מקס פורטר תמיד ידע שהספר הראשון שיכתוב יעסוק במשפחה שלו. "כל החיים אח שלי ואני ניסינו להבין איך לספר את הסיפור הזה, לעצמנו ולאחרים. היינו ילדים עצובים. הסתכלנו על העולם סביבנו וראינו שהוא לא טוב. אוצר המילים שלנו גובש מאמנות מורבידית ומספרים קודרים. הרגשנו שהם היחידים שמספרים לנו את האמת. בפעם הראשונה שאח שלי קרא את הספר שכתבתי הוא פשוט אמר, 'כן, נכון'. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר יותר מזה".

הסיפור שעליו פורטר מדבר הוא מותו הפתאומי של אביו בגיל 37, כשהוא עצמו היה בן שש. וכל מה שבא אחריו, כמובן. רומן הביכורים של פורטר, 'אֶבֵל זה הדבר עם הנוצות', מלווה אב ושני בניו שמתמודדים עם המוות הפתאומי של אם המשפחה. אבל מה שיכול להישמע כמו עוד סיפור על אובדן וגעגוע, מקבל אצל פורטר טוויסט מפתיע, כשלדירת האבלים הלונדונית נכנס עורב ענק ממדים - גאון ספרותי, חד־לשון, קשקשן בלתי נלאה, ראפר בפוטנציה, מצחיק ושחצן וחצוף - שמודיע לבני המשפחה כי יישאר בבית עד שלא יצטרכו אותו יותר.

"הרבה אנשים אמרו, 'אתם צריכים זמן', בשעה שהיינו צריכים אבקת כביסה, שמפו נגד כינים, מדבקות של כדורגלנים, סוללות, קשתות, חיצים", כותב פורטר, בסיפור המסופר בשלושה קולות - ילדים, אבא, עורב - ומשלב פרוזה, מחזה ושירה, כשהוא מדלג בין משלבים וסגנונות. אבל ההישג של פורטר הוא לא רק בבשורה הספרותית של היצירה — קינה יפהפייה, מקורית, מופרעת - אלא בעיקר באופן שבו הוא מצליח להעביר לקורא רגש במצבו הגולמי והטהור ביותר; כזה שגם מי שלא חווה אובדן יתקשה שלא להיענות לו.

למרות שפורטר מתאר את מותו של אביו כסיפור שחיכה להיכתב מאז שהיה ילד, ההחלטה לפתוח קובץ מחשב הגיעה רק לפני שנתיים, בעקבות פגישה מקרית עם חבר ותיק של האב. "רק אז גיליתי ששיקרו לנו לגבי איך אבא שלי מת. החבר סיפר לי שהוא מת בנסיבות הרבה יותר טרגיות ממה שחשבנו. כבר באותו לילה התיישבתי והתחלתי לכתוב. רציתי לתת ביטוי להרגשה שהייתה לי באותו רגע - לזעם שהתחלף בעצב עמוק בשבילו.

"כל החיים חשבתי על ההיעדר שלו מנקודת המבט האנוכית שלי, שלנו. של שני בנים בלי אבא, או עם אבא חורג שהם חושבים שהוא אידיוט. זו הייתה תפנית כל כך חדה, פתאום לראות את אבא שלי כאדם בודד ואומלל. היה בזה פורקן אחרי שנים ארוכות של רחמים עצמיים. פתאום ראיתי את הבית שלנו, ואותנו בתוכו, כמעט כמו בתפאורה של מחזה, ומתוך הבית הזה נשפך הסירחון של העצב של האיש הזה, של הבדידות שלו. כשכל אותו זמן אנחנו ישנו בחדר שלנו וחלמנו. כי היינו רק ילדים".

שום דבר בחזותו הנעימה והגמלונית של פורטר לא מרמז על העיסוק האובססיבי שלו במוות. הוא בן 36, גר בדרום לונדון עם אשתו ושלושת ילדיו. במשך שנים עבד בחנויות ספרים. היום הוא עורך בכיר בהוצאת הספרים 'גרנטה'.

