“את לא נראית יהודייה"

בפעם הראשונה שפגשתי באנטישמיות בגודל טבעי, פנים מול פנים - מעבר להיתקלות בציור של צלב קרס על חזית הבניין של "תלמוד תורה" במיניאפוליס, שם עבדתי כמורה לעברית - כולם אמרו לי שאני הופכת זבוב לפיל. "מזה נעלבת?" תהו, "מהערה קטנה?"

 

לשלושה אנשים בלבד סיפרתי על הפגישה המוצלחת שלי עם מו"ל אמריקאי שהתקיימה ביריד ספרים בניו־יורק, לפני כעשר שנים, ושלושתם האשימו אותי בהגזמה פרועה. אמנם האוזניים שלי המשיכו לבעור, אבל כיוון שלא הטלתי ספק בחוכמתם של שלושת המאזינים השלמתי עם חוות דעתם והפסקתי לשחזר את האירוע המינורי שהתרחש באותה פגישה.

 

כי מה בסך הכל היה שם? כלום, הם טענו. לא היה דבר. המו"ל האמריקאי היה זה שיזם את ארוחת הבוקר המשותפת, אחרי שהסוכנת שלי שלחה אליו את קורות חיי ומידע על ספרי החדש. בשיחת הטלפון שאל המו"ל איך יוכל לזהות אותי ועניתי, כדרכי, שוודאי אהיה האישה הנמוכה ביותר במסעדה.

 

הקדמתי. מרוב התרגשות. עילעלתי בתפריט כשהוא התקרב לשולחני. "זו את?" הוא שאל. הבנתי למה הוא אפילו לא מנסה לנקוב בשמי. כשהוריי העניקו לי את השם סמדר הם לא לקחו בחשבון את העובדה שהוא קשה להיגוי לדוברי אנגלית. הזמנו קפה. החלפנו מבטים. פיטפטנו קצת על מזג האוויר. ככה זה בפגישת עסקים בין שני זרים. אי־אפשר לגשת ישר לעניין, ללא משחק מקדים. התקדמנו לשיחה על היריד, ואפילו התחלנו לדון בעתידו של עולם הספרות, כשהוא קינח במפית את שפתיו ואמר כבדרך אגב: "את בכלל לא נראית יהודייה". נחנקתי, למרות שעוד לא נגעתי בחביתה (בלי בייקון) שנחה בצלחתי.

 

"איך נראית יהודייה?" שאלתי. בנימוס, כמובן. לא בקול רם מדי. "לא יודע", הוא משך בכתפיו. "חשבתי שיהיה לך שיער שחור". "ואף ארוך?" הקשיתי. הוא קלט את הרמז, ובקלילות של איש עסקים מיהר להחליף נושא ושאל מה דעתי על הרומן החדש של זה וזה.

 

השיחה המשיכה להתגלגל בנועם, ההצעה שהוא הניח על השולחן הייתה מרשימה, ולא מצאתי לנכון להתווכח על גובה האחוזים. כשהוא הושיט לי יד, לחצתי אותה בשמחה. דיל זה דיל. בשלב התשלום (הוא התעקש לשלם) הוא העיר, "חשבתי שהמשא ומתן איתך יהיה יותר מסובך". "למה?" תהיתי. בנימוס, כמובן. חששתי להסגיר את העובדה שגם אם היה מציע לי אחוזים נמוכים יותר, לא הייתי מוותרת על ההזדמנות לתרגם את ספרי לאנגלית ולהפיצו ברחבי ארה”ב.

 

"את יודעת", הוא שוב משך בכתפיו. "יהודים הם אנשי עסקים ממולחים".

 

עד היום אינני יודעת כיצד רגליי הצליחו להרים אותי מהכיסא. סיכמנו שהוא ישלח את טיוטת החוזה לסוכנת שלי ונפרדנו בלחיצת יד לבבית. רק ברכבת התחתית - שבימים אלה מרוססת בצלבי קרס - התחלתי לעכל מה הוא אמר לי בין המילים.

 

אבל שלושת האנשים שהאזינו להשתלשלות העניינים טענו שאני מגזימה, שהוא לא התכוון להעליב אותי ושזו לא הייתה הערה בעלת ניחוח אנטישמי. עובדה שהוא לא נסוג מהעסקה. עובדה שהוא התחייב לתנאים טובים. אבל עובדה שההערות האלה נצרבו בזיכרוני ומצלצלות באוזניי גם אחרי עשר שנים. עובדה שגם כיום אני תוהה אם הייתי אמורה להגיב בדרך אחרת. עובדה שאני עדיין שואלת את עצמי מה היה קורה אילו סירבתי ללחוץ את ידו של איש עסקים שטען, במקרה או בכוונה, שאני בכלל לא נראית יהודייה. √

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים