שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום: רון אוריאל
זמנים מודרנים  • 07.02.2017
לבשתי בושם וליפסטיק
נשים בוגרות בגופן ובנפשן, לרוב אמהות, נכנסות לסשן צילומים ארוטיים מסעירים מול עדשתו המרוככת של מקצוען מיומן. למה הן עושות את זה? מה עם הבטן, הישבן והירכיים? ואיך כל זה קשור לשגעת הסלפי ברשתות החברתיות? ענת לב־אדלר התפשטה, ניסתה, התרגלה – ובסוף אפילו נהנתה
ענת לב-אדלר

נתחיל מהסוף

בסוף מתרגלים. בסוף, כלומר אחרי כמה שעות טובות, כמו שקרה לי, העירום הופך להיות "נון אישיו".

בסוף, אחרי אינסוף פוזיציות והתלבשויות והתפשטויות וצחקוקים ומבוכה והתפעמות מהאומץ ותכל'ס, כן, גם מהגוף, שבגיל 48 (נשבעת שפעם זה היה המשקל שלי) עדיין נראה ג'וסי, ובאותה נשימה קיתונות של הצלפה עצמית ואימה גדולה בנוסח "מה את עושה כאן, יא משוגעת, וכמה עוד רחוק תלכי בגלל האובססיה שלך לרגש את עצמך" – בסוף מצאתי את עצמי יושבת בעירום מלא על הספה של רון הצלם, בסטודיו הקינקי בקומת המרתף של בית משותף ברחובות, ומסתמסת בנונשלנט עם חברתי הטובה ג', שהתעניינה. "אז איך עובר?"

רון, שהיה עסוק בהשבת אביזרי הצילום למקומם ובפירוק הסט הסליזי למרכיבי יומיום של ספה, שולחן ואהילים, שאל פתאום: "היי, את שמה לב מה קורה כאן"? הרמתי את הראש מהמסך והבחנתי שהוא עומד ומביט בי משועשע, תוך שהוא מסובב את ההברגה של העדשה שעד לפני כמה שעות נשלחה לעברי כאילו הייתה קנה רושף של אקדח. "מה קורה כאן?" שאלתי, ומיהרתי להחזיר את עיניי אל המסך שעל גביו התנהל הצ'ט המצחיק עם ג', לא לפני שהבחנתי שעל פניו של הצלם מרוח חיוך חם, חצי שואל חצי מתריס.

"מה קורה כאן? את שרועה על הספה, עירומה לגמרי, וממש לא מעניין אותך שאת עירומה לגמרי, ואת מתכתבת בטלפון כאילו את בג'ינס במשרד שלך".

את האמת? צודק. זה בדיוק מה שהיה.

ולחשוב שכמה שעות לפני כן, הוא הבהיר לי "חאלס, לא עושים צילומי עירום בתחתונים וחזייה. לכי תורידי ובואי לסט", ברחתי על אוטומט אל התיק שלי, שהיה מונח על מדף אביזרי הסאדו שרון אוסף בשקידה גם בשביל הצילומים וגם בשביל האווירה, ושלפתי את הליפסטיק האדום שלי. עכשיו היה התור שלו לצחוק. "ליפסטיק?"

"כן", אמרתי. "אם אתה מבקש ממני להוריד הכל, לפחות שאהיה לבושה במשהו", הסברתי תוך שאני מורחת במהירות עוד שכבה של צבע על השפתיים.

דקה אחרי עמדתי מולו לבושה באיפור ובבושם בלבד, והסברתי לו שבדרך עשיתי על עצמי עבודת שכנוע שכנראה פועלת את פועלה. עובדה, אני לא מתעלפת מפחד, אלא אפילו מצליחה לעשות פוזות למצלמה. אמנם מגושמות, אבל אחרי זה השתחררתי, פשוט איזו נצרה פנימית עפה לה לפתע והבושה נפלה שדודה. "אמרתי לעצמי שאתה כמו כירורג שד או כמו הגינקולוג שלי. מה, הם לא רואים אותי הכי עירומה ופעורה בעולם? אז גם אתה. רק שאתה לא רופא של הגוף, אתה רופא של הנפש".

מתנה לעצמי

ובאמת, רון אומר שחלק גדול מהמצולמות שמגיעות אליו לסטודיו בכלל לא מתערטלות מול המצלמה ממקום של חיבור לסקס, אלא מתוך צורך לחזור ולאהוב את עצמן ואת הגוף שלהן.