'אֶבֵל זה הדבר עם הנוצות' (הוצאת כתר), שהתפרסם באנגליה לפני שנה, התקבל בתשואות. הספר זכה לביקורות נרגשות, תורגם ל־15 שפות, גרף את פרס דילן תומס לשנת 2016, עושה את דרכו לתיאטרון, וגם הפך את פורטר למומחה באבלות ובאובדן. "מאז שפירסמתי את הספר, קיבלתי את החותמת הרשמית", הוא צוחק. "כבר שנה שאני נוסע בעולם ומשתתף בדיונים על אובדן, לומד על מנהגים שונים של אבל".

כשהוא שומע על מנהג הנשים המקוננות במסורת היהודית, עיניו נדלקות. "כל הרעיון הזה של קינה, וצרחות, ומכות על הרגליים ועל החזה, נשמע לי כל כך נכון. הרבה יותר מתאים מאשר מסורת האבל הבריטית. הרי לנו אסור להראות מה אנחנו מרגישים. הלוויות של הכנסייה האנגלית הן מגוחכות. אתה עומד בחדר מלא אנשים לא־מאמינים, חתומי פנים, לבושים בחליפות הכי יפות שלהם, שבחרו לעשות לוויה דרך הכנסייה רק כי זה הכי מהיר והכי זול. תמיד יש רגע כמעט מונטי־פייתוני כשהארון מוּרד לתוך הקבר, וכדי שחס וחלילה לא נשמע את הרעש של המנגנון המכני - מיד מנגנים מוזיקה. כשאני נמצא בלוויה כזאת אני רוצה לתלוש את המכסה של ארון הקבורה, להוציא את הגופה החוצה ולחשוף אותה לכולם. להראות להם שהבנאדם שהם מספרים כמה הם אהבו מת, ושהבשר שלו נרקב".

זה מה שהספר מבקש לעשות, לנער את הקורא מהזהירות המנומסת שלו ביחס לאובדן?

"זה ספר שמתנגד לצביעות של תעשיית האושר. לאנשים ששולחים לך כרטיס ברכה שכתוב עליו, 'אני משתתף בצערך, מקווה שתרגיש טוב'. זה ספר שמציע לאפשר לטראומה של העבר להיכנס לתוך החיים, ולא לחשוב שאתה יכול לחזור למצב של נורמליות אחרי דבר כזה. זה ספר על הפער שיש בין כתיבה מנומסת ונעימה לבין נושאים קשים כל כך. להרבה אנשים נמאס מכתיבה על אובדן שעושה לקורא נעים בבטן, או שיש לה איזה דחף דידקטי להרצות לו ולהאכיל אותו בקלישאות. שכשמישהו מת, לא כולם הולכים כל הזמן בפנים חמורי סבר ומשחררים פניני חוכמה ופתגמים על מוות ועל אובדן. הילדים עדיין צריכים שיחליפו להם חיתולים, אנחנו עדיין מחרבנים, אנחנו עדיין מקיאים. איפה האנרגיה המגונה הזאת, המטונפת? אז שכשעורב ענקי נכנס לחדר ומתחיל לפלוט שטויות אגרסיביות, כבר בזה יש הקלה גדולה".

בספר, כשהאבא מספר לבנים שאמא מתה, הם מוטרדים מהיומיומיות של הסיטואציה. הם שואלים את עצמם, "איפה הכבאיות? איפה כל הרעש וכל ההמולה שמגיעים עם אירועים כאלה? צריכים להיות אנשים בקסדות שמדברים בשפה חדשה ודרמטית של משבר". העורב מנסח עבורך שפה כזו?

"כשאבא שלי מת, אמא שלי לקחה אותנו למעלה והושיבה אותנו על המיטה. היא אמרה לנו שאבא מת, ואני זוכר את עצמי עומד בראש המדרגות וחושב: ברצינות? זה הדבר הגדול הזה שמבוגרים אובססיביים לגביו? מוות! כל הספרים והמחזות והמוזיקה על מוות, וזהו? אנחנו יורדים למטה? המטבח מריח אותו דבר, ואנחנו נאכל את אותו חטיף שאנחנו אוכלים כל יום, וניכנס לאותה מכונית וניסע לאותו בית ספר. זה בולשיט! בלי יללות, בלי לדפוק את הידיים שלנו על הרגליים, כלום. אז את כל 15 השנים הבאות ביליתי ביללות ובצעקות.

