ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: קרן גנור
    7 לילות • 07.02.2017
    ארץ חדשה
    'ביקור התזמורת' עשה 15 מיליון דולר, אבל בקושי הכניס לו כסף. הוא יודע מי אחראי לשערורייה ששלחה את 'בופור' לאוסקר במקומו, אבל עדיין לא מבין מה היה שם בפגישה עם יוסף סידר. אחרי שאמר 'לא' להוליווד ועשה סרט שנקטל, הבמאי ערן קולירין חוזר עם 'מעבר להרים ולגבעות' ומסביר למה הוא חוגג את האשכנזיות
    יהודה נוריאל | צילום: קרן גנור

    סליחה! חסר לך ניקוב בכרטיסייה!

     

    ערן קולירין מכיר את זה היטב. הוא הרי היה שלם צבאי. מי שמקבל כרטיסייה מנוקבת ונותן לחייל כרטיסייה חדשה - אבל רק אחרי שהישנה נוקבה עד הסוף. והאימה, האימה הזו שיתפסו אותך מתחמן, עם ניקוב אחד חסר! אלא שהניקוב החסר מהבסיס הנידח התגלגל לו הלאה. הוא אופף את חייו האישיים והמקצועיים של קולירין, במאי קולנוע ואחד הטיפוסים היותר־מעניינים ודי אניגמטיים שיש כאן. ניקוב אחד קטן בכרטיסייה, זה כל מה שהיה צריך.

     

    עכשיו הוא חובק את סרטו החדש, איכותי ומרתק, אלים ומשעשע בחלקים שווים, 'מעבר להרים ולגבעות'. סרט שיש בו, סופסוף, גם השלמה עם המקום המוזר הזה, ישראל. נגיע אליו. אבל עוד לפני, ברגע מסוים בראיון - שנינו יודעים שזה יבוא - אני מבקש ממנו לחזור אחת ולתמיד אל הפרשה ההיא. אל הרגע שבו 'ביקור התזמורת', סרטו המקסים והסנסציוני שבא משום מקום, הולך לייצג את ישראל בפרס האוסקר לסרט הזר. אלא שמישהו, נשמה טובה, הלשין לשלטונות האוסקר שהסרט לא עומד בכללים: יש בו יותר מדי אנגלית, על חשבון עברית וערבית, ולכן לא יוכל לייצג את ישראל. אשכרה הלכו וספרו מילים. וכך, התזמורת המצרית של ששון גבאי, שהגיעה לנגן שלום עם רונית אלקבץ - נזרקה החוצה. במקומם נשלחו לוחמי 'בופור' של יוסף סידר. והכל בגלל ניקוב חסר.

     

     

    כולם דחו את הרעיון. 'ביקור התזמורת'
    כולם דחו את הרעיון. 'ביקור התזמורת'

     

    כמה היית מבואס ברגע הפסילה? בין 0 ל־10, כולל חצאים.

     

    "5. אולי 6. בכנות, באותו רגע לא הרגשתי עצבות. וממילא כשיצאתי לצלם לא ידעתי בכלל על העניין הזה. אתה מוציא סרט, מקווה שיאהבו אותו, ולא יודע מה יהיה עתידך. אבל עם השנים התפתחה באסה, שתקפה אותי רק ברגעים קשים. 'הנה, הייתה לי דרך אחרת בחיים - והיא נסגרה בפניי'. 'אוף, הייתי יכול לזכות באוסקר!' וברגעי חולשה זה התחיל להציק. 'הייתי יכול להצליח!'"

     

    אתה כבר יודע מי האיש הרע שהלך וספר מילים?

     

    "איפה בדיוק ומי - אני לא יכול להגיד לך. אבל כבר התפרסם שהיה מסמך שהגיע מחברת ההפצה של 'בופור'. כך שאני לא חושב שיש ספק, שזה היה מישהו בצד השני שעודד את זה".

     

     

    משבר אמצע החיים. 'מעבר להרים ולגבעות'
    משבר אמצע החיים. 'מעבר להרים ולגבעות'

     

    הייתה סערה ציבורית גדולה. רק למה אתם הרכנתם ראש?

     

    "כי מה כבר יכולנו לעשות? והם חטפו בראש מבחינה ציבורית, ובצדק. ומבחינתי, הסרט הקטן ניצח את הסרט הגדול. שלם הכרטיסיות ניצח את לוחמי הבופור".

