ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ג'ונתן פראנזן. "מאז שסיימתי את הקולג' רציתי להיות הסופר הכי מפורסם בעולם" | צילום: אי.פי.איי
    7 ימים • 08.02.2017
    ושלא יהיה פה אף ציוץ!
    לג'ונתן פראנזן, מחשובי הסופרים בעולם, יש הרבה מה להגיד, אבל הוא לא מוכן להגביל את עצמו ל–140 תווים. הוא לא נכנס לטוויטר, לא נותן את פרטי כרטיס האשראי שלו לחברות עסקיות ונמנע מלשלוח במייל כתבי יד. עם יציאת התרגום העברי ל"טוהר", הרומן החדש שלו שעוסק בסכנות הטכנולוגיה החדשה — הוא מדבר על הבחירה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן, נזכר בתקרית ההיא עם אופרה ווינפרי ומסביר למה התקשורת חייבת להפסיק להתייחס לכל שטות של טראמפ
    אלעד זרט

    ג'ונתן פראנזן לא קורא את הציוצים של דונלד טראמפ. לא הציוצים נגד המיליונים שיצאו לרחובות ביום השבעתו ולא הציוצים נגד השופט שחסם את ההגבלות על כניסת מוסלמים לאמריקה. אם תשאלו את פראנזן (57), כלי תקשורת מרכזיים באמריקה שמשתפים פעולה עם מסע היחצנות האישי של הנשיא החדש של ארה"ב — מהווים סכנה לדמוקרטיה לא פחות ממנו.

     

    "זה לא סוד שאני רואה ברשתות החברתיות ובמדיה החדשה סכנה אמיתית", אומר פראנזן בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" עם צאת ספרו החדש, "טוהר", בעברית. "יש לי ספק גדול כלפי האינטרנט ומה שהוא עושה לעיתונות הממוסדת. מה שהוא עושה לכל נושא האחריות על דיווחים של ידיעות חדשותיות. מערכת הבחירות האחרונה המחישה לנו כמה מסוכנות הן תופעות דליפת המידע ולוחמת סייבר — כל הקומפלקס הזה של מידע ביטחוני ששולט בחיינו. כשאני רואה את טראמפ אני חושב יותר ויותר על האזהרות שהשמעתי בעבר בנוגע לרשתות החברתיות, ובפרט בנוגע לטוויטר, וזה עצוב. זה סימן שמבשר יותר מכל את הסכנות הטכנולוגיות הצפויות לנו במציאות הקפיטליסטית שבה אנו חיים, סכנות שיחתרו תחת יסודות הדמוקרטיה".

     

    אבל איך אפשר להתעלם מהרשתות החברתיות, שהן הזירה של חלק ניכר מהשיח הציבורי? 

    "ועוד איך אפשר, ומזה נובע התסכול שלי. התקשורת הממוסדת, עיתונים כמו 'הניו יורק טיימס' או 'הגרדיאן', נשבתה לגמרי בקסמה של הטכנולוגיה החדשה. אני לא יכול לספור את מספר הסיפורים ש'הניו יורק טיימס' פירסם בשש השנים האחרונות על נפלאות טוויטר. גם במהלך הקמפיין לנשיאות המשיכו שם לשחק במגרש של טראמפ. הם התייחסו לציוצים שלו בטוויטר — שהם למעשה פרסומות עצמיות — כאל נאומים אחראיים. טראמפ בעצם ניצח בכך שנכנס מהדלת האחורית והשתלט על הבית. אם משהו טוב ייצא מכל הבלגן הזה, זה שאני מקווה שהתקשורת הממוסדת תתחיל להבחין בין פרסומות זולות ברשתות החברתיות לחדשות".

     

     
    בוב דילן. "לא כל מי שהגיע להישגים מטורפים קיבל פרס נובל"
    בוב דילן. "לא כל מי שהגיע להישגים מטורפים קיבל פרס נובל"

     

     

    אבל מה לעשות שטראמפ הוא נשיא ארה"ב והוא בוחר לתקשר עם הציבור ישירות דרך טוויטר.