כרמית מאזור המרכז, כיום אמא לשני ילדים בני 12 וחצי ושמונה, הגיעה לסטודיו לפני כארבע שנים, כשהייתה בת 37, במטרה להכין אלבום הפתעה לבן הזוג ליום ההולדת, אבל מהר מאוד הבינה שבעצם המתנה היא קודם כל עבור עצמה. "במקום לנסוע לעוד צימר, החלטתי שאני מארגנת אלבום של צילומים ארוטיים שלי. ידעתי שבן הזוג שלי יתלהב מהעניין, אבל ככל שהתקרב מועד הצילום הבנתי שאני מתרגשת לא בגלל שבעלי יראה את זה, אלא בגלל החוויה שאני עומדת לעבור ומה שהיא אומרת מבחינתי. פתאום הבנתי שבוער בי להצטלם בצורה סקסית לא בשבילו, אלא בשבילי. לראות את עצמי במקום הזה, לא בבייבי־דול ורוד ומתוק, אלא הכי בלי בגדים, הכי בועט, הכי אמיתי. הכי בלי כיסוי. ובאמת, כשנכנסתי לצילומים, למעט המבוכה של ההתחלה, בכל זאת את מתפשטת, שכחתי את בעלי וכל הדבר הזה הפך להיות דיאלוג שלי עם עצמי ועם הגוף שלי, וכל כך נהניתי מהחוויה שאחרי כמה ימים באתי למקצה שיפורים".

למה?

"כדי להוציא את עצמי עוד יותר טוב ועוד יותר נועזת, כדי להיראות בעיני עצמי הכי סקסית שיש, ובאמת התמונות האלה שינו את הקשר שלי עם הגוף שלי ובהחלט פתחו אותי לעולם הפנימי שלי עם עצמי. פתאום הרגשתי יותר שלמה עם איך שאני נראית, פתאום ראיתי צד סקסי שלי".

וזה לא משהו שהרגשת קודם על עצמך?

"אף פעם לפני הצילומים לא ממש חשבתי שאני נראית מי יודע מה, ופתאום אחרי שקיבלתי את הדיסק עם התמונות וישבתי להתבונן בהן בשקט עם עצמי, ראיתי צד סקסי שלי. פתאום הבנתי שאני כן יכולה להיות שלמה עם הגוף שלי ולהרגיש יותר נשית".

מתנה לעצמנו

ג'ולי, היום בת 29, הגיעה לסט כשהייתה בת 24. זו הייתה מתנת טרום־חתונה שקיבלה ממי שכיום הוא בעלה, והשניים הגיעו לסשן צילומים זוגי. "עברו מאז חמש שנים ואנחנו מקפידים לחזור ולהצטלם צילומים ארוטיים משותפים לפחות פעם בשנה. זה עושה לנו טוב ומקפיץ לנו את הזוגיות לדעת שאנחנו עירומים מול מישהו שמציץ עלינו, גם אם זה מתוך עדשת המצלמה. בעיקר אחרי שהפכנו להיות הורים לתינוק, היום בן שנתיים, אנחנו צריכים את החיבור הזה".

באותה נשימה, ג'ולי מודה שהעמידה מול המצלמה אחרי הלידה שיפרה את הדימוי העצמי שלה. "אחרי ההיריון המשקל עולה, הגוף רופס, ולקח לי הרבה זמן לחזור לעמוד מול המצלמה בסטודיו, כי היה לי ברור שמה שאראה עכשיו בתמונות זה לא הגוף של אז".

השווית את הצילומים?

"ברור. השוויתי. ואז הבנתי שבראש שלי זה הצטייר מפחיד יותר ובמציאות ראיתי שזה לא כזה נורא. זה לא כמו להסתכל במראה, זה לראות את עצמך מנקודת מבט אחרת, טובה. את רואה קימורים ופיתולים סקסיים, ופתאום כל הדברים שאת לא אוהבת מאוד מחמיאים לך".

ומה זה עושה לזוגיות?

"זה נורא מיוחד, כי רמת האינטימיות בסטודיו מדהימה ומאוד מרגש שיש מי שצופה בנו ומכניס פלפל, מישהו שמסתכל ולא שופט".

זה שמסתכל ולא שופט הוא הצלם רון אוריאל, 44, לשעבר איש מחשבים וזה עשור הבעלים של סטודיו אקספוז לצילומי ארוטיקה. "נכון שזוגות רבים מגיעים לכאן כדי לשבור את שגרת הזוגיות ולהוסיף אש ליחסים", הוא אומר, "אבל חלק גדול מהקהל מורכב מנשים, בעיקר נשים אחרי לידות, שמגיעות כדי לבחון את עצמן, את הגוף שלהן, להתחבר מחדש למיניות שנשחקה במעבר מנשים לאמהות. נשים רבות מגיעות וקודם כל מתנצלות: 'אני שמנה, יש לי בטן, אני אחרי לידות'. אני מביט בה מתוך העדשה ולא מבין מה היא רוצה מעצמה, היא סקסית בטירוף".

ומה היא באמת רוצה, למה היא כאן?

"כי היא מחפשת כאן חוויה פורצת דרך, שתהיה גם פורצת גבולות, כדי לרגש את עצמה או לרגש באמצעות הגוף שלה מישהו אחר. יש נשים ששולחות כבר מכאן, מהטלפון, את הצילומים לבעל או למאהב, ופשוט נדהמות מאיך שהן נראות פתאום סקסיות, קודם כל בעיני עצמן".

איך הן באמת מגיבות לתמונות שאתה מראה להן?

"בפעמים הראשונות שהן רואות את התמונות הן בהלם. אחרי זה הן מסתכלות שוב, בפעמים הבאות הן מתאהבות בעצמן, כי גם אם הבטן לא שטוחה כמו פעם, את רואה שאת ממש סקסית".

אבל אתה עושה לנו חסד עם התאורה. היא לא עזה כאן, בלשון המעטה.

"נכון, התאורה המרוככת, הזוויות מחמיאות, אבל למה לא? למה לא להוציא אותך הכי מפויסת שאפשר עם הגוף שלך? פה בסטודיו אנשים מתקלפים מהשכבות והתחפושת והם הכי עצמם. הפריווילגיה שלי כצלם זה לראות אישה מתחת לשריון. הרי אישה זו המצאה גאונית של הטבע. זה קימורים ופיתולים. לא סתם אמנים אוהבים גוף נשי. זה חומר מטורף, זה כישוף שנולד אי־שם בראשית ימי האנושות. בתוך זמן קצר המצטלמות אצלי עוברות ממצב של להתמודד עם הסיטואציה למצב של לחגוג אותה".

כגבר, איך זה עובד עם נשים שמתערטלות ומתפשטות מולך?

"אני מאוד מודע לגבולות. במהלך השנים אימנתי את הגוף שלי לא להגיב ממקום גברי, אלא ממקום מקצועי, אבל כשאני מתבונן באישה עירומה מולי אני מצלם אותה כמו גבר. כי אחרת היא הייתה יוצאת כמו גיטרה, או כמו ואזה, אז מבחינתי היא קודם כל אישה. יש כאן על הסט הרבה מאוד טיזינג במרחב שבין גבר שהוא הצלם לאישה שהיא המצולמת. הן מצפות ממני שאביט בהן בעיניים של גבר, אבל הכל ממקום של כבוד, הכל במודעות שיא לגבולות".

ומה אשתך אומרת על העיסוק הזה שלך?

"בורכתי באישה מכילה במיוחד. היא מכבדת את הספייס שלי, כולל המרחב של הסטודיו והיצירה, ולא רואה בזה בעיה".

באמת? אפשר להכיר אותה?

"באמת־באמת. אחרי שנים של עיסוק בתחום הזה, העירום הוא כבר לא אישיו מבחינתנו. זה לגמרי חלק משגרת החיים שלנו. אני מבחינתי מקפיד להפריד בין מה שקורה בבית לבין מה שקורה בסטודיו. בבית אני איש משפחה ובסטודיו אני מתמסר לאמנות וליצירה. קורה לא פעם שאני הולך לישון בשעות הקטנות אחרי סשן צילומים ומשכים בשש בבוקר לארגן את הילדים ולהכין סנדוויצ'ים".

וקורה שהנשים שפגשת בבוקר עירומות בסטודיו נכנסות לשיחות שלכם, או למיטה?

"לא, כי זוגתי מעדיפה שמה שקורה בסטודיו יישאר בסטודיו. אז זה לא שהסטודיו לא עולה בשיחות בינינו, אבל לא בצורה שבה הוא חלק מהיחסים שלנו. הוא גם לא מגיע אלינו למיטה".

מי המצולמת הכי צעירה שהצטלמה אצלך?

"בחורה בת 21. אני לא מסכים לצלם קטינות, למרות שיש ביקוש".

ומי הכי מבוגרת?

"אישה בת 70. זה היה מדהים לראות איך לאט־לאט מתוך הסבתא יוצאת האישה הסקסית".

