרבה מאוד זוגות במשך השנים עם הבעיה הזו. אני לא לוקחת על עצמי כלום. אני לא רב. אני עונה למי ששואל אותי שיש רבנים שמתירים. ונותנת להם שמות. כי לפי הבנתי עדיף שרב "קטן" יתיר להם מאשר שלא יהיו להם ילדים בכלל. 

     

    אני לא מפרידה בין פוסקים גדולים לפוסקים קטנים. אין לי "גדולומטר". מבחינתי, רב שעבודתו ועיסוקו ברבנות וקיבל את תעודת ההסמכה שלו ביושר, והולך בדרכי ה' ושומר את מצוותיו, הוא רב לכל דבר ועניין. כל השנאה הזו וההתנשאות הזו שאתם הרבנים מפגינים אחד כלפי השני זה החילול ה' המצער והגדול ביותר שיש בעולם. ואת זה אני כותבת לך בדמעות. קבל נא בענווה את התוכחה הזו, שהיא אמת מצערת.  

     

    בכלליות אני אישה טובה שעושה מצוות מבוקר עד בוקר. אישה טובה למשפחתי, לבעלי ולילדים, מטפלת בחולים בטיפול נמרץ בסורוקה, מגדלת בבית שני ילדי אומנה, שאחד מהם ילד של שבת (בעל צרכים מיוחדים), נוסף על ילדיי. ואני לא דואגת על העונש כרת שלי. ה' אוהב אותי מאוד. ובטח שאני לא מחזיקה מזה שאנשים אחרים, לא משנה בכלל מי הם, יגידו לי שאני בסיכון לעונש כרת. אני לא מדברת בשפה הזו לבני אדם ולא מאמינה בה. צריך להשתדל להיות טוב. וזה הכל.

     

    פרידה

     

    2.9.2016, פוסט של נתן מאיר בפייסבוק:

     

    לא יכול לישון...

     

    אני אבא שהבן שלו עלה לכיתה א' היום בבוקר. לא, הוא לא בן שש. הוא בן שבע כבר. הוא ילד מיוחד שהולך לבית ספר מיוחד. הוא ילד מתוק ומקסים שבחרתי לגדל אותו בגלל שההורים שלו לא יכולים כרגע לגדל אותו.

     

    אתמול לקחתי את הילד המקסים הזה לקבר של אמא. פעם ראשונה מאז הרצח שהתרחש לנגד עיניו. הקבר של אמא שבחרה בו להיות הילד שלה וברגעיה האחרונים נאבקה במחבל והצילה אותו.

     

    החמוד הזה, שכבר יודע לדקלם שאמא בלב ואמא בשמיים והגוף קבור באדמה, ניסה בכל כוחו להזיז את האבן הגדולה. לא, הוא לא הצליח. הוא לא הצליח להבין למה אני לא עוזר לו. למה אני, שתמיד אופטימי ועוזר לו כל כך, לא בא לעזרתו כדי להוציא את אמא. למה אני מוותר והוא לא. נראה לי שלאלוקים ירדו הרבה דמעות אתמול. גם לי. כל כך תמים הילד הזה. הוא רק רוצה עוד סיפור שאמא תקריא לו. כמה פשוט. כמה בלתי אפשרי.

     

    אחר כך הלכנו לחגוג יחד את העלייה לכיתה א'. מעברים. אי־אפשר אחרת. קנינו כיפה חדשה ויפה, אכלנו יחד במסעדה ואפילו זללנו גלידה. קשה לתאר כמה הוא שמח. כמה הוא התרגש מכל רגע. מתוק שכזה. כשחזרנו הוא נרדם. ישן שנת ישרים. בבוקר הוא אפילו לא זכר איך הוא הגיע למיטה. אהבה קוראים לזה. א־ה־ב־ה.

     

    תמצית הרוע של העולם פקדה את ביתי לפני כמעט שמונה חודשים. רוע של רגע אחד נורא ואחריו נהר של דמעות, כאב וגעגוע. מהצד השני, תמצית הטוב של העולם נמצאת בתוך ביתי. יום־יום. שעה־שעה. תום וטוהר משולבים במתיקות בלתי נגמרת. עבודה קשה ומאתגרת שהיא זכות גדולה שאין לה שיעור.

     

    לכולכם ברור שהאהבה תנצח. נכון?

     

    yifater1@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 02.02.17 , 18:14