לפני כשבועיים ביקרתי באום אל־חיראן. היה קר מאוד, רוח עזה נשבה, וגשם זלעפות הפך את מדרוני הגבעות למגלשות חלקלקות. שברי הבתים שנהרסו נערמו פה ושם כמו קליפות ביצים. בעליהם מצאו מקלט במבנה דמוי חממה – שלד מתכת שעליו פרושות יריעות ניילון. קומקום הורתח על קופסת גחלים. נשים שותקות, חתומות פנים, בישלו על כירה מעשנת, וילדים אחדים דישדשו בבוץ והשתאו על כמה אורחים יהודים שהגיעו כדי לראות במו עיניהם את כפרם הזעיר ולדבר עם תושביו.
הגברים הסבירו לי היכן עמד בית אמו של יעקב מוסא אבו־אלקיעאן, היכן חנה, כיצד נסע מעט לאחור, פנה שמאלה מראש המדרון וגלש לכיוון השוטרים שאחד מהם ירה בו, פגע בברכו ומנע ממנו לשלוט ברכב. לפני שהחליקה המכונית במדרון פנתה צדודיתה לכיוון היורים, והקליע עבר דרך דלת הנהג. הסרטון שהפיצה המשטרה צולם ממסוק, ותצלום ממרום משטיח את הנוף – ולכן המדרון נראה מתון. במציאות הוא תלול מאוד, ותלילותו מחזקת את הטענה כי מחמת פציעתו איבד הנהג את השליטה במכוניתו שהידרדרה. זו גרסת התושבים.
איני קובע שהיא הנכונה, אבל אין זו אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת. רק בדיקות מדוקדקות יכלו לאשר או לשלול אותה, אבל התחקיר לא נערך מיד, והממצאים הפורנזיים המלווים בעדויות הזדהמו ככל שהחוקרים השתהו. בינתיים מצאו מעבדות פרטיות כי בניגוד לטענת המשטרה דלקו פנסי הרכב, וגם התערערה הטענה כי למורה המסור הייתה זיקה כלשהי לארגון טרור. ההודעות של המשטרה ושל השר לביטחון פנים, שהסתמך על מסקנותיה, היו נמהרות ומזיקות.
פסקי דין חלוטים קובעים אמנם כי המדינה רשאית לפנות את התושבים, אבל אינה חייבת לעשות זאת. מסקנתם של השופטים עולה מהעובדה שבשנת 1956 גירשה הממשלה את בני השבט ממקום מושבם הקודם. בתמורה הקצתה להם את האתר הזה, אבל לא הרשתה להם לבנות בו בתים. כיוון שבני השבט נכפו להתיישב במקום הזה, לא מובן מדוע נאסר עליהם להתבסס בו, שהרי הקרקע ניתנה להם בערך כפי שניתנה קרקע לרבבות אזרחים. האפליה זועקת עוד יותר נוכח הימצאותה של חווה כקילומטר מאום אל־חיראן, שבעליה היהודי פיתח יוזמה חיונית למולדת: בית עלמין לחיות מחמד.
אם רוצים לשנות את ייעודו של השטח ולבנות בו יישוב קהילתי, מדוע לא תינתן לבני השבט זכות קדימה בהצטרפות ליישוב החדש וכך תשופר איכות חייהם? זו אחת ההצעות שהגישו התושבים, והיא נדחתה. אין סיבה לדחייה, זולת התנגדותם של יהודים לחיות בשכנותם של ערבים ועמידתה של המדינה על זכותה לקבוע מהו המרחק הרצוי בין אלה לאלה. כשרוצים – נדחקים לגרונם. כשלא רוצים, אבל חושקים בקרקע, מקיפים את היישוב היהודי בגדרות ומרחיקים מהן את הערבים.
כדאי להרחיב את חוג המבט ולהתבונן בדיעבד באירוע באום אל־חיראן על רקע המצב באזורנו: המזרח התיכון שמעבר לגבולותינו הופך למקום בלתי ראוי לחיי אנוש, ולכן מודים רוב אזרחי ישראל הערבים, בדרך כלל בלחישה, שכדאי להם להבליג על החשבון ההיסטורי הנוקב, לקבל על עצמם את ישראליותם ולהשתלב כשווים בחברה פתוחה ומשגשגת. פריסת זרועות לקראתם תאיץ את התהליך הזה, אבל השלטון מסרב לכונן כאן זהות לאומית מכלילה, המכנסת את כל אזרחי המדינה, מושתתת על שיתוף בכברת ארץ אחת, על חוק אחד לכולם, על זכויות שוות לכולם ועל נרטיבים שונים אך מפויסים. חבל מאוד ששוב ושוב מתעקשים כאן לשבש את הסיכוי להגשמת החזון הזה. √
