חלומו של הרץ למרחקים ארוכים

את הגביע הקדוש של עולם הריצה למרחקים ארוכים אפשר לתאר בשלוש מילים: מרתון בפחות משעתיים.

בהישג הדמיוני הזה, שיש הטוענים כי הוא נמצא מעבר לגבול היכולת האנושית, עוסק "פחות משעתיים", ספרו של הסופר והעיתונאי הבריטי אד סיזר (מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון, בהוצאת ידיעות ספרים).

הספר עוקב אחר דמותו הכמעט אגדית של האצן הקנייתי ג'פרי מוטאי, מרצי המרתון הגדולים של כל הזמנים, שהצליח להגיע די קרוב למרתון בשעתיים, כשבסוף מרתון בוסטון עצר את מחוגי השעון על הישג פנטסטי לכל הדעות: 2:03:02. שיא העולם בריצת מרתון עומד כיום על 2:02:57 ונקבע על ידי אצן קנייתי אחר, דניס קימטו, במרתון ברלין ב־2014.

אד סיזר, 37, מתגורר במנצ'סטר, אנגליה, עם אשתו ושני ילדיהם. הוא עיתונאי חוקר בשירות כתבי עת מכובדים כמו "הניו־יורקר", ו"פחות משעתיים", ספר הביכורים שלו, היה לרב מכר בינלאומי והצליח לרתק את דמיונם של חובבי הריצה באשר הם. כרץ מרתונים ומרחקים ארוכים חובבן, אני מכיר היטב את החלום הזה שסיזר מיטיב לשקף בספרו: לעשות את הבלתי־ייאמן. בין אם זה לסיים מרתון כשכולם אומרים לך שזה בלתי־אפשרי ובין אם זה להגיע לתוצאות שבעבר יכולתם רק לחלום עליהן.

עטיפת הספר "פחות משעתיים" | צילום: יח"צ

42.195 ק"מ, אורכה של ריצת המרתון, הם משימה קשה להחריד גם ליום או יומיים. הרעיון של לרוץ אותם בשעתיים נראה בלתי־סביר בעליל, אבל את אותו הדבר אמרו בעבר על ריצה של מייל אחד בפחות מ־4 דקות, עד שהאצן הבריטי האגדי רוג'ר בניסטר הצליח לעשות זאת ב־1954. כי מתברר שהכל אפשרי – זה רק עניין של זמן.

ארץ האפשרויות

במהלך כתיבת הספר בילה סיזר תקופות ממושכות בקניה במעקב אחר האצן מוטאי. "הרעיון לספר היה די מובן מאליו עבורי", הוא מספר בראיון טלפוני. "הוא עוסק באפשרות וברעיון לסיים מרתון בפחות משעתיים. בתוך המסגרת הזו יכולתי לספר סיפור על האתלטים שמניעים את הספורט קדימה והחיים יוצאי הדופן שלהם".

אבל בספר אתה כותב שבלתי־אפשרי לרוץ מרתון בפחות משעתיים.

"ההגדרה 'בלתי־אפשרי' בספר אמורה להיות פרובוקטיבית. אנשים רבים סבורים שמרתון בפחות משעתיים הוא בלתי־אפשרי. אני לא חושב ככה, למרות שאני בהחלט חושב שזה יהיה מאמץ קבוצתי אדיר להביא אתלט לשם. אין לי מושג אם יוזמות כלשהן – כמו זו של חברת נייקי, למשל – יצליחו להשיג את המטרה, אבל זה אפשרי".

לפי סיזר, גם בספרות המדעית לא נטען שמרתון בפחות משעתיים הוא בלתי־אפשרי. "הכל עניין של להצליח שכל פקטור קטן יהיה טוב באותו יום – האתלט הנכון, בכושר הנכון, במסלול הנכון ובתנאים הנכונים".

בשנים האחרונות נדמה שהרצים המזרח־אפריקאים השתלטו על הריצה למרחקים ארוכים, ואילו המערב־אפריקאים על הריצות הקצרות.