     

    "דברים משונים ומטרידים קורים כרגע. די ברור שטראמפ לא רוצה שום דבר עם התקשורת. הוא לא מתכוון לדבר עם עיתונאים, אלא ישירות עם הבוחרים בטוויטר. בעבר היה ברור שהחדשות היו החדשות. הן היה משהו שכולם סמכו עליו. יכולת לקבל אותן בפורמטים שונים, בדעות שונות — ימין, שמאל — אבל הייתה איזושהי אחריות עם הדיווח. היה איזשהו ערך ל'אמת'.

     

    "אבל מה שקרה בשנים האחרונות, והתחזק עוד יותר עם עידן טראמפ, זה שכמעט חצי מתושבי ארה"ב נטשו את החדשות. כבר לא מחשיבים את החדשות לשיח פורמלי תקף. 'טיים' ממשיך לצאת, ה'ניו־יורקר' ממשיך לצאת, אבל הם פונים למעטים. שאר אמריקה פשוט הסירה את ידיה מעיתונות ונשבתה בקסמי האידיאולוגיה של עמק הסיליקון. זה מטריד וזה מהווה איום גדול על הערכים של הארץ שלנו".

     

    איך אתה מסביר את הכישלון של התקשורת? 

    "הכישלון של התקשורת היה ברור ברגע שאימצה את הרשתות החברתיות לחיקה. התקשורת חייבת להבין באילו צרות היא נמצאת ולהפסיק להתנהג כאילו הרשתות החברתיות הן חברות שלה. עיתונאים חייבים להתפכח, להבין שזה איום רציני ואמיתי על התקשורת בכללותה. אני זקן ואני נשמע קצת כמו דיסק שבור, אבל מה שאנחנו רואים בימים אלה הוא תוצאה של הכוח הקפיטליסטי המשפיע ביותר בעולם. אני זוכר שכתבתי ביקורת ל'ניו־יורקר' לפני 20 שנה על ספר שסוקר את נפלאות הטכנולוגיה. אנשים דיברו שם על עולם חדש מופלא שבו כל אחד יקבל את העיתון שמתאים לו אישית, ואני חשבתי לעצמי, כמה שהאנשים האלה אידיוטים. אתם באמת חושבים שזה דבר טוב? אחרי 20 שנה, כבר ברור שזה אסון".

     

    מה לדעתך יקרה באמריקה בשנים הקרובות?

    "המצב עומד להיות רע יותר לפני שישתפר – אם בכלל. את מרבית הבעיות הפוליטיות שלנו ניתן לייחס להיפר־צרכנות ולהיפר־אינדיבידואליזם, ובמיוחד לסיפוק המיידי של גירויים מצד התקשורת האלקטרונית. הממשל צריך להיות אנטיתזה של אותו סיפוק מיידי של הפרט. אני חושב שאחד הדברים שהדמוקרטים יכולים לעשות הוא להפסיק לענות לשטויות במיץ עגבניות שטראמפ מצייץ כל הזמן. הם חייבים להגיד לכולם שלא טראמפ ולא הרפובליקנים בקונגרס מייצגים את רוב האמריקאים. אין להם לגיטימיות לשלוט, רק כוח עירום בחסות החוקה הפגומה שלנו".

     

    נבואות פסימיות

    זו לא הפעם הראשונה שפראנזן מזהיר מההשתלטות האימתנית, לטענתו, של הרשתות החברתיות על הפוליטיקה. הוא כבר עסק בזה בעבר: כתב ספר שמנתח את לב ליבה של בעיית המדיה החדשה, תקף את טוויטר, אמזון וספרים דיגיטליים והאשים אותם בזילות המידע. עכשיו הוא חוזר לנושא ברומן החדש והמדובר שלו, "טוהר" (הוצאת עם עובד; תרגום של ארז וולק). אחרי הרומנים "התיקונים" (2001) ו"חירות" (2010), שהיו רבי־מכר מצליחים והפכו אותו לאחד הסופרים המדוברים בעולם, פראנזן מתאר מציאות שכולנו מכירים, אבל מקצין אותה באופן שעולה בקנה אחד עם הנבואות הפסימיות שלו.

     

    גיבורת הרומן היא פיפ — קיצור של פיוריטי (טוהר), כשם הספר באנגלית — טיילור, צעירה בת 24 מאוקלנד, צפון קליפורניה, שמתמודדת עם אמא תלותית, שמסרבת לספר לה מי אביה הביולוגי, ועם חוב של מאות אלפי דולרים לבנק שנצבר בשנות הלימודים בקולג'. העלילה נודדת בין תסביכיה ומצוקותיה של פיפ לסיפורו של אנדראס וולף — אקטיביסט מדיה שגדל במזרח־גרמניה ומנהל אתר אינטרנט לחשיפת שחיתויות, ודמותו מושפעת בבירור מזו של ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס. דמות מרכזית נוספת הוא טום אייברנט, עורך אתר חדשות אינטרנטי שחי עם בת זוגו העיתונאית לילה ומשקם את חייו לאחר נישואים טראומטיים.

     

    בדומה לרומנים הקודמים של פראנזן, גם ב"טוהר" מצטלבים חייהם של השלושה ומסתבכים זה בזה, באופן שמזכיר לרגעים מקריות טלנובלית; וכמו בספריו הקודמים, גם ב"טוהר" פראנזן מציב את המשפחה האמריקאית במרכז החקירה שלו, אולם כאן הוא מעמיד למבחן שני ערוצי תקשורת מתחרים — המחתרתי של אנדראס מול הממוסד (גם אם עדכני) של טום. לא במקרה נפגשו השניים בעבר בנסיבות דרמטיות שמתבררות במהלך הקריאה.

     

    "אני לא מנסה להתווכח ברומן שלי עם עמדה כזו או אחרת", מסביר פראנזן. "אני מנסה לאתגר את הקוראים שלי ולכתוב טיעונים משכנעים לכאן או לכאן. זה מה שסופר עושה. ב'טוהר' הדמות שאני הכי אוהב, זו שאני הכי גאה בה במובן מסוים, שאני חש אליה חמלה גדולה — היא של אנדראס — מדליף ועכבר אינטרנטי, אדם בעייתי מאוד. כל כך בעייתי שזה מפחיד. הוא לא רוצה להיות אדם טוב, והוא יודע את זה. זה משהו מאוד חזק בדמות בעיניי".

     

    איך אתה מתחיל לכתוב רומן?

    "עם משהו שכבר יש לי, עם פרויקט שנטשתי. אנדראס, למשל, הוא דמות שאני חושב עליה כבר 30 שנה, מאז שחייתי בגרמניה במשך שנתיים. היה לי גם חבר בתיכון שקראו לו אנדראס והדברים התחברו יחד. תמיד ידעתי שארצה לכתוב ספר שיש בו משהו מגרמניה. חשבתי על כל הידע שלי משם: השפה, ההיסטוריה. כשהתאמצתי לכתוב את 'חירות' במשך חמש שנים, לא הגעתי לשום מקום. מתוך המאבק הזה נותרו לי דפים ורשמים שלא חשבתי לפרסם בכלל. הם שכבו במגירה כמה שנים, עד שהוצאתי אותם וחשבתי לעצמי, 'יש פה משהו שאפשר לפתח. זה יהיה חלק מהספר'. ומתוך 20 העמודים האלה נולד 'טוהר'".

