תגידו האא...
הלא צפוי / לאחרונה מתברר שיותר ויותר הורים מודאגים מילדיהם הקטנים ששניות ספורות אחרי שהם מסיימים את החביתה, הסלט והזיתים בארוחת הערב, הם כבר מציצים בחדר באתרי פורנו. אז כשקראתי את זה ניסיתי להיזכר אם גם אנחנו חטאנו ככה כשהיינו בני 10־11, ונדמה לי שהמקסימום שלנו בפורנו היה התחממות קלה באזורים המביכים בעזרת חוברות "פלייבוי". וגם זה דקה לפני הצבא.
האזינו לטור של שלמה ארצי
אז אלה כנראה פני העולם החדש, שבו הצפוי הוא הלא צפוי, הירהרתי וממש באותו זמן חלפתי ליד שולחן הכתיבה שלי וגיליתי בלא צפוי את "אדם צעיר", עיתון חודשי לילדים שהגיע אליי בדואר.
זה אליי? הייתה תגובתי הראשונה, כמו בסימוס שנופל עליך בטעות ממישהו שאינך מכיר. כי הרי אני מזמן לא "אדם צעיר" (כמה חבל).
אבל דיפדפתי בעיתון הצעיר במהירות וקלטתי מיד שהוא מעיד על עצמו שהוא עיתון כמו פעם (תזכירו לי מתי היה פעם?), שמדבר לילדים בני 7 עד 11 (בול אני) ומזמין אותם כל פעם לחוויה חדשה: ויקינגים (חרבות ובלונדיניות), בלשים (יחי אמיל), מסעות בזמן, קרקסים (יחי מדראנו) ועוד.
וקצת התאכזבתי, כי הפעם היה זה גיליון שלם שעסק לא פחות ולא יותר מאשר במחלת השפעת המבאסת. ולמה עוד התאכזבתי? כי יום קודם קראתי שיש שמטילים ספק בהשפעת החיסון נגדה. ואני הרי התחסנתי לא מזמן.
צמרמורות ותרופות סבתא / העיתון לילדים "שפעת – אדם צעיר" שכב כמה ימים כמו חולה לבדו על השולחן. ויום אחד לפנות ערב, אחרי שחציתי בעצבים של מבוגר את הפקקים באיילון צפון, הגעתי הביתה שבו"ז, החלטתי להיכנס לעומק העיתון ומצאתי בעמודים הבאים עיסוק בשאלות כמו "ללכת או לא ללכת לבית הספר שעה שהילד זולג נזלת?" שאלה שהייתה יכולה להחליף בקלות את הלבטים הידועים של המלט הדני המקורר, להיות או לא להיות.
בעמוד אחר מצאתי את רשימת התסמונות השפעתיות, הכוללות צמרמורות ותרופות סבתא, כמו מרק עוף ועוד. ולמרות שלרגע זה נראה לי כמו עיתון רפואי, הבנתי שהרעיון פה הוא להכניס את הילד לחוויית השפעת, כי כנראה שפעת בעולם המודרני משולה לחוויה עמוקה, מרתקת ומיוחדת במינה.
ואולי הם בעצם צודקים, חשבתי. כי עובדה שמיד צפו זיכרונותיי הישנים על איך היינו מזייפים בילדות שפעות בעזרת בליעת גירים שהיו מעלים לנו את החום, או מורחים מים עם דבק נגרים על נחירי האף ומייללים: אמא תני לי אהבה/ כי אני הכי חולה ומקולקל בסביבה.
היפוכונדר מצטיין / באדם הצעיר האמיתי החי, כלומר בילד הישראלי הממוצע, זה שהולך כל יום לבית ספר, מתפעל גאדג'טים ואולי גם רואה פורנו בחושך, מקננת לפי זיכרוני גם איזו אופטימיות בסיסית שלפיה יקבל תמיד אהבה ותמיכה מההורים כשירגיש בודד ודחוי. ב"אדם צעיר" (העיתון) מצאתי בעמוד 22 איך להתייחס לחיידקים טובים ורעים, נהניתי לקרוא את הפרק "תגידו האא" של הרופא ד"ר מתיה, עם שאלת המיליון: "כשאתה מקשיב לסטטוסקופ, דוקטור, מה אתה שומע?" ובעיקר על אודות ההיפוכונדריה. כי כבר כילד הייתי היפוכונדר מצטיין וייחסתי לעצמי כל מחלה אפשרית, כולל הפה והטלפיים של הפרות.
וכשהתחלתי להתבאס קצת מאווירת המחלות בגיליון, מצאתי נחמה בכמה בדיחות על שפעת שהופיעו שם, כגון
רופאה: שלום, כבר הרבה זמן לא ראיתי אותך.
מטופל: נכון, הייתי חולה.
ובאמת צחקתי טיפה. אחר כך עשיתי האא, דחפתי לפה ליתר ביטחון סוכריית מציצה והעליתי באוב את גיליונות "אצבעוני", שהשפיעו עליי בילדותי. שם סיפרו לנו כילדים רק על דברים אופטימיים, כמו על עליסה בארץ הפלאות לפני שחלתה בשפעת.
