גברים ממאדים, נשים מנוטרדאם

מכתבי אבלר ואלואיז // מלטינית: שולמית שחר (מפרשים, 379 עמ')

גדודי האוהבים הצובאים על קברם של אבלר ואלואיז בבית הקברות פר לשז שבפריז ככל הנראה מעולם לא קראו את מכתביהם של השניים. אבלר - אגו־מניאק, יפה תואר ומחשובי הפילוסופים של ימי הביניים - ללא ספק מילא את ליבה של אלואיז בתשוקה שלא ידעה מנוח. אבל אהבה? אולי התעללות, ובעוצמה ובדחיסות כאלו שרק מפגש בין נפשות כה יוצאות דופן עשוי להוליד. לקורא העברי ניתנת הזדמנות שנייה לשפוט בעצמו את הדרמה שהתחוללה בפריז לפני כ־900 שנה, עם פרסום מחודש לתרגומה מלטינית של שולמית שחר, שכבר עשורים עמלה על הרחבת המדף העברי המצומצם המוקדש לימי הביניים, וזכויות רבות שמורות לה בכל הקשור לחקר ההיסטוריה של נשים באותה התקופה.

אלואיז, נערה בת 18, מקסימום 19, נופלת ברשתו של אבלר, "אביר הדיאלקטיקה", המשמש לה כמורה פרטי מטעמים לגמרי לא חינוכיים. "במראיה לא הייתה מן הפחותות, ובהשכלתה עלתה על כולנה", כותב אבלר במעין מכתב אוטוביוגרפי, 'תולדות אסונותיי', הפותח את הקובץ. "באותה עת הייתי מפורסם וצעיר ואף ניחנתי ביפי מראה ולא חששתי שאישה כלשהי שאכבדנה באהבתי, תדחני. האמנתי גם שייקל עליי להשיג את הסכמתה של הנערה משום שידעתי שמשכלת היא ואוהבת ספר, ועל כן גם בהיותנו מרוחקים ניהנה מנוכחות הדדית על ידי חליפת מכתבים - וההעזה הן גדולה יותר בכתב מאשר בדברים פנים אל פנים".

בסך הכל שנה וחצי נמשכה מערכת היחסים בין השניים, שנקטעה באופן טרגי לאחר שדודה של אלואיז ופטרונה גילה על הרומן האסור. פריז של המאה ה־12 היא מקום לידתה של האוניברסיטה המערבית, ומוריה, וביניהם אבלר, חויבו לחיות את חייהם כאנשי כנסייה, כלומר, מבלי להינשא וללא סקנדלים. ואולם אנשים צעירים נוטים להימשך אחר סקנדלים; כשאלואיז נכנסת להיריון, אבלר נשבע לדודה שייקח אותה לאישה ובלבד שהדבר ייעשה בסתר כדי ששמו הטוב לא יוכתם. כשהסוד מתגלה הוא ממהר להכניס את אלואיז למנזר, ומשלם על כך מחיר אדיר: "כששמעו על כך דודה ומקורביו... נקמו בי נקמה אכזרית ומבישה אשר כזו, שהכתה בתדהמה את העולם כולו. הם כרתו את אותם איברים בגופי אשר בהם עוללתי את אשר בשלו נזעקו".

תשוקתו של אבלר התפוגגה יחד עם זכרותו, אך הספיקה להוליד כמה מכתבים קורעי לב מאלואיז לאהובה שזנח אותה. "לא מעט תמהתי בתקופה הראשונה שלאחר כניסתנו למנזר, לפני ימים רבים, על שכחתך", היא כותבת. "לא כבוד האל, לא אהבתנו ההדדית, ואף לא דוגמת האבות הקדושים, לא הניעוך, עת הייתי אכולת היסוסים ויגון ממושך, לנסות ולנחמני בדברים כשהיית נוכח, או במכתב כאשר נעדרת... התשוקה היא שקשרה אותך אליי יותר מן הידידות, והתאווה יותר מאשר האהבה".

קשה להישאר אדישים לנוכח שורותיה של אלואיז המספרת בפיכחון רב איך איבדה את עצמה באהבתה לאבלר, איך ביקשה להשביע את רצונותיו בהסכימה להינשא לו, ואיך מצאה את עצמה לבסוף לבדה בין כותלי המנזר. אבל יותר משמכתבי אבלר ואלואיז הם עדות לאהבה גדולה, הם תזכורת לאנוכיותה של הפילוסופיה ושל הפילוסוף, המוכנים להעלות באש את כל הסובב אותם ובלבד שזוהרם יאיר למרחוק. היה זה אבלר שבעיצומו של מה שמכונה "רנסנס המאה ה־12" הציע מסגרת חדשה לדבר על החסד הנוצרי באמצעות ההיגיון הקר של הדיאלקטיקה, שאת רוחה שאל מצחצוח החרבות בחצרות האבירים.

בערוב ימיו הפך אבלר מפויס יותר, ובמכתבים שהחליף עם אלואיז יש משהו נוגע ללב. בהדרגה מבחין הקורא כיצד מכבה אלואיז את כיסופיה לאבלר ומקבלת עליה את תפקידה החדש כאם מנזר הפרקליטוס שבהשגחתו, וזאת לאחר שאבלר, בגבריות אופיינית, מתעלם מתחינותיה ליחס אישי יותר ומתעקש לדבר אליה כמדריך דתי. אף על פי כן, התכתובת הזו מהווה מקור יוצא דופן לדברי שבח על מעלותיהן הרוחניות של נשים בתקופה שלא הצטיינה באהבת נשים עודפת. "אם תהפכי בדפי הברית הישנה ובספרי הבשורה תמצאי שניסי ההחייאה התחוללו בפני נשים בלבד, או בעיקר בפניהן, למענן, או בהן עצמן", מעודד אותה אבלר כשהוא דופק את המסמרים האחרונים בארון אהבתם. האוהבים סבורים שאלואיז קבורה בפר לשז, אך למעשה היא מתעוררת לחיים יחד עם כמה מהמכתבים היפים ביותר אי פעם שכתבו זה לזה גבר ואישה. •