מה הכי מפריע לנשים?

"בטן, ישבן, ירכיים, זרועות – בסדר הזה".

מלכודת אכזרית

וכמי שבמשך חצי יום עמדה, ישבה, שכבה, נכבלה בשלשלאות (תרגיעו, רק לצורך הצילום) ורקדה מעורטלת מול המצלמה של רון, אני יכולה להעיד שאכן המעמד מאוד מגונן, מאוד מכיל, מאוד מאפשר, מאוד מעצים, מאוד מחבק ובעיקר מאוד משחרר. אני פאקינג עירומה מול בן אדם זר שעוד מנציח את הרגע וזה פאקינג לא מזיז לי. בתוך דקות ספורות הרגשתי שאני בפגישה עם חבר ותיק, אולי בזכות היותו איש צנום ולא מאיים, אולי בזכות הדיבור השקט והמעודן ושפת הגוף האלגנטית, וכמובן בזכות החיוך הענקי שלו, שכמו עוטף אותך בשמיכת פוך מגוננת גם כשאת הכי עירומה בעולם.

אבל לא הכל זה שמיכות פוך ופיוס עם מידות הגוף. היום אנחנו כבר יודעים שסלפי ארוטי עלול להיות במקרים רבים גם מלכודת אכזרית.

הצילום הארוטי פוגש אותנו כיום במקום הרבה יותר טכנולוגי ומן הסתם גם מסוכן, כי אם למשל גונבים לך את הטלפון הנייד כמו שקרה לשרון פרי, או מספסרים בתמונת עירום שלך בקבוצות הווטסאפ כמו שקרה לענת הראל, אז את הרבה יותר פגיעה וחשופה מאשר לפני 20 שנה, כאשר צילומי העירום החובבניים שצילמת עם בן הזוג בצימר בגליל נשארו באלבום הקטן שהחבאתם בשידה ליד המיטה. אבל היי, לא המצאנו כלום. מאז השרבוטים על קירות המערות, דרך הציירים הגדולים שהושיבו מולם מודליסטיות עירומות עבות בשר, ועד הצילומים המעורטלים והמפוטשופים עד אימה שעולים היום לענן ומשם חומקים לעיניים שאולי לא היו צריכות לשזוף אותם, מיניות תמיד עניינה אותנו.

בעידן שלנו הכל פעור, גלוי, חשוף, מצולם ומשותף. אם זה לא תועד זה לא קיים. אז כמו שאנחנו עושים סלפי למנה במסעדה ולא מעזים לגעת בה לפני שהתמונה עלתה לאינסטגרם שלנו ומעידה שאנחנו עכשיו דופקים ארוחה ודופקים את הסיסטם (אתם בבית בטרנינג מסתכלים עלינו נהנים וה־FOMO מציף אתכם), יש בהחלט מצב שגם לגוף שלנו אנחנו מתייחסים כמו לנתח משובח של אנטרקוט, שבעומק הלב אנחנו הכי מתים להראות לחבר'ה אבל לא תמיד מעזים.

"מילת המפתח של היום בתרבות המערבית היא לשתף, כי מה שלא שיתפתי לא היה קיים. ובגלל זה לפעמים האמצעי הופך להיות מטרה ואנחנו לא עסוקים בחוויה, אלא באיך היא תשתקף", מסכים ד"ר אילן רבינוביץ', רופא פסיכיאטר מומחה.

ואיך זה קשור בטרנד תמונות העירום, שנדמה כאילו כולם פתאום מצלמים? הדוקטור אומר שהכל בגלל המירורינג. "מירורינג זה לזכות לחום ותשומת לב מהציבור. פעם, רק אנשי ציבור ותרבות היו צריכים את המירורינג, אבל היום כולנו צריכים את זה. תרבות הצריכה הפכה את כולנו לנרקיסיסטים אקסצנטרים שחיים מתשומת הלב של הסביבה, ולג'אנקים של לייקים. וככל שאתה נכנס לזה יותר, אתה רוצה מזה עוד יותר וההתמכרות הזו שואבת אותך למסלול חד־כיווני, שבמסגרתו הסמארטפון שולט בך ולא אתה בו".

איפה נדפק לנו הסיסטם?

"בזה שהגולם קם על יוצרו והאמצעי שנועד לאפשר לנו תקשורת יותר טובה הפך להיות הדבר העיקרי שבו אנחנו עסוקים".