"במובן הזה, העורב תמיד היה שם בשבילי כמשהו שצריך להיאמר. בכעס, אבל גם בחגיגה ובהומור. להזכיר שאנחנו צריכים לבכות וליילל, ולהוציא את זה החוצה. לפני כמה חודשים, כשהיה ירח מלא גדול במיוחד, אשתי ואני יצאנו החוצה לחצר עם הבנים והתחלנו ליילל בקול כמו זאבים. הם היו כל כך נבוכים מאיתנו וביקשו שנפסיק, אבל אנחנו רק ייללנו חזק יותר. הורדתי את החולצה שלי ואמרתי להם, 'תייללו!' ולמרות שהם היו נבוכים, אני יודע שהם יעשו את אותו הדבר עם הילדים שלהם. אני מקווה שהם יזכרו את הרגע הזה ותמיד ירגישו שיש להם איזו תשוקה ליילל בקול".

כשהעורב נכנס לבית, הוא מבטיח להעניק למשפחה "הפסקה קטנה בצער", אבל עושה בדיוק ההפך כשהוא מתעקש לחטט בפצעים שוב ושוב. נאמן למשנתו של פורטר - "הקונספט של להמשיך הלאה מתאים לטיפשים" — מטיח העורב בילדים את יתמותם ובאבא את אלמנותו, דורש מהם להתעמת עם האובדן בשלל דרכים יצירתיות, אכזריות. מציף את הבית בנוכחותו המצחיקה וקורעת הלב, שמשלבת בין שירה, ראפ, סיפורי אגדות, משחקי מילים וג'יבריש.

"אבל אבלים הכל אבל! אני נקרע קרע קרע מדאגה לשלום הטף אשר חטף... ילדים בלי אמא חטיפים בלי עטיפה ציטוטים בלי מקור חמודים מאודים על קצה המקור", משורר העורב, בספר גדוש רפרנסים ספרותיים, שבראשם ספר השירה 'חיים ושירים של עורב' של טד יוז, המשורר האהוב על פורטר, ושירהּ של אמילי דיקנסון, 'תקווה היא הדבר עם הנוצות', שעליו מבוסס שם הספר.

קולו הייחודי של העורב הופך את משימת תרגום הספר למורכבת במיוחד. במובן הזה, התרגום הווירטואוזי של עודד וולקשטיין — שרקח כאן שלל ביטויים ומשחקי לשון חדשים ועבריים למהדרין - הוא יצירה לא פחות מרשימה מהמקור.

קשה שלא לזהות בפורטר עצמו את דמותו של העורב אשף המילים והסיפורים, רווי ההשפעות והמחוות. השיחה איתו נעה במהירות מסחררת בין נושאים ורפרנסים תרבותיים מגוונים, החל מספרות קלאסית, דרך אמנות מודרנית ועד מוזיקת היפ־הופ. אחרי שהוא מספר על אחד מתחביביו - אלתור שירי ראפ לפי מקצב שנותנים לו הילדים — פורטר שולף את הטלפון ומראה לי סרטון של בנו בן החמש מאלתר קטע ראפ בכישרון מרשים.

למרות החיבור העמוק שלו לספרות קלאסית, פורטר מגדיר את הספר כ"הכרזת אי־אמון בז'אנר הרומן". "עברו מאה שנה מאז 'יוליסס', ועדיין הרומן נשען בדיוק על אותם מודלים קונבנציונליים. הקוראים היום מפותחים מאוד, ובכל זאת יש איזה פחד מספרות ניסיונית. בשירה, למשל, אתה יכול לעשות בשורה אחת מה שלוקח לרומן 300 עמודים לעשות. אני רוצה להביא את זה גם לפרוזה. כתיבה על אֵבֶל שואפת לעיתים קרובות לאיזה סוג של נשגבות פילוסופית ומוסרנית. אני חיפשתי ספרות שלפני הכל תקרוס מול הדבר הנורא הזה שקרה. שתהיה נבזית מספיק, אלימה מספיק.

"תדמיין לעצמך שחיים של אדם או של משפחה הם ספרייה. ויום אחד קרה משהו נורא והיא פשוט התפוצצה. העורב הוא מי שמגיע לשם ומנסה לחבר מילים חדשות מהקרעים והגזרים של הספרים שמתעופפים בחדר".

