yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 14.02.2017
    פוסט טראומה
    ג'ון אוליבר, האליל הבריטי של אמריקה הליברלית, הפעיל את האזעקה הקולנית ביותר בזמן הקמפיין של דונלד טראמפ. זה לא עזר. עם עליית העונה החדשה של התוכנית, שבה הוא הופך חומרים מדכאים לפצצת צחוק, הוא מבקש להניח את הדיבורים על מות הסאטירה בצד ופשוט להיכנס לפאניקה
    ציפי שמילוביץ, ניו־יורק

    שלושה חודשים אחרי, המשקפיים של ג’ון אוליבר עדיין מזיעים כשהוא נזכר בליל ה־8 בנובמבר. שלוש שנים אחרי שהוא עצמו קרא לטראמפ לרוץ כי חשב שזו תהיה בדיחה נהדרת הוא בילה חודשים בלצרוח על אמריקה במבטא בריטי ובמגוון הטיות של המילה פאק: 'תתעוררו, תתעוררו, זה יכול לקרות', וכשזה אכן קרה, הוא רצה למות, בפעם השנייה ב־2016. הפעם הראשונה הייתה בברקזיט — הצבעת הפרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי. "זה היה בדיוק אותו דבר", הוא אומר עכשיו, חנוט בחליפה שדי ברור כי שם עליו בבוקר בלי שום חשק, "רעיון רע, קמפיין של שקרים, שאננות מול הסקרים, וחוסר הבנה של עומק הקסנופוביה והגזענות. אחרי ברקזיט הבנתי שהדבר הזה שאתה חושב שלא יכול לקרות פשוט כי ההיגיון אומר שאסור שיקרה - לגמרי יכול לקרות. לראות שתי התאבדויות כאלה של שתי מדינות שאני אוהב בשנה אחת, פאק דיס".

     

    צפו בתגובה שכולם חיכו לה:

     

     

    לפחות היית מוכן למה שקרה כאן.

     

    “אלה לא דברים שאתה רוצה לעבור פעמיים בחיים, בווודאי לא תוך כמה חודשים. עם כל דקה שעברה בליל הבחירות הרגשתי את השריר הזה של הטראומה כואב יותר ויותר".

     

    למחרת צילם אוליבר את התוכנית האחרונה שלו ב־2016, שעוד לפני הבחירות התכוון להוציא בה את כל העצבים על השנה הזו. בפריים האחרון הוא פוצץ שלט ענק שהוצב באצטדיון פוטבול עם הכיתוב "Fuck 2016". באותם ימים הוא לא ידע איך לעזאזל יחזור לצלם עוד עונה. "אחרי שנה כל כך נוראית שהציפה את כל החרא שיש בבני אדם, שנה שבה פרינס ודיוויד בואי ולאונרד כהן מתים, אתה בטוח שכל זה ייגמר בפיצוי. ואז זה קורה. הסתובבתי מת במשך כמה ימים".

     

    טראמפ
    טראמפ

     

     

    * * *

     

    השבוע קם אוליבר סופית מהשבעה, והלך לעשות את התוכנית השבועית שהפכה אותו למשה רבנו הבריטי של אמריקה הליברלית. 'השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר', תוכנית הסאטירה שלו שקיבל מ־HBO (ימי שני ב־HOT HBO) כשעוד בכלל לא ידע מה הוא רוצה לעשות איתה והיה בטוח שתבוטל בשבוע הראשון שלה - נכנסת לעונה הרביעית כנווה מדבר מקורי לגמרי. הפרק הראשון הוקדש כולו לשקרים של טראמפ ולקשרים שלו לאתרי אינטרנט מוטרפים שמהם הוא שואב את המידע שלו. זה '60 דקות' פוגשת את 'הדיילי שואו', סאטירה חכמה המתבססת על חדשות אמיתיות, על דיוק עובדתי דון־קישוטי בעידן הפייק ניוז, ומגיש שהכריזמה שלו מתרכזת מאה אחוז במוח. כמה ימים אחרי הבחירות כבר ניסה אוליבר להתחיל את התרפיה בשיחה עם סטיבן קולבר על במה באולם בניו־ג'רזי. 3,000 איש אדומי עיניים חטפו את הכרטיסים תוך שעתיים. "הייתה הלוויה יפה", הוא אומר.

     

    הלוויה להרבה דברים, כולל לסאטירה.

     

    "באמת? מעניין שזה מה שהרגשת, כי מכל הדברים שאני דואג להם עכשיו, עתיד הקומדיה נמצא מאוד נמוך בסולם".