"זה שילוב של מאפיינים סוציולוגיים, גנטיים, כלכליים וטופוגרפיים", מסביר סיזר. "לדעתי, חלקים מסוימים באתיופיה ובקניה התפתחו למרכזים של מצוינות בריצה. אנשים ממש רוצים להיות רצים מקצוענים שם, כיוון שזו הדרך שלהם לצאת מעוני או מהכנסה נמוכה. נכון, יש גם אלמנטים גנטיים בכך שקבוצות מסוימות של קנייתים או אתיופים שולטים בתחום, אבל מה שקרה זה שבאזורים העניים האלו של אפריקה יותר ויותר אנשים רוצים להיות רצים מקצוענים".

ההישג הנדיר של ג'פרי מוטאי במרתון בוסטון ב־2011 לא הוכר כשיא עולם כיוון שמסלול הריצה לא עמד בתנאים הנדרשים, אבל מוטאי מחזיק בשורה ארוכה של ניצחונות במרתונים הגדולים ביותר, ושיא המסלול שקבע במרתון ניו־יורק לא נשבר עד עצם היום הזה.

"מוטאי היה מאוד נדיב איתי", מספר סיזר. "הוא איפשר לי לבלות כמה זמן שאני רוצה במחנה האימונים, לפגוש אותו בביתו ובמחוז שבו הוא מתגורר, וללמוד כמה שיותר על חייו. מצאתי אדם נחוש, צנוע ובעל חוש הומור אדיר. נדמה לי שהוא מאושר כעת, כשהקריירה שלו מגיעה לסיומה, לא פחות מאשר היה כאשר שלט בתחום הזה".

הוא הופתע מאורח חייו הפשוט והצנוע של אלוף הריצה הקנייתי. "בשנת 2012, כשביקרתי שם לראשונה, מוטאי הרוויח הרבה כסף מהמרוצים", אומר סיזר. "היה לו בית גדול בעיר אלדורט עם מסכי טלוויזיה שטוחים וכל אביזר נוחות אפשרי. אבל כשהוא היה במחנה אימונים הוא התקלח עם דלי ובישל על גזייה קטנה. בעצם, החיים שלו בזמן מחנה אימונים לא היו שונים בהרבה ממה שחווה בילדותו, כשגדל במשפחה ענייה. הוא העדיף שזה יהיה ככה. הרעיון היה לחיות בפשטות ולהתאמן קשה כדי לרוץ בלי הסחות דעת".

חבויים מהעין

למרות שסיזר מנסה לתקוף את סוגיית השעתיים במרתון, נדמה שדווקא המרוצים הקצרים יותר הם אלו שזכו לתהילת עולם. אלופי המרתון, שמתאמנים במשך חודשים ארוכים לכל מרוץ, לא זוכים לסיקור התקשורתי שמקבלים אתלטים כמו יוסיין בולט, הקליע האנושי למרחק 100 מטר. "יש סיבות די ברורות לכך שריצת 100 מטר היא ספורט אטרקטיבי יותר – זה נגמר בתוך 10 שניות", מסביר סיזר. "למרתון צריך הרבה יותר השקעה של זמן. זה לא מרהיב כמו 10 השניות של 100 מטר. גופי השידור הגדולים לוקחים בחשבון את העובדה שהמרתון נשלט על ידי אתלטים ממזרח־אפריקה ולא על ידי אתלטים מכל קצוות תבל. זה בהחלט משפיע על העניין שלהם בענף. עבורי זה מרתק. ספורט יפהפה, חבוי מהעין, אבל אין ספק שהוא צריך יותר תשומת לב תקשורתית".

העבודה על הספר לא הייתה קלה עבורו. "הדבר הקשה ביותר היה לעזוב את המשפחה למשך תקופות זמן ארוכות", הוא מספר. "טסתי יותר מ־40 פעמים לקניה במשך שלוש שנים. פגשתי אנשים שהשפיעו מאוד על צורת המחשבה שלי, ולא רק לגבי ריצה. התאהבתי במיוחד בביתם של הרצים הקנייתים בעמק הריפט. היו רגעים שצפיתי אל מעבר לעמק. הציפורים חגו באוויר, השמש הייתה בגבי, ולא יכולתי לדמיין שום מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו".

ומהו האתגר הספורטיבי הגדול שעליו תכתוב את הספר הבא?

"זה יהיה הניסיון הבריטי המוקדם לטפס על האוורסט". •

telemyahav@gmail.com