מסמך הבנות
לינה דנהאם נתנה לאמריקה סדרה פורצת דרך, הר של התבטאויות שערורייתיות וכמה מסצנות הסקס החריגות ביותר שנראו בטלוויזיה. היוצרת של 'בנות' קיבלה בתמורה מנה גדושה של תהילה ומנה כפולה של תיעוב. עם עליית העונה האחרונה היא מסבירה למה זה מגיע לה ואיך קרה שדווקא הדור שהיא הוכתרה כקולו איפשר לדונלד טראמפ להגיע לבית הלבן
ביום הצילומים האחרון של 'בנות', לינה דנהאם התמוטטה. מה שלא עשו חמש שנות חשיפה ולחץ והערצה ושנאה יוצאי דופן עבור בחורה באמצע שנות ה־20 לחייה, עשה צילום הסצנה האחרונה, ביום שישי בשתיים בלילה. היא לא זוכרת מתי בדיוק הפסיקה לבכות. "האמת היא שבכיתי כל השבוע האחרון של הצילומים", היא אומרת עכשיו, כמה חודשים אחרי, בקפוצ'ון אדום ושתי צמות, "בכל יום סיימנו סיפור של דמות אחרת וכל פרידה כזו הייתה שיברון לב שלא הייתי מוכנה אליו. כשאת עושה סדרת טלוויזיה ראשונה, את לא באמת מבינה שאנשים ממש יראו את זה. רק סוציופתים יכולים להיות מוכנים למה שבא עם פרסום בקנה מידה כזה".
אבל לא כל אחד מתחיל את הקריירה במשפט, 'אני הקול של הדור שלי'.
"גם לא כל אחד עובר חמש שנים שבמהלכן אנשים לא מצליחים להפריד בינו לבין הדמות שהוא מגלם, שהיא זו שאמרה את המשפט הזה. אף פעם לא התיימרתי להיות הקול של הדור שלי, המטרה תמיד הייתה להראות נשים צעירות אמיתיות, שלא חייבות להיות נחמדות כל הזמן, שעושות סקס מבורדק ושלא מוכנות לקבל מעמד של אדם סוג ב'".
ועדיין את קמה כל בוקר לעשרות בלוגים על גבי בלוגים שכולם עוסקים בך.
"כל. כך. הרבה".
קוראת?
"לא, לא, לא. אם את מאמינה לדברים הטובים שאומרים עלייך, את צריכה גם להאמין לרעים. אני יודעת איך נשמע השיח סביב הסדרה, אבל למדתי להגן על עצמי. מאז הבחירות אני אפילו יותר אגרסיבית. חטפתי קצת מכות בדרך, אבל אני לא איזו גיבורה גדולה, רק עשיתי סדרה שפה ושם הרגיזה אנשים. לא נורא, זה לא שאסרו עליי להיכנס לאמריקה בגלל הדת או הצבע שלי".
* * *
חמש שנים, שהרגישו כמו 50, עברו מאז החליטה HBO לשים את המוניטין שלה על ילדה בת 25, ושיווקה את הסדרה החדשה שלה כ'סקס והעיר הגדולה', גרסת המילניום. מהר מאוד התברר שהדמיון מסתכם בכך שאכן מדובר בארבע נשים בניו־יורק. זהו. 'סקס והעיר' הייתה קונצנזוס אהוב, 'בנות' הייתה אחת הסדרות המפלגות בטלוויזיה. היא הביאה איתה כנות מינית ומבט חצי סאטירי־חצי לא מודע לעצמו על חרדות דור ה־Y, על החיים בבועה של פריבילגיה ועל חוסר יכולתו של העולם, גם במאה ה־21, להתמודד עם נשים שלא מוכנות לחייך בפקודה. היא הראתה סקס אמיתי ונשים שמרגישות נוח בגוף שלהן, לא חשוב מה צורתו, משקלו או עומק הצלוליטיס שבו. ככל שצברה יותר ביטחון, הקצינה 'בנות' וככל שהעזה יותר - כך שנאו אותה יותר.