     

    איך עושים קומדיה אפקטיבית בעידן שבו שום דבר לא יכול להיות יותר מופרך מהמציאות?

     

    "קומדיה מעולם לא הייתה ממש אפקטיבית. הקברט של ויימאר לא כל כך עזר לעצור את היטלר. גם איך בדיוק קובעים מה זה אפקטיבי? אני מנסה לעשות משהו מצחיק מחומרי בסיס ממש לא מצחיקים, אבל לאף קומיקאי או סאטיריקן אין יכולת להשפיע על תוצאות בחירות. זה אבסורד. צריך להיות נרקיסיסט כדי לחשוב שאתה באמת מסוגל להזיז את המחט".

     

    אי־אפשר להתווכח עם העובדה שטראמפ והפייק ניוז די הרגו את היכולת לעשות סאטירה.

     

    "זה משהו אחר. קולבר וג'ון סטיוארט עשו פייק ניוז בימים שבהם כולם הסכימו שיש חדשות אמיתיות ויש חדשות מומצאות. הז'אנר הזה באמת נפגע מהרגע שבו כל דבר הוא פייק ניוז. עבור טראמפ זה מקל שאיתו הוא מרביץ לעיתונאים. הוא יכול להגיד שהניו־יורק טיימס זה פייק ניוז, ומספיק אנשים מאמינים לו. המצב הזה שבו אם אתה לא מסכים עם ידיעה בחדשות אתה פשוט מחליט שזה לא נכון, הוא מסוכן מאוד. אני לא חושב שאנשים באמת מבינים עד כמה".

     

    היה שלב שבו אמרו שניצחון של טראמפ יהיה מתנה לקומיקאים, כמו השטויות של ג'ורג' בוש או הבגידות של ביל קלינטון. זה לא נראה כל כך מצחיק עכשיו.

     

    "אני לקחתי אותו ברצינות מהרגע הראשון. כשהוא הציע לבנות חומה וכולם אמרו שהוא סתם צוחק, עשינו על זה תוכנית שלמה, גילינו שזה יעלה הרבה יותר ממה שהוא אומר וכמובן יהיה הרבה פחות אפקטיבי ממה שהוא טוען. אני זוכר ששאלנו את עצמנו למה כולם לא מתייחסים ברצינות לדברים שהוא אומר. מסתבר שהיחידים שלקחו אותו ברצינות הראויה היו המצביעים שלו. אין שום סיבה לחשוב שהוא לא יעשה את כל הדברים האיומים שהבטיח".

     

    אז בדיחות בסגנון אלק בולדווין בסאטרדיי נייט לייב לא עובדות עליך.

     

    "הן עובדות על טראמפ, זה כנראה יותר חשוב. לצחוק על הציוצים הדביליים שלו יכול להיות מאוד משחרר. כל שטות שהוא עושה מיד משיגה תגובות אינסטנט בטוויטר שהרבה פעמים מצחיקות אותי, אבל זו לא הקומדיה שאני רוצה לעשות. אני רוצה להישאר במצב של פאניקה כי אני חושב שזה מה שהתקופה דורשת".

     

    מה הייתה השאלה הראשונה שהיית שואל את טראמפ בראיון?

     

    "לא הייתי מראיין אותו, אני לא רואה בזה שום ערך. הוא משקר כל הזמן, אני לא יכול לאתגר אותו, אין טעם. כל החבר'ה בממשל הזה משקרים בכזה ביטחון, זו מכונה משומנת שעושה את זה כבר שנה וחצי וזה לקח אותה עד הבית הלבן".

     

    הוא רואה כל תוכנית שהשם שלו מוזכר בה. אתה חושב שהוא רואה את התוכנית שלך?

     

    "אנחנו עושים קטעים של 25 דקות. הוא לא יכול להחזיק מעמד יותר מהזמן שלוקח לו לכתוב ציוץ".

     

    היחיד שדעתו נחשבת. סטיוארט
    היחיד שדעתו נחשבת. סטיוארט
     

     

    * * *

     

    הסיבה העיקרית שבגללה אוליבר כל כך שבור ממה שקורה בארה"ב היא שהוא־הוא החלום האמריקאי. יושב לו בלונדון סטנדאפיסט בריטי מוכשר ומדוכא מקריירה מקרטעת, רואה בלילות את ה'דיילי שואו' האמריקאית וזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות. ויום אחד אכן מגיע הטלפון. ריקי ג'רבