שוק העבודה הישראלי הוא ג'ונגל. זהו שוק נעדר סולידריות, המפוצל למעמדות וקסטות. כך ניתן למצוא במקום עבודה אחד אנשים שונים שמבצעים בדיוק את אותן משימות אך זוכים לסל זכויות שונה לחלוטין. יעבדו בו אלה לצד אלה עובדים ותיקים המאוגדים בארגון עובדים, שתנאי עבודתם מוסדרים באמצעות הסכם קיבוצי (הסכם המכונה דור א'); לצידם עובדים חדשים יותר שגם תנאי עבודתם – הנחותים מתנאי דור א' – מוסדרים בהסכם קיבוצי (דור ב'); ולידם יעבדו קבוצות עובדים נוספות, ותיקות עוד פחות, שתנאי עבודתם מוסדרים בהסכמי דור ג' ודור ד' שתנאיהם גרועים יותר מקודמיהם. לצד עובדים מוגנים יחסית אלה עשויים להיות במקום גם עובדים המועסקים בחוזה אישי ארעי, או עובדי קבלן שתנאי עבודתם הם הנחותים ביותר ושמעסיקם הפורמלי הוא קבלן שירות המספק אותם כסחורה למקום העבודה אחרי שזכה במכרז.

מאז שנות ה־80 הולך ופוחת בישראל, כמו גם במדינות רבות אחרות, מספרם של העובדים הנהנים מביטחון תעסוקתי ומתנאי עבודה סבירים, והולך וגדל מספרם של העובדים, בעיקר הצעירים, שסל זכויותיהם מצטמק בהדרגה ושעבודתם ארעית וחלקית. לפי הערכות, כ־40% מהצעירים באירופה כיום מדלגים בין עבודות ארעיות המשלמות שכר נמוך. הם חלק ממעמד העובדים החדש אותו כינה הכלכלן האנגלי גיא סטנדינג “Precariat” – מעמד הולך וגדל של עובדים המשתכרים שכר נמוך בעבודה זמנית ללא ביטחון תעסוקתי וללא רשת ביטחון סוציאלי.

אבי ניסנקורן, יו"ר הסתדרות העובדים החדשה, היה צריך להתמודד בשבועות האחרונים עם הזעם של קבוצות עובדים שמאסו במציאות התעסוקתית הזו – זעם שהתבטא במרד שפשט בקרב עובדים בחלק ממעוזיה של ההסתדרות: נמל אשדוד, חברת החשמל, רשות השידור ומקומות אחרים. כך נטשו כ־700 "עובדי דור ב'" בנמל אשדוד את ההסתדרות החדשה ועברו להסתדרות העובדים הלאומית, למרות ההיסטוריה הבעייתית שלה בהגנה על זכויות עובדים. הם עשו זאת בטענה שההסתדרות דאגה לעובדי "דור א" וזנחה את האינטרסים שלהם.

פרולטריון עצום שיצרה המדינה והופקר במשך שנים רבות על ידי ארגוני העובדים, הסתדרות העובדים החדשה והסתדרות העובדים הלאומית, הוא "עובדי הקבלן" שמרבים מהם נגבו לאורך שנים דמי חבר ודמי טיפול מקצועי ארגוני ללא כל תמורה, כפי שקבעו בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון. ישראל, יש לציין, היא אחת השיאניות בהעסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם.

קשה לאמוד את מספרם המדויק, אולם לפי ההערכות הקואליציה להעסקה ישירה, המבוססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר עובדי הקבלן במגזר הציבורי מגיע לכ־400 אלף עובדים. בניסיון לצמצם את ממדי התופעה, חתם לפני חצי שנה ניסנקורן עם שר האוצר על הסכם קליטה של 15 אלף עובדי קבלן להעסקה במגזר הציבורי. ההסתדרות גאה מאוד בהסכם הזה ודאגה לפרסמו באמצעות מסע יחסי ציבור נרחב שהציג תמונות של עובדים מאושרים, אלא שלפי דו"ח של "המרכז להעצמת האזרח", שהתפרסם השבוע, ההסכם מיושם באיטיות, ונכון לעכשיו רק 20% מעובדים אלה עברו למודל של העסקה ישירה.

יתרה מזאת, האבסורד הוא שבעוד זרזיף קטן זה של עובדי קבלן הופך לעובדים מן המניין, בסקטור הציבורי (הכולל את המדינה, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים אחרים) ממשיכים בשגרת הפרטת שירותים באמצעות פרסום מכרזים לקבלני שירות. מכרזים אלה ממשיכים להזרים מבול של עובדי קבלן מוחלשים, מעוטי זכויות, חסרי הגנה וללא תחושת שייכות. השגרה הזו אינה זוכה, כמובן, למסע יחסי ציבור של ההסתדרות והאוצר.