     

     

    דונלד טראמפ. "התקשורת האמריקאית עושה טעות כשהיא משחקת במגרש שלו" | צילום: איי.פי
    דונלד טראמפ. "התקשורת האמריקאית עושה טעות כשהיא משחקת במגרש שלו" | צילום: איי.פי

     

    בימים אלה עובד פראנזן על העיבוד של "טוהר" למיני־סדרה בת 20 פרקים. הצילומים אמורים להתחיל במהלך השנה, בכיכובו של כוכב סרטי ג'יימס בונד דניאל קרייג. סקוט רודין, שלזכותו הצלחות כמו "מלון גרנד בודפשט" ו"מאניבול", הוא מפיק הסדרה.

     

    "הפרויקט עדיין בעיצומו", מסביר פראנזן. "זה פרויקט מאוד אמביציוזי, ואני כותב את התסריט. אחד הדברים שדיברנו עליו כשנפגשנו עם מומחי מחשבים במהלך העבודה היה נושא האבטחה באינטרנט. הספר מרבה לעסוק בענייני מחשב, ומומחה המחשבים שייעץ לנו אמר כמעט על ההתחלה, 'כדאי לכם שמערכת האבטחה שלכם תהיה מאוד טובה, כי ברגע שאתה כותב משהו על האקרים ומכניס את זה לתסריט, הם יבואו לרדוף אתכם'".

     

    זה הפחיד אותך?

    "כמובן, מאוד. למעשה, מערכת האבטחה של המחשב שלי לא טובה כפי שהיא צריכה להיות. אני נזהר מאוד. אני לא מעלה את החומרים שאני עובד עליהם למיילים או לאינטרנט, אני עדיין עובד עם נייר — מדפיס ומכניס הערות ביד. אני גם לא נותן לחברות עסקיות לשמור את פרטי כרטיס האשראי שלי, מאחר שאני יודע שבמוקדם או במאוחר הכל ידלוף. אני קורא את הסיפורים על המדינות שבוטחות כל כך באינטרנט; בשוודיה למשל הכל עובר דרך כרטיסי האשראי והם אומרים כמה שזה נפלא ולמה בכלל צריך נייר, ואני חושב לעצמי: רק חכו, חבר'ה, אתם שמים את מבטחכם בשיטה שלא יכולה להיות מוגנת מפני פורצי סייבר".

     

    היית צריך להגיד את זה להילרי קלינטון.

    "בהחלט. כבר מאוחר מדי, עכשיו כשהבחירות הסתיימו. אבל היא בהחלט צריכה ללמוד וגם אחרים".

     

    אופרה ווינפרי. "ההשתתפות בתוכנית שלה הייתה חוויה לא נוחה מבחינתי | צילום: אי.פי.איי
    אופרה ווינפרי. "ההשתתפות בתוכנית שלה הייתה חוויה לא נוחה מבחינתי | צילום: אי.פי.איי
     

    נחמד להצליח

    שש שנים ויותר עברו מאז נמרחו פניו של פראנזן על שער המגזין "טיים", בצירוף הכיתוב "סופר אמריקאי גדול". זה היה עם צאת ספרו המדובר "חירות", כשהיה ברור לכולם שפראנזן הפך למוביל בין כותבי הדור החדש של הספרות האמריקאית. רק מעטים לפניו זכו בכבוד הזה. פראנזן קיבל פרסים יוקרתיים בכל העולם, היה מועמד לפוליצר, ואף אחד לא יתפלא אם גם הנובל יגיע באיזשהו שלב.

     

    "זה נחמד שהיצירה שלך מתקבלת ושאנשים מודעים להצלחה שלך", אומר פראנזן ומרשה לעצמו להסגיר התרגשות בקולו. "במובן מסוים מעציב אותי שההורים שלי היו מבוגרים מדי כשהביאו אותי לעולם ולא הספיקו לראות את ההישגים שלי. אבא שלי היה מחייך עד יום מותו אם היה רואה אותי על שער המגזין 'טיים'.