אבל עם כל הכבוד לעורב, הדמויות המשמעותיות עבור פורטר בספר הן אלו של שני הבנים. "היינו ילדים קטנים עם מכוניות בשלט־רחוק וערכות של חותמות וידענו שקורה משהו", הוא כותב. "ידענו שלא קיבלנו תשובות ישירות כששאלנו, 'איפה אמא?' וידענו, אפילו לפני שלקחו אותנו לחדר ואמרו לנו לשבת על המיטה משני הצדדים של אבא, שמשהו השתנה. ניחשנו והבנו שהתחילו לנו חיים חדשים ואבא היה עכשיו אבא מסוג אחר ואנחנו היינו ילדים אחרים, ילדים אמיצים וחדשים בלי אמא".

את הספר אתה מקדיש לרוֹלי, אח שלך. אפשר היה לצפות שהוא יוקדש לאביך.

"כתבתי אותו בגלל אבא שלי, אבל לא בשבילו. זה ספר בשביל אח שלי. בעל הברית שלי. הוא היה החיים שלי. הוא עדיין החיים שלי. אני אוהב אותו יותר משאני אוהב כל בן אדם אחר בעולם.

"היסוד של הספר תמיד היה הבנים. הם ישבו לי בראש במשך לפחות 15 שנה. עניין אותי איך אפשר לתאר מערכת יחסים בין אחים קרובים. החוויות בספר מתארות חוויות שאח שלי ואני עברנו בתור ילדים קטנים, שמנסים להבין את הסיפור שמספרים להם. מנסים לספר אותו בעצמם".

לפרקים, פורצת מהאחים אלימות גדולה, כמעט אדישה.

"חלק מהמעשים האלה מבוססים על דברים אמיתיים שעשינו. אח שלי ואני באמת הרגנו דג גופּי באגם, כמו שהבנים בספר עושים. זה היה אירוע משמעותי עבורנו לא רק בגלל האלימות שלו, אלא בגלל האופן שבו סיפרנו את הסיפור הזה - כל אחד מאיתנו סיפר אותו באופן מאוד שונה מהשני. זה חלק מהקרבה והריחוק שיש בדינמיקה בין אחים. זו דינמיקה שלא מפסיקה לעניין אותי".

אתם עדיין מדברים על המוות ההוא?

"היום כבר פחות. זה כאילו עשינו את זה בתורות. אני הייתי מאוד עסוק במוות של אבא שלי בתור מתבגר, ואח שלי היה עסוק בזיונים. זה כל מה שהוא עשה במשך כל שנות ההתבגרות שלו. עכשיו הדברים השתנו לגמרי. זה קשור בהורות שלו, ובזה שהוא הגיע לגיל שאבא שלי היה בו כשהוא מת. באופן כללי, המוות מאוד מניע את שנינו. מין משיכה מגוחכת, אבל מאוד חזקה, כמו במלחמת הכוכבים, לאיזה צד אפל".

ההורות לא משנה את הנטייה הזאת?

"חשבתי שהיא תשנה, אבל למעשה היא חיזקה אותה באופן מוזר. לא היה לי בדל של מוכנות נפשית לרגע הזה שנהייתי בו הורה. השיעמום, החזרתיות, הביות, המכניות הפיזית היומיומית שבלגדל ילדים היא עצומה. ולפעמים זה גורם לי להרגיש חסר תקווה. במובן מסוים, בייחוד כגבר, אני חושב שהילדים לא צריכים אותי. הם אוהבים אותי, והם עושים איתי כיף, אבל הם לא צריכים אותי. אני יכול להתחפף ממש עכשיו והם ייצאו ילדים נחמדים, בטח יכתבו שירי פרוזה בעוד עשר שנים", הוא צוחק. "אני עובד מאוד קשה להיות אבא טוב, עובד מסור, עמית טוב לעבודה. אבל זה מעייף. לפעמים אני רוצה קצת ממה שיש לאבא שלי. אלמוות. שקט". •

עוד כמה ספרים על אבל

אביבה־לא > שמעון אדף

נופל מחוץ לזמן > דויד גרוסמן

מוות רך מאוד > סימון דה בובואר

היתה כאן פעם משפחה > ביל קלג

קונטרפונקט > אנה אנקוויסט

צער גידול דלועים > ערן בר־גיל

איך רוקנתי את בית הוריי > לידיה פלם

מות אמי > נתן זך