     

    יוסף סידר אמר גם לנו, ובעלבון, שלא היה לו שום קשר לעניין. יצא לכם להיפגש מאז?

     

    "כן. לפני ש'הערת שוליים' שלו ו'ההתחלפות' שלי יצאו, הוא ביקש לדבר איתי. נפגשנו באיזה בית קפה. (משתהה) ועד היום אני לא בדיוק מבין על מה הייתה השיחה הזו".

     

     

    * * *

     

    קולירין 43, איש משעשע ונעים שיחה, נולד בג'סי כהן בחולון, ומגיל צעיר גדל בתל־אביב המעמדית של צהלה. הבכור לשלושה אחים, לאבא גדעון, במאי קולנוע, ואמא רבקה, אדריכלית. מצד אביו זו משפחה ירושלמית. "סבא יוסף החביא את בגין כשהיה במחתרת. אולי אקבל על זה את 'פרס היצירה הציונית'", הוא צוחק.

     

    אל הקולנוע הגיע עם סיפורים קצרים, 'ביקור התזמורת' למשל, שהיה כותב בערבי שכרות, כסטודנט משועמם למשפטים דווקא. "ואתה קורא את הסיפורים שכתבת בגיל 19, ואולי זה פחות מלוטש אבל זה בדיוק אותו דבר, מה שאתה", הוא אומר. "כאילו קיבלת מתנה אחת קטנה, לספר לעולם על האנשים האלה. ופה ושם משלמים לך. אנשים מוכשרים יש הרבה, גם בקולנוע", הוא אומר, "והשאלה היחידה שצריך לשאול היא: האם אתה תעשה את זה? ואני תמיד ידעתי, שלא אכפת לי מה אקבל ומה יגידו - אני אעשה סרט".

     

    תשע שנים הוא חיכה עם 'ביקור התזמורת'. "דחו אותו בכל סיבה אפשרית: 'סיפור לא הגיוני', 'איך ייתכן שתזמורת הגיעה ככה', 'ממילא לא קורה בו הרבה' - מה שתרצה", הוא מספר. כשזה קרה, זה קרה. סרט קטן ועדין, נורא מתוק ובעצם עצוב אני אומר, וקולירין מאשר. "נכון. הוא מספר על ההחמצה של הדבר". החמצה של אוסקר, אולי. אבל גם בלעדיו, הפך להצלחה אדירה, ביקורתית וקופתית, בארץ ובעולם. הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים, והכנסה של 14.5 מיליון דולר.

     

    עשית בוכטה של כסף!

     

    "כן! עבור אנשים אחרים (צוחק). במבנה הכלכלי של עולם הקולנוע, ובמאי שעשה סרט קולנוע ראשון עם חוזה סביר - אתה מרוויח ברמה שלא מאפשרת לקנות דירה בישראל. זה מאפשר לך לחיות איזה שנתיים ולהיות בררן בעבודות שאתה לוקח".

     

    נניח אחוז מ־15 מיליון דולר?

     

    "משהו כזה. 'להיט עולמי משוגע!' 'הסרט הישראלי המצליח אי פעם!'"

     

    ועוד גנבו לי את האוסקר!

     

    "בדיוק! אחרי שגנבו לי את האוסקר! (נקרע) תכלס, אם הייתי עושה אוסקר, באמת הייתי מסודר. כי אז הייתי עושה קאש־אין על איזה סרט אמריקאי. למרות שבעצם דחיתי בלי הכרה הצעות מאמריקה".

     

    למה?

     

    "כי אני מתנשא. באמת. כי באותו רגע חשבתי שאני טוב יותר מכל זה. בדיעבד זו הייתה התנשאות, וזה הכי מכובד לעשות להיט הוליוודי חמוד. אבל הדבר היחיד שרציתי אחרי 'ביקור', זה להתחבא מתחת לשולחן ושיעזבו אותי בשקט".

     

    למה? רף הציפיות?

     

    "כן. כי מצפים ממני, רגשות אשם, ו'אם זה הצליח אז אולי זה לא טוב'".