     

    "אני אדם מאוד רגשי במובן הזה. נולדתי וגדלתי בשנות ה־60 וה־70, וכדי לכתוב את 'התיקונים' — ואני מדבר על לשבת ולכתוב ברצינות — הייתי חייב לוותר על הרבה דברים אחרים. כשסיימתי את הקולג' בתחילת שנות ה־80 רציתי להיות סופר. בעצם, מה שרציתי זה להיות הסופר הכי מפורסם בעולם. כתבתי כמה רומנים בדרך להיות הסופר האמריקאי הגדול, וזה לא היה פשוט. הבעיה היא שמצד אחד נורא קשה לכתוב רומן, ומצד שני הדחף שהניע אותי לכתוב לא הספיק. אבל אז כתבתי את 'התיקונים' בהנאה גדולה. לא הייתי מצליח לסיים את הספר אם לא היה לי כיף. וכשההכרה וההצלחה הגיעו, שמחתי מאוד. ידעתי שעכשיו זהו, אין לי שום תירוץ לא לעשות את מה שאני עושה — לכתוב. אחר כך הרגשתי שאין לי מה להפסיד. כבר הייתי על שער ה'טיים', עכשיו אני צריך לקחת את הניסיון שצברתי ולמנף אותו. ההכרה הזו איפשרה לי לקחת סיכונים".

     

    באיזה מובן?

    "במובן הזה שהיא דחפה אותי לעשות דברים בספרות שלא פשוט לאנשים לעשות. אנשים מפחדים לקחת סיכונים, מפחדים לדבר על דברים מבישים, מפחדים להגיד את האמת. אבל זה מה שאני עושה. כי אם אני לא אקח את הסיכונים האלה, מי כן?! במובן הזה, ההכרה לא כבלה ולא הפחידה אותי. להפך — היא שיחררה אותי מהכבלים הקיימים בדרך כלל אצל סופרים".

     

    חלקים מ"טוהר" כתובים דרך הפרספקטיבה של צעירה בת 42. אחד הגיבורים הוא בחור שמכור לאוננות. זה סוג הסיכונים שאתה מדבר עליהם?

     

    "גם, בין היתר. זה די סיכון לגבר באמצע שנות ה־50 לחייו לתאר בחורה בת 24, במיוחד כשאני מסומן כמשוגע בנושא של נשים. גם אנדראס שמכור לאוננות הוא לא משהו שקל לעכל. אבל יותר מכל, ניסיתי לספר סיפור על נישואים. אני התחתנתי בגיל מאוד צעיר וזה היה נהדר, ואז זה היה אינטנסיבי ואז נורא אינטנסיבי. לא שרציתי לחזור לזה, לא שרציתי לחיות את זה שוב, אבל הרגשתי שזה מה שיש לי ושזה ידבר לאנשים שחוו את אותן חוויות והם יעריכו את זה".

     

     

    פראנזן. "מעציב אותי שההורים שלי לא הספיקו לראות את ההישגים שלי"
    פראנזן. "מעציב אותי שההורים שלי לא הספיקו לראות את ההישגים שלי"

     

    בין שתי ערים

    הוא נולד בעיירה בשם ווסטרן־ספרינג במדינת אילינוי, הקטן מבין שלושה ילדים. אביו היה מהנדס רכבות שהיגר משוודיה, אמו פקידת קבלה במרפאה מקומית. פראנזן התמחה בקולג' בלימודים גרמניים והתגורר בשתי תקופות נפרדות בברלין.

     

    פראנזן נישא והתגרש. גר בניו־יורק ועבר לקליפורניה, וכיום הוא מחלק את זמנו בין שתי הערים לצד זוגתו קייטי צ'טקוביץ, כותב ב"ניו־יורקר" ומלמד באוניברסיטה. "יש משבר גדול בארה"ב בכל הנוגע למערכת החינוך", הוא מסביר. "הרבה מאוד סטודנטים מונעים על ידי הסחת הדעת הטכנולוגית. הם לא לומדים איך לכתוב, הם לא יודעים לכתוב פסקה אחת אחרי 12 שנות לימוד. אתה גם לא יכול ללמד ביקורת מדינית עכשיו, כי זה אנטי־אמריקאי.

     

    "אנשים שכחו מה העניין בלימודי מדעי הרוח. הסטודנטים שואלים מה הטעם להיכנס לחובות של מאות אלפי דולרים כדי ללמוד על אמנות הרנסנס. מה זה נותן? והאוניברסיטאות עונות לשאלות האלה בכך שהפכו את עצמן למקומות שמאמנים סטודנטים לחיי העבודה. הן עדיין לא הצליחו להבין אם הן נועדו להכשיר עובדים או להעשיר מוחות. זה מדאיג. הכל חוזר לעניין הטכנולוגי. הטכנולוגיה הרסה את יכולת הקריאה והכתיבה של הצעירים, והבוגרים חסרי סקרנות. בכלל, סטודנטים חושבים שהם צרכנים; הם משלמים על הלימודים האלה, אז למה לעזאזל מנסים ללמד אותם דברים שהם לא רוצים". פראנזן רגיל לעורר סערות תקשורתיות, וכמעט כל אמירה שלו מקבלת כותרות ראשיות. הסערה האחרונה פרצה כשאמר בראיון ל"גרדיאן", כי שקל פעם לאמץ ילד יתום מעיראק כדי להבין מה מעסיק את הנוער של היום. המשפט כמובן הוצא מהקשרו, אבל זה לא הפריע לכל שונאיו לחגוג על חשבונו.

     

    דבר מזה לא מזיז לו. עוד לפני שנכנס להיכל התהילה של "טיים" הוא הספיק לעבור אצל כוהנת הטלוויזיה אופרה ווינפרי, כשספרו "התיקונים" נבחר ל"מועדון הספר הטוב של אופרה" — מקדם המכירות האפקטיבי ביותר לסופרים באמריקה. גם אצלו העותקים נחטפו מהמדפים, אך במקום לברך על מזלו הטוב, הוא הודיע בראיון שהצטער מאוד לגלות שהספר נבחר למועדון של אופרה. הוא נימק זאת בכך שהדבר הרחיק את הקוראים הגברים שאליהם קיווה להגיע. פראנזן סירב להטביע את לוגו המועדון על עטיפת הספר, הצהיר שהוא סופר ולא יחצן, ובכלל, הדגיש, הטעם הספרותי של אופרה ווינפרי לא עומד בסטנדרטים שלו. התגובות לא איחרו להגיע: פראנזן סומן מיד כאליטיסט. קראו לו "סנוב" ו"נאד נפוח", ווינפרי עצמה נעלבה עמוקות, והוא קוטלג כשונא נשים פריבילגי.

     

    "אני לא קורא את הדברים האלה", אומר פראנזן בחיוך. "אם אתה יוצא מנקודת הנחה שאני אדם נורא, ואז מצטט סלקטיבית מספר שלי, אתה תמיד יכול למצוא דברים שיגרמו לי להיראות כמו אדם נורא. זה תמיד חייב להיות מנותק מהקשרו. זה סיכון שאני לוקח כסופר. אם באמת חשוב לך מהדמויות שלך ומהאמת שלהן, אתה לוקח סיכון גדול. אני יודע שאנשים יגידו, 'פראנזן הוא אדם נורא'. אבל אלה קוראים טיפשים שבמובן מסוים לא אוהבים ספרות".

     

    בסוף השלמת עם אופרה והתארחת בתוכנית שלה כשיצא ספרך "חירות". במהלך התוכנית לא הפסקת לזוז באי־נחת בכיסא.

    "התוכנית של אופרה הייתה חוויה מאוד לא נוחה, בין היתר בעקבות ההיסטוריה הכואבת שהייתה לי איתה. ניסינו לטייח את זה, אבל הבעיה עדיין הייתה שם. אין לי ספק שזה שונה מאוד לדבר בפני קהל מועדון הקוראים של אופרה ווינפרי מאשר לדבר, נניח, בפני קהל של אלף איש באירופה. כשאני מדבר בערב ספרותי באירופה, אני יודע שאלה הקוראים שלי, שזה הקהל האמיתי שלי. אני מאוד רגוע ואני יודע שהם לא היו שם אלמלא היו באמת אוהבים את מה שאני עושה. אבל כשאני נמצא בתוכנית של אופרה, אני יודע שבקהל יש כאלה שהם לא הקוראים האולטימטיביים שלי. אני יודע שהם קוראים אותי רק בגלל שזה חלק מ'מועדון הספר הטוב של אופרה', וזה קשה יותר".

     

    ועדיין, אהבת הקוראים מאוד חשובה לך.

    "זה עניין גדול אצלי. יש לי בעיה לשבור את מוסכמות העבר שלי. חונכתי על האמירה שאני לא יותר טוב מכל אחד אחר ואף אחד לא טוב יותר ממני. זה היה עולם מאוד שוויוני, וההורים שלי היו מאוד חסרי סבלנות כלפי אנשים שחצנים. אני מודע לכך שספר מורכב יכול לעורר דברים אצל אדם, להשפיע, ולכן חשוב לי שהספרים שלי יהיו בעלי ערך מוסף לצד חוויית הקריאה עצמה.

     

    "בכתיבה אני מנסה לגעת במקומות בעייתיים. לא לספק תשובות נוחות וקלות ולא ליפול לקלישאות מוסריות, לקלישאות של שפה ולקלישאות של דמויות. אני מנסה לעשות את הדבר האמיתי, אבל עם מורכבות. זה משהו שאני מתחבט בו לאורך כל הקריירה שלי. ב'טוהר' אני מאמין שנכנסתי למקומות שלא יהיו נוחים לקוראים מסוימים. היו דברים שחשבתי שיהיו אפילו דוחים מדי ולא נגעתי בהם מחשש שאאבד קוראים. אבל בשורה התחתונה אני כותב לאנשים שרוצים לקרוא ספרים כמו שאני כותב ובדרך שאני כותב. אני לא יכול לחיות כל הזמן בפחד שאאבד קוראים".

     

    אפרופו יוקרה ספרותית, מה דעתך על ההחלטה להעניק לבוב דילן את פרס נובל לספרות?

    "ובכן, כפי שאתה בטח יודע, אין פרס נובל לגיאולוגיה. זו חרפה בעיניי, משום שהגיאולוגים עשו דברים חשובים מאוד וגילו דברים מדהימים. הם הראשונים שנתנו מענה לשינוי האקלים, גילו את תיאוריית הלוחות הטקטוניים ועוד. אלה הישגים מטורפים ובכל זאת אף אחד לא חשב לתת להם הכרה בפרס נובל. אין פרס נובל למוזיקת פופ. למה לא נתנו לו פרס נובל לרפואה? זה נראה לי קצת אקראי. אבל לא מפתיע במיוחד בשנה שבה בחרנו כוכב טלוויזיה לנשיאות ארה"ב. זו בערך אותה קטגוריה של פרס".

     

    יש לספרות סיכוי כלשהו נגד התהליכים שאתה מתאר?

    "אני חושב שהספרות תהיה תמיד עבור מי שלא אוהב תשובות פשוטות, אנשים שיש להם חוש לאירוניה, לטרגדיה, לסוג מסוים של הומור. אנשים שעבורם מורכבות זהותית היא הכרח. אנשים כאלה נחוצים לקיומה של הספרות, ואני לא חושב שהם יפסיקו להתקיים. ספרות טובה מגלה עולמות חדשים. תמיד יהיו אנשים שאינם מתאימים לכלל, ולהם הספרות תחכה, כמו מקום מבטחים שמציל מההשפעה של ההמון".

     


    פרסום ראשון: 08.02.17 , 17:59