דילן עושה סינטרה

לפני מספר חודשים, כשהעולם נרעש בעקבות ההודעה על זכייתו של בוב דילן בפרס נובל לספרות, נראה שהאדם היחיד על פני כדור הארץ שנותר אדיש למהומה היה חתן השמחה. דילן – כמו אותו משיח שכולם חיכו לו בשיר של שלום חנוך – לא בא, וגם לא ענה לטלפונים של ועדת הפרס הנרגשת. זה לא הפריע לחסידיו להמשיך ולהגן על ההחלטה, ולשוב ולהזכיר את המהפכה שיצר באופן שבו כותבים שירי רוק. היה הגיוני לחשוב שמי שזכה בכבוד הגדול ביותר שמוענק לכותב – כל כותב – ימהר להוכיח שהוא עדיין בשיאו. לא כשמדובר בדילן.

גם בעשור השמיני לחייו קצב העבודה של דילן מרשים. הוא ממשיך להופיע בלי הפסקה ונכנס ויוצא מהאולפן בקביעות. בסוף מארס הוא יוציא את Triplicate, אלבום האולפן ה־38 שלו. לא פחות משלושים שירים יש באלבום, שיתפרס על פני שלושה דיסקים. דילן לא כתב אף אחד מהם. למעשה, Triplicate הוא המשך ישיר לשני האלבומים האחרונים של דילן שהורכבו מחידושים לקלאסיקות אמריקאיות. בעוד שהראשון היה משב רוח מרענן בעיקר הודות לקול המפתיע לטובה של דילן, השני הרגיש קצת כמו עוד מאותו הדבר.

ההאזנה לשיר הראשון מהאלבום המתקרב מעט מעודדת יותר. "I Could Have Told You" הוא עיבוד קאנטרי־ג'אזי איטי, נוגה ויפהפה לשיר שהתפרסם בביצועו של פרנק סינטרה לפני יותר משישים שנה. שני האלבומים האלו, לצד החדש והמשולש, מעידים שדילן התאהב סופית בתפקיד המבצע וזנח את דמות הכותב. ההרכב שמלווה אותו בשנים האחרונות הוא מהטובים שהיו לצידו. המצע המוזיקלי שהם מספקים לו כאן מרפרר לג'אז של שנות ה־40 ומתובל בנגיעות בלוז, מסייע לדילן להפוך שיר שלא כתב לשלו. כאמור, זו לא הפעם הראשונה שדילן מגיש קאברים, אבל בניגוד לאלבומי הקאברים בתחילת שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־90, החיבור הנוכחי מרגיש טבעי, ולא רק כפתרון למחסום כתיבה.

אפשר להבין שחלק מהקהל של דילן יתאכזב מהצעד הזה (האלבום האחרון שלו עם חומרים מקוריים יצא ב־2012), אך אפשר לראות בכך גם סוג של צדק פואטי. לאורך כל הקריירה דילן היה הרבה דברים, אבל זמר בעל קול גדול מעולם לא היה אחד מהם. דווקא מאז שהחליט להגיש מחדש את ספר השירים האמריקאי — הוא נשמע טוב וצלול מזה שנים.