     

    אז הוא הלך ועשה את 'ההתחלפות'. החליט לרסק, כמעט במכוון את התהילה בסרט קטן לאניני טעם. "סרט של שבלול, מעבר מהצלחה פסיכית לסרט שני שאני מאוד אוהב", אומר קולירין במתינות. הביקורת דיברה לגמרי־לגמרי אחרת.

     

    היו כאלה שקראו לזה "הרס עצמי".

     

    "כן, אמרו לי את זה כבר כמה פעמים, 'יש לך הרס עצמי'. אבל זה בא ממקום אחר. תראה, נסעתי עכשיו לראות את העיבוד למחזמר של 'ביקור התזמורת' בניו־יורק. כמובן, אחרי שעצרו אותי בכניסה, היה משהו לא בסדר עם הוויזה. בסוף הגעתי ולקחתי מלון במרכז מנהטן, כזה מפונפן של אנשי עסקים. וכל החוויה הזו של בתי מלון בפסטיבלים - אתה יושב בקומה ה־200, בחדר ענק, על מיטה נורא רחבה. לגמרי לבד. ואמרתי לעצמי, אני לא הולך לבלות שבוע בחדר הזה!

     

    "הורדתי את המחיר באפליקציה ל־10 דולר. מצאתי מיטה באכסניית נוער. ופגשתי שם ילדים שמנגנים בגיטרה ומעשנים סמים ויש להם על מה לדבר. ובשוכבי על המיטה בדורמיטורי, אמרתי, לא, זה לא הרס עצמי. פשוט יותר מעניין פה. אז מה זה אומר, ה'הייתי יכול להצליח' הזה? להיות במלון יקר, עם אנשים מנותחי פנים ונשים מנותחות חזה - ולדבר על כלום?"

     

    אז עם 'ההתחלפות' הלכת עד הקצה בכוונה? הרי ידעת שזה סרט לא נגיש.

     

    "לא. חשבתי שאעשה פירואט, ואנחת על הרגליים כמו נדיה קומנצ'י. ה־10 המושלם. המחשבה הייתה קטנה וממוקדת. אתה עושה סרטים כי אתה חושב שאנשים יאהבו את האהבות שלך. אבל עכשיו אני רוצה שהחברות של אמא שלי יאהבו את 'מעבר להרים ולגבעות'. רוצה שאנשים שהם לאו דווקא אוהבי קולנוע מובהקים יבואו, ויהיו מתוחים ויתרגשו ויכאב להם". צוחק. "עכשיו זה, 'ערן למכירה'".

     

     

    * * *

     

    כדאי לקנות. 'מעבר להרים וגבעות' הוא סרט מרתק, מרגש, וכל כך ישראלי. נא להכיר, משפחת גרינבאום. אבא דוד הוא קצין צה"ל שבדיוק השתחרר ומנסה למצוא עבודה חדשה. "אני רוצה להצליח!" הוא שואג כמנטרה, וכשעצוב לו, הוא הולך אל החושך ויורה כדי להתפרק. אמא רינה היא מורה לספרות בתיכון. אומרים עליה שהיא מילפית, יהיה לה חפוז עם תלמיד, וסמארטפון גם. הבת יפעת היא שמאלנית טובה, קצת פרודיה עליה, עם כאפיה כהצהרת אופנה וחבר פלסטיני, ממש לא "הערבי הטוב" מסרטי פלקט. והבן המתבגר עמרי, עצור ומתפוצץ כמו כל טינאייג'ר. משפחת גרינבאום גרה על קו התפר. והתפרים נקרעים. כי ככה זה בחיים.

     

    "'מעבר להרים ולגבעות' מדבר פשוט, על בני אדם. הוא לא הולך להיות יצירת אמנות שצריך עבורה תואר שלישי", הוא אומר. "ובסוף זה מה שיש לכל אחד באמצע החיים, וזה פחות או יותר מה שיש לך: פחות או יותר האישה שלך, האהבה שלך, הילדים שלך - ואין לאן ללכת. משבר אמצע החיים. אישי וגם לאומי. זו קלישאה שפתאום חובטת בך".

     

    זה כתב הגנה על המיעוט האשכנזי־ישראלי־חילוני, חיה נדירה בתהליך הכחדה? אתה אגב מרגיש מותקף, עם כל המולת "מלחמת התרבות"?

