יוגב עולה על בית המשפט

בשנת 2010 החליט ביהמ”ש העליון בארה"ב לפסול חוק פדרלי שהגביל תרומות של תאגידים לקמפיין בחירות. ההחלטה עוררה זעם אדיר, כמעט מקיר לקיר. הנשיא דאז, ברק אובמה, טען: "הפסיקה הזו היא מכה לדמוקרטיה...", ומאמר מערכת של ה"ניו־יורק טיימס" קבע: "הפסיקה העניקה כוח ללוביסטים. הם יכולים לומר למועמד: אם אתה מצביע לא נכון, התאגיד שלי יבזבז הון עתק כדי למנוע את בחירתך".

בעבר פסל ביהמ”ש העליון האמריקאי חוק שהגביל את שעות העבודה במאפיות, משום שלדעתו הוא פגע בעיקרון של חופש החוזים וההתקשרות. חוק הגבלת המימון על ידי תאגידים נפסל בשם חופש הביטוי. שתי הפסיקות השתמשו בעקרונות חוקתיים חשובים, אך למעשה גרמו לתוצאה הפוכה ממטרתן. כך שאין צורך להיבהל מביקורת, גם בוטה, על החלטות שיפוטיות. מי שמבקר אותן, ולא משנה מאיזה כיוון, אינו "אויב שלטון החוק" וגם לא "סכנה לדמוקרטיה", כפי שנהוג לקשקש אצלנו.

האם זו סיבה שמצדיקה הצעת חוק שמבקשת לצמצם את סמכויותיו של ביהמ"ש העליון בישראל? חלוקת הכוחות בין הרשויות מצויה בדיון ציבורי במדינות דמוקרטיות, ולא רק בארה"ב ובישראל. בעבר, יורשה לי להודות, תמכתי בהגבלה מסוימת של הסמכויות המוגזמות שסיפח לעצמו ביהמ"ש העליון. לא ייתכן, למשל, שביהמ"ש יבטל חוק המונע הגירה לישראל, באמצעות נישואים, של פלסטינים מהשטחים. בניגוד לארה"ב, שם לא הוכח קשר בין מהגרים לבין טרור, אצלנו ההוכחות הוצגו על ידי המדינה. למרות זאת, היה רוב לפסילה הזו, שנמנעה לבסוף רק משום ששופט אחד העניק ארכה למדינה לתקן את החוק. כך שהגבלה בנושאים כמו הגירה יכולה להיות מוצדקת.

בשנים האחרונות, ייאמר לזכותם של השופטים, הם קצת יותר מרוסנים. הרטוריקה של נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, שהוביל אימפריאליזם שיפוטי, זוכה להרבה פחות ביטוי בפסקי דין. גם אם פה ושם עדיין האקטיביזם עובד שעות נוספות ופה ושם עדיין יש שופטים שחושבים שהם יודעים טוב יותר מפוליטיקאים, גם כשלא מדובר בפגיעה אמיתית בזכויות יסוד חוקתיות.

העניין הוא שכדי לשלול לחלוטין את היוזמה להגבלת ביהמ"ש העליון, יש צורך בהרכב שופטים מאוזן ומשקף קצת יותר. כאשר בימים אלה מובילה נשיאת העליון, מרים נאור, מאבק שיגרום לכך שהשופטים יכפו את המועמדים שלהם – היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. משום שלבית משפט ייצוגי ומשקף יותר יש מעמד ציבורי שמצדיק מתן סמכות לפסילת חוקים. כשהרכב השופטים הוא פועל יוצא של "חבר מביא חבר", ההצדקות מתמעטות עד מתאיינות.

אם נחזור לארה"ב, גם שם יש ביקורת נוקבת על החלטות של בתי משפט פדרליים לבטל את הצו הנשיאותי של טראמפ בענייני הגירה. ההחלטה האחרונה, טען פרופ' אלן דרשוביץ, העניקה זכויות חוקתיות לאזרחים זרים שאין להן זכר בחוקה. דרשוביץ אמר זאת, אגב, למרות שהוא מתנגד לצו הגורף של טראמפ.

בעבר, צריך להודות, כפי שכתבו גם מלומדי משפט, ביהמ"ש העליון השתמש לעיתים בכוחו כדי להכתיב עמדות של מחנה השמאל שהפסיד בבחירות למחנה הימין. זו הייתה כפייה של ערכי המיעוט על הרוב. עכשיו המצב הפוך: ח"כ מוטי יוגב, ביוזמת חוק חדשה, רוצה לכפות על הכנסת והציבור את עמדת המיעוט של הימין הקיצוני. למשל, למנוע את פסילת חוק ההסדרה. פעם אחת זה הצליח, וגרר את הכנסת לחוק שהוא אסון פוליטי ומדיני. צריך לקוות שזה לא יצליח שוב. √