דנהאם, די ברור, לא חשבה שתגובת הנגד תהיה כל כך סוחפת. הכל, מבחינתה, מתנקז לעניין המגדרי. "יש חלק באוכלוסייה שפשוט לא מאמין בזכותה של אישה לאהוב את עצמה ולהיות אחראית על חייה, פיזית, מקצועית ומינית. האנשים האלה מעמידים סטנדרטים שערורייתיים לנשים, ומי שמעזה להתנהג אחרת מאיימת עליהם והתגובה שלהם אגרסיבית מאוד".
ההיבט שבו 'בנות' נראתה לגמרי לא ריאלית ושעלה לה בפלח צופים גדול, היה הלובן הכמעט מוחלט שלה. ארבע צעירות לבנות בניו־יורק סיטי, כור ההיתוך הגדול בעולם, שמשום מה פוגשות כמעט אך ורק אנשים לבנים. דנהאם יודעת שזו הייתה טעות. "למדתי הרבה על פריבילגיה לבנה ועל בליינד ספוט", היא אומרת, "לא אעשה עוד סדרה שתורכב מארבע דמויות לבנות".
את דנהאם גילה ל־HBO ג’אד אפאטו, וכשאפאטו ממליץ, אף אחד לא מתווכח. הערוץ הסכים להמר על הצעירה שמדברת בקצב של מאה מילים בשנייה, בתנאי שהוא יהיה המבוגר האחראי. חמש שנים אחרי, גם אפאטו לא לגמרי מאמין ש'בנות' הפכה לכזה רגע מכונן.
"מההתחלה אהבנו את זה שהיה ללינה נוח מאוד עם המיניות שלה", אומר אפאטו, "אבל לקח לי זמן להבין שהיא מנסה להגיד לנשים לאהוב את הגוף שלהן כמו שהיא אוהבת את שלה. רוב האנשים מתביישים בגופם, וחלק מהאנטי כלפי לינה בא מתסכול של מי שהיו רוצים להרגיש נוח כמוה בתוך העור שלהם ולא מסוגלים".
מעל לכל, כך נראה, היה קשה לקבל מ'בנות' את האמת העירומה, שלא התאימה לשום דבר שהוליווד מלמדת על סקס ועל גוף האישה. אפילו HBO, הערוץ שידו קלילה על ההדק בכל מה שקשור לסצנות אונס, גילוי עריות ושאר זוועות, הטיל וטו לפחות על סצנה אחת שדנהאם כבר צילמה, ובמהלכה עקבה המצלמה בקלוז־אפ אחרי מעופו באוויר של נוזל קליימקסי.
לפעמים הייתה תחושה שאת סוגרת חשבונות עם סצנות סקס מסרטים הוליוודיים.
דנהאם: "אני לא יכולה לראות את הדברים האלה. שוכבת לה אישה בלנז’רי ומעליה גבר חתיך, שמשום מה לא נראה שיש לו איזה רצון לקרוע לה את התחתונים, ופתאום המוזיקה באה, והכל נקי ונוצץ. נורא. זה בנה אצלי ציפיות לא ריאליות מסקס. אני שמחה ש'בנות' ייצרה כמה מסצנות הסקס הכי מוזרות שנראו אי פעם בטלוויזיה".
ואף אחת מהן לא הביכה אותך?
“אף אחת. מאוד נוח לכולנו עם עירום, לא היו קטעים של ‘תוציאו את כולם מהסט’".
כנראה שהשנים כמבקרת פורנו בקולג’ חיסנו אותך.
“הבעיה היא שאני חושבת שכל אישה בסרט פורנו היא אישה מנוצלת, וזה הורס לי כל יכולת ליהנות מזה, אז די ברור שהייתי מבקרת פורנו איומה".
דנהאם יודעת שהסיבה העיקרית לכך שעל כל אדם שאוהב אותה יש שניים ששונאים, היא פחות הדברים שעשתה כהאנה, ויותר הדברים שאמרה כלינה. היא באמת לא פיספסה אף הזדמנות להכניס את כף הרגל לפה. כמו כל פמיניסטית קולנית היה ברור שהיא תהפוך לשק חבטות של הימין, אבל בשלב מסוים גם איבדה חלק מהבייס השמאלני. היא תיארה משחקי סקס שערכה עם אחותה הצעירה ממנה בשש שנים, כשהשתיים היו ילדות, שנשמעו כמו התעללות מינית. היא אמרה שהיא מצטערת שמעולם לא עברה הפלה. היא החליטה לקרוא את מחשבותיו של כוכב הפוטבול השחור, אודל בקהאם ג'וניור, ולפי גרסתה הוא התחבט בינו לבינו אם הוא רוצה לשכב איתה והחליט שהיא לא עומדת בדרישות שלו.
"אמרתי גם דברים שהצטערתי עליהם", אומרת דנהאם, "ואלה ביקורות שאני כן מוכנה לשמוע ולקבל. הבעיה היא שברוב המקרים אנשים פשוט העליבו את הגוף שלי, ומי שמעביר את חייו בלרדת על הגוף שלי הוא לא מישהו שיש לי עניין בדעתו".
החברים של דנהאם בונים סביבה חומת הגנה. "כשהתחלנו חשבתי שהיא כישרון גאוני", אומר אפאטו, "אבל היום אני מעריץ את האדם. נשים דעתניות עוברות גיהינום באמריקה. זו מדינה מפולגת, נגועה בשנאה ובאכזריות בלתי נסבלת. אנשים מרחו אותה בבוץ כל יום והיא לא זזה מילימטר - הם גיבורים אנונימיים באינטרנט, אבל לינה היא ששמה את עצמה בחוץ עם השם שלה, ונשארה מצחיקה ומתוקה. המדינה הזו צריכה הרבה יותר אנשים כמוה".
* * *
בתחילת העונה השישית והאחרונה, שתעלה ב־13 בפברואר ב־yes Oh וב־HOT HBO, האנה מקבלת את הברייק הכתיבתי שלה, שושנה (זוסיה מאמט) מוצאת עבודה חדשה, מארני (אליסון וויליאמס) עוברת גירושים מבולגנים וג’סה (ג’מימה קירק) מתחפרת עם אדם (אדם דרייבר, הפריצה הגדולה של הסדרה). כל אחת מהארבע תקבל את רגע הסיום המיוחד שלה ודנהאם בטוחה שזו תהיה העונה הטובה ביותר, למרות שהיא צולמה עוד לפני תוצאות הבחירות, שעליהן יש לה ולאפאטו כמובן הרבה מה להגיד.
אפשר להיות מצחיק בתקופה הזו?
אפאטו: "אפשר וזה חשוב מתמיד, כי אם אנחנו לא נצחק, אז מי כן? רפובליקנים? אין רפובליקנים מצחיקים, אולי קלסי גראמר. לרפובליקנים אין חמלה ואמפתיה, הם לא מסוגלים לצחוק כי הם אנשים מרירים וכועסים, ובטוחים שלהיות מצחיק זו הפגנת חולשה, אז הצד שלנו חייב לצחוק למרות שאנחנו בחתיכת סרט אימים. אני מרגיש כאילו אני קשור בתוך בגאז’ של מכונית ופסיכופת לוקח אותי למקום שאני לא יודע מהו ואם אחזור ממנו חי". דנהאם הייתה תומכת אגרסיבית בהילארי קלינטון ושבועיים אחרי השבעתו של טראמפ, אפשר לראות איך הצבע עדיין אוזל לה מהפנים כשהנושא עולה. "אני יושבת עם עיתונאים זרים ונבוכה עד עמקי נשמתי. הרבה גברים באמריקה תמיד היו טובים בלדכא נשים ולגרום להן להרגיש רע עם עצמן, ועכשיו הם מצאו את האיש שלהם ובחרו אותו לנשיא. אבל המאבק של נשים אף פעם לא היה רק מאבק של נשים, הוא תמיד היה מאבק של זכויות אדם. רואים עכשיו שהבעיה שלהם היא לא רק עם נשים, אלא עם כל מי שלא נראה כמוהם. אין לנו בעונה הזו אמירה ספציפית נגד טראמפ, אבל 'בנות' תמיד הייתה מחאה נגד הסוג הזה של גברים, במוצהר. זה שהסוג הזה יושב עכשיו בבית הלבן, זו כבר רמה אחרת לגמרי של טרגדיה. אז אם אני מקווה שהעונה הזו תעשה משהו, זה בעיקר לתת לאנשים הסחת דעת מצחיקה ממה שקורה, כי מה שקורה הוא די נורא".
אם טראמפ הוא בחירה כל כך מוצהרת של שנאת נשים, איך זה שהרבה נשים לבנות צעירות הצביעו לו?
“זו באמת השיחה שאנחנו צריכים לנהל. למה כל כך הרבה נשים לבנות הצביעו נגד האינטרסים של עצמן, ושל אחיותיהן הלא־לבנות".
למה?
“כי האבא, הבעל, האח, כולם אמרו להן שוב ושוב שהצרכים, השאיפות והגוף שלהן לא חשובים. אם אבא שלי היה אומר לי שהפלה זה חטא וחבר שלי היה חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה כי הגוף שלי לא מקודש לי, אולי גם אני הייתי גדלה עם שנאה עצמית ומצביעה לטראמפ. אנחנו צריכים לנסות להגיע לנשים האלה עכשיו, ואנחנו צריכים להפסיק לתת לגיטימציה לגברים שמפיצים שנאה".
למשל?
"למשל לתת למל גיבסון מועמדות לאוסקר. יש נרטיב של גאולה בהוליווד ששמור רק לגברים. סולחים להם, לא חשוב מה הם עשו או אמרו. אם נותנים פרס למישהו שאומר שהוא שונא יהודים, כבר לא קשה להגיע לנשיא שלא רוצה להכניס מוסלמים לאמריקה. אנחנו לא יכולים להפוך שנאה למשהו נורמלי, למרות שאולי עכשיו זה כבר קצת מאוחר מדי".
דנהאם עוד לא כל כך יודעת מה הלאה. היא מסיימת לכתוב ספר והקריירה שלה תהיה בסדר, מה שקצת פחות בטוח לגבי שלוש הבנות האחרות, שכבר עכשיו נתקלות בקושי להשיג תפקידים טובים. "חושבים שאנחנו זה הדמויות שלנו באופן שהוא הרבה מעבר לטייפקאסט רגיל", אומרת ג’מימה קירק, "כל תפקיד שמציעים לי עכשיו הוא של נערה קשוחה שיש לה עצב בעיניים. כל תסריט שלינה מקבלת מתחיל בזה שהיא אוכלת סנדוויץ’. ומאידך לאדם דרייבר אין זמן לקרוא את כל התסריטים שהוא מקבל. הוא סופר־מוכשר וזה מגיע לו, אבל גם הוא יודע כמה הרבה יותר קל לו מאשר לנו".
'בנות' מסיימת את דרכה אחרי שש עונות שהותירו במשתתפיה הרבה חבלות, אבל מה שיותר חשוב בפרספקטיבה היסטורית, היא משאירה גם הרבה אחים קטנים שספק אם היו נולדים בלעדיה. מ'ברוד סיטי' ל'היי מייטננס', 'לא בטוחה' ו'אטלנטה', בכולן יש משהו מ'בנות', והמורשת הזו תישאר הרבה אחרי שהבלוג האחרון ייכתב. גם דנהאם יודעת את זה. "הדמויות שלי לא היו אמורות להיות מודל לחיקוי, ברור שהן לא, אבל כן הרגשתי אחריות לתאר באופן מדויק את ההתנסות הנשית. אם בעוד 20 שנה יגידו, 'וואו, איזה מהפכני זה היה אז, אבל היום הסדרה הזו כבר לא רלוונטית', אדע שהצלחתי".
לפנייה לכתב/ת 