     

    "לא. איפה באמת קיימת ההמולה הזו בחייו של האשכנזי הממוצע? אני חוטא בחטאי האשכנזיות וגם חוגג את היבטיה המהממים. הצורך להפוך הכל ל'מלחמה' - אווילי בעיניי. זו המשפחה שלי, שאני אוהב וכועס עליה והיא פה בסרט עם כל הפצעים שלה. וזה לא כתב הגנה או אישום. אלא כתב תחושה. והוא קורע לי את הלב. כמו שהולכים לראות את הסרט המרגש על הבדואים או על החרדים - הנה השבט העצוב הזה ממודיעין. שגם הוא אנושי ברמה קשה, ויפה ומהמם".

     

    כל אחד בסרט חוטא - אבל זה בעצם כדי להרגיש חי.

     

    "כן, הם משלמים מחירים על הצורך לחיות, לאחוז בחיים. אתה יכול לראות את זה גם ברמה הלאומית. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה, כמו שאומר גרשום שלום. אנחנו לא רוצים להתבונן על ההיסטוריה מהצד. ולפעולות יש מחירים. כדי לאהוב אתה דורך על יבלת של מישהו אחר. זו המלכודת. והסרט גם מהלל את היופי של זה".

     

    והאלימות מבעבעת מתחת לבלטות של הבית הנורמלי, הכל־ישראלי הזה, שבו בני המשפחה הם אוסף של בודדים, בעצם.

     

    "הרי אנחנו חיים בחברה אינדיבידואליסטית, הישגית, קפיטליסטית יותר, מפוררת ובודדה יותר. איים בודדים שמשהו מחבר ביניהם. ולא שהאופציה הקהילתית עד מחנק יותר טובה, אעדיף למות ולא להיות שם. אבל הבדידות שם. אנחנו חיים במדינה מאוד מצליחה, חזקה כלכלית. ומה המחיר של ההצלחה? היכולת לנשוך כמו בולדוג. להינעל ולקרוע את הבשר.

     

    "והבן המתבגר פותר בסרט את הקשר הגורדי של המשפחה בצורה אלימה. זה נופל על הראש של הש"ג. כולם מתחטאים ומצטדקים על ראשו, על הראש של האיש הזה במחסום. זה שאומר, 'אוקיי, אני לא יודע מה לעשות עם זה. אני יודע לקחת אבן ולשבור למישהו את הראש'".

     

    כי הוא לא מכיר שום דבר אחר?

     

    "כי אלימות היא תוצאה של היעדר אהבה. זו מדינה שצריכה אהבה. המשבר שאנחנו חווים היום הוא של מדינה שהפסיקו לאהוב אותה. משבר של ילד בג'ננה כי הוא לא מחובק יותר, ולא רואה בעיניים, יורה לתוך הגבעה ובוכה: למה אתם לא אוהבים אותי?" וקולירין בא גם לאהוב. "במדינה המטורללת הזו כולנו מרגישים זרות לישראליות הזו", הוא אומר. "ובסרט זה היה מקום לאהוב. להודות שאני אוהב להיות פה. כי החיים האלה באים עם הרבה אימה, אבל גם יפים ומלהיבים".

     

    את זה הוא עושה, קודם כל, עם המוזיקה - שהוא אוהב יותר מהכל. הסרט מנוקד בשירים ישראליים מוכרים מהעבר הלא־מאוד רחוק. מציג אותם באור השמש הנכונה, עושה להם חסד. "עבור הסרט טחנתי שנתיים פלייליסט, רק מוזיקה ישראלית באוזניות. והשירים האלה גם נורא יפים. נכון, הם באים עם חבילה של אללה יוסתור ולהקתו, שכול וכישלון, ומוות, ונערות שזרקו אותך בתיכון לטובת טייסים וצנחנים. אבל בסוף זה יפה".

     

    והכל בסוף מגיע אל שלמה ארצי. "הקשבתי ל'התבואי אליי הלילה' של חוה אלברשטיין. 'התבואי אליי הלילה, כבסים כבר יבשו בחצר, מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר'", מספר קולירין. "מילים של יהודה עמיחי - וואו, וכמה זה שלמה ארצי! יש בשירים של ארצי דיוק רגשי. 'בואי נברח לאינטימיות בחדר', כמיהה לאינטימיות גדולה, ומצד שני חוסר יכולת לממש אותה. אנחנו זקוקים למקומות שבהם נהיה ביחד. להופעה גדולה".

     

    ואירוע השיא הוא הגעת המשפחה להופעה של ארצי בקיסריה. והמילים: "הפאנק, הפאנק חזר לעיר".

     

    (צוחק) "כי הסרט הזה הוא פאנק. כי הוא לא מתנחמד, ולא רציתי שיהיה הסרט השמאלני המקצועני, כי גם מזה נמאס לי. והוא אוהב וכואב ופרוע ויש בו מין. וכן, זו קצת קריצה על סחים. אבל גם אני קופץ שם. כי באופן הכי עמוק, יש בי כמיהה לזה. דו־שיח עם היופי של זה והקושי שבו".

     

     

    * * *

     

    קולירין מצלם עכשיו את 'ויהי בוקר' על פי סייד קשוע, על כפר ערבי שמכותר בוקר אחד, בלי סיבה ברורה. עובד על עוד אדפטציה לסיפור כרם נבות היזרעאלי, "שממוקם בשכונה כמו קריית שלום, שעוברת ג'נטריפיקציה", הוא מוסיף. הוא עצמו מתגורר בדירה שכורה בנווה צדק. "הנה, זה מה שהבוכטה מ'ביקור התזמורת' מאפשרת", הוא צוחק.

     

    "למה, גם סיגריות ווג כחול. 36 שקל לחפיסה", מתערבת אשתו המקסימה מירב (פרץ). שניהם כבר 16 שנה יחד. "ומירב ממוצא מרוקאי! חשוב לציין את זה!" הוא צוחק. שניהם הורים של תואם, ילד סופר־מגניב שמפליא לצייר קומיקס ומת על סוניק יות'.

     

    שאלות סיום זריזות. פוליטיקה?

     

    "תשמע. כשהתחיל הסיפור סביב תיאטרון אלמידאן, ניסיתי לארגן הזדהות של חברי איגוד התסריטאים, ופשוט להגיע לחיפה לראות הצגה. מתוך 500 חברי איגוד, כמה הגיעו? שמונה בלבד. אז זה בדיוק לאן מגיעה כל הלרלרת הזו. מה זה שווה, אם אפילו לחיפה אף אחד לא יכול להגיע?

     

    "בגדול אני לא אדם רדיקלי. אני מתעניין באמצע של האמצע", הוא מוסיף, "הסרטים שלי הם קצת off, לא יצירת אמנות חמורת סבר שמצליפה בך. כי אחרי הרבה שנים הגעתי למסקנה ששום דבר לא משנה. המאוד פוליטיים משכנעים את המשוכנעים, ויותר במרכז - כל אחד יכול למצוא מה שהוא רוצה. מפה ומפה לא בדיוק שינינו את העולם. אז לפחות שיהיה נעים בדרך".

     

    מה נעים. ימים שחורים, לא?

     

    "אתה יודע, לא מזמן הייתה הקרנה של 'ביקור התזמורת' בעיר ליד קהיר, וביקשו ממני שאשלח כמה דברים. כמה ימים אחר כך מיניסטריון התרבות שם עלה על זה, וההקרנה בוטלה. וזה קרה, ובמקביל בנט פסל את 'גדר חיה' של דורית רביניאן. אז מה לנו כי נלין? ומצד שני, האנשים האלה נלחמים בטחנות רוח מטופשות: הסרט באינטרנט, הספר על המדף - אז מה אתם מקשקשים".

     

    אמונה?

     

    "שנים ארוכות תפסתי את עצמי דתי. הייתי מתפלל, מניח תפילין. מבחינתי, אמונה דתית זה סוג של עצם שיש בגוף, דרך להחזיק את עצמך ואת המוח. תחליף לאובססיה, בגלל הבלגן הפנימי שיש בי. כמו חיבה לגב תפוס, ששומר עליך ממחלות יותר גרועות. אבל לאחרונה שיחררתי. אני מוכן לכל מחלה שתבוא. יאללה, שתבוא כבר!"

     

    ותן לנו כותרת בנושא סמים. עשית בכלל?

     

    "שטויות, בקטנה, תקופת האקסטה. (צוחק) אבל זה מאוד כיף. מאוד אוהב. ממליץ!"

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 07.02.17 , 10:23