מתפנסיינרים / "אדם צעיר" הוא בסך הכל עיתון מקסים לילדים. הדפים שלו עבים והציורים של אלירן הרוש מגניבים.
אבל בואו ננוח לרגע מהצעירוּת כדי לא לקפח בטור הזה גם את עולם המבוגרים.
"אז היי, מה קורה בעולם המבוגרים?" שאלתי את צ', מלכת הבוטוקסים שעברה את ה־60 ועדיין רוקדת במסיבות כמו מלכת השושנים.
"בעיקר מתפנסיינרים, כלומר עושים דברים שרק פנסיונרים עושים", ענתה.
"ומה אלה הדברים?" שאלתי, והיא פירטה:
קמים מאוחר. שותים לאט קפה נטול. משקים עציץ. קוראים את העיתון. שומעים רזי. אוחזים לאט־לאט בדעות יותר קיצוניות (מול הערבים והסמולנימניקים), אוכלים בצהריים סלט וחזה רזה, עושים שנ"צ וקמים ורושמים בראשי פרקים רעיונות כאסח לקראת הפרלמנט ה־107 של ימי שישי, שבו מסמנים מטרות כמו להרעיל את העולם הצעיר והמעצבן בממולאים, או בעיקר להתאבל על העולם הישן ופרותיו הקדושות שנקברו.
"אז אתם ממש מתערבבים, אה?" שאלתי.
"מה זה מתערבבים?" ענתה.
"ביטוי של אנשים צעירים," אמרתי ולא הסברתי.
"אה," ענתה. "אנחנו בעיקר מערבבים נכדים, ילדים, סרטים, הצגות, התנדבויות ומחלות — משפעת ועד קרעחצן, מעחצן ובלעחצן. מנסים לזכור את מה ששכחנו (בעיקר שמות) והכל, בין ניסיון התאבדות עם סירופ שיעול או טיפול בחתלתול. אתה מבין?
כי גם אתה הרי כבר לא ילד", צחקה אליי בארסיות. וזה קצת העליב אותי, כי אני כן ילד. אולי לא ילד מושלם, אבל ילד אי שם.
הספר על פרנקי פרסטו / השבוע עבר. בכינו וצחקנו מסצנת הבצל, הוכרחנו לאהוב את הסופרבול (ואכן התאהבתי), גילינו את ההסתדרות והתחלנו לספור את הדקות לבואה של רדיוהד, הלהקה האהובה על הנכד שלי (גם אני אוהב אותם, אבל טיפה פחות הרוס מהפוזה הנוכחית שלהם).
ואז הציע לי מישהו את הספר "מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו". ולמרות ששם הספר נשמע כמו פרסומת לפיצות איטלקיות בפינת רחוב בן־יהודה בתל־אביב, נכנסתי לקרוא בו בספיד וגיליתי שמדובר בפרנקי פרסטו, יתום שגדל עם מורה עיוור בספרד, נסע לאמריקה כשרכושו היחיד היה גיטרה עם מיתרי קסם, והפך לנגן הגיטרה הטוב בכל הזמנים (סליחה, סינגולדה).
אבל הכי נגע לליבי ציטוט של פול סיימון שפותח את הספר: "על הילדים שבאו, עם הגיטרות הרכות בנרתיקי הקרטון, האם תהיתם לאן הם נעלמו?"
והלב שלי נצבט, כי באמת פול, לאן נעלמו הילדים עם הגיטרות שהיינו? האם הגיטרות שלנו נשברו או שהלבבות הקטנים שלנו לא החזיקו מעמד?
טוויסט בעלילה / מאוד־מאוד רציתי לכתוב לכם טור אקטואלי על תוכנית הגמילה מפורנו שעשתה אמא אחת לילד שלה. אבל ההיתקלות והקריאה שלי בעיתון "אדם צעיר" עשו לי טוויסט בעלילה וגרמו לי להתעסק בשפעת שמתרוצצת בינינו ובשאלה החשובה והאינסופית: האם מבוגר יכול להיות עוד פעם ילד (כן, לא ואולי). דבר אחד בטוח. למרות גילי התברר לי שאני עדיין יכול לקרוא עיתון מקסים לילדים וליהנות ממנו.
אז לאור זה יש לי הצעה למערכת "אדם צעיר": אולי תקדישו לילדים גיליון שלם שעוסק בשחיתות?
רגע, רגע, אל תקפצו. זה חינוכי וחשוב. וניתן בקלות למלא 36 עמודי גיליון בראיונות עם מושחתים עכשוויים ובדימוס, בעיסוק בהיפוכונדריה שחיתותית וכמובן לספר בדיחות מושחתות ומרושעות על איך המושחתים יוצאים מזה די בשלום. כי הרי כולם יודעים שהשחיתות רלוונטית ומידבקת בחורף הזה לא פחות מהשפעת.
ובאשר לשפעות? כיוון שאפצ'יק אחד ונדבקת, יא בן אלף, אז שנהיה בריאים. אלה שחוסנו נגד שפעת ואלה שלא. ממילא בסוף הכל מתחיל ונגמר (אצל ילדים ומבוגרים חובבי פורנו וגם לא) מתחת לשמיכות.