או במילותיו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר". איך נפטרים ממפלצת המדיום? רבינוביץ' שולח אותנו למקורות היהודיים ולרבי יהודה שאמר: "משביעו רעב, מרעיבו שבע".

ואיך זה קשור לצילומי העירום? הרשתות דורשות כל הזמן יותר עניין ויותר פרובוקציות, כדי שנקבל את ליטרת הלייקים שלנו. "אם פעם היו מספיקות תמונות של תינוק או שקיעה כדי לקבל לייקים, היום כדי לזכות במנת המירורינג הקולקטיבי צריך לעורר עניין, כי אתה מתחרה מול אנשים כמוך. וכאן נכנסות לתמונה הפרובוקציות".

כלומר, צילומי עירום.

"בהחלט. כדי לעורר עניין הבן אדם מוכן להעלות, ובמקרה הזה להוריד, את הרף. אז מצטלמים במיני ואחרי זה בביקיני ואז בעירום, והתמונות יוצאות כל כך פגז, אז למה שרק אנחנו נתענג? חייבים לשלוח את זה לחברים. אז נכון, אתה שולח את סרט הפורנו שצילמת רק לקבוצת הווטסאפ הפרטית, וזהו, משם זה מתגלגל ואין לך שליטה".

ואולי בעצם אתה רוצה שזה יתגלגל? נכון, לא כולם, אבל יש בהחלט מי שעבורם חשיפה של התמונות הללו היא לא רק דרך לנפח את האגו, אלא גם צורך, או פאן, או סוג של בוסט ציבורי. מישהו אמר גילי מוסינזון ולא קיבל?

"יש הבדל בין אישה שהולכת לצלם ומצטלמת צילומים ארוטיים ועוברת תהליך רגשי ונפשי, והתהליך חשוב לה לא פחות מהתוצאה, ובין סלבריטאיות כמו מדונה או קים קרדשיאן או פריס הילטון, שעבורן להצטלם מעורטלת זה חלק מהמנגנון המשומן היטב של המותג שהן מתחזקות", מסביר ד"ר רבינוביץ'. "הסלבריטאיות לא מתעניינות בתהליך שהן עוברות עירומות מול הצלם, כי הרי יש עשרות אנשים שעובדים על הסט בזמן שהן עירומות, והן גם לא מנסות להתיידד עם הגוף שלהן דרך הסיטואציה. כל מה שמעניין אותן זה איזו תמונה תעלה בסופו של דבר לרשת ותגרוף הכי הרבה לייקים".

ד"ר רבינוביץ' מזכיר שגם הלגיטימציה החברתית משחקת כאן תפקיד, כי כשאנחנו רואים שהקריירה של כל אחד מהסלבריטאים הללו תפסה תאוצה בעקבות צילומי העירום ושהם עושים מיליונים בזכותם, זה גורם לכך שהעירום בהחלט נתפס על ידינו במאה ה־21 כמשהו לגיטימי ועסקי, והרבה פחות טראשי.

"הציבור יכול לראות קלטת פורנו שלך ועדיין להחזיק ממך אישיות תקשורתית לגיטימית, שמגלגלת מיליונים בחודש. זה לא מוריד, זה רק מוסיף. ואז אנשים אומרים לעצמם – אם זה קרה לסלבריטאים, אולי גם אותי יגלו ככה, כי בעידן הרשתות כולנו שווים בפני הסלפי".

אם זה ככה בימינו, אז למה רק המחשבה שצילום עירום שלנו ידלוף לרשת מעבירה בנו גלים של אימה? לדברי ד"ר רבינוביץ', כל מי שמצטלם בעירום ושולח תמונה של עצמו באמצעים דיגיטליים, גם אם זה "רק" לבן הזוג, לוקח בחשבון בתת־המודע שהתמונה הזו עלולה לדלוף החוצה, ואולי עמוק בפנים הוא אפילו רוצה שזה יקרה.

"אני מטפל בלא מעט ידוענים, ואני תמיד אומר להם שכל הנושא של הסמארטפון ורשת האינטרנט והמחשבים – הכל פרוץ וצריך להיזהר מאוד. זה לגיטימי שבני זוג, כחלק מהתחזוקה המינית והזוגית, ישלחו זה לזה תמונת עירום, אבל היום כל סלב יודע שברגע שהעלית את התמונה ולחצת 'סנד', גם אם זה 'רק' לבן הזוג או כמזכרת לעצמך, באותו רגע הצילום הופקע מרשותך ולך תדע כמה זמן ייקח להאקר התורן לפרוץ אליו". ¥

le@yediot.co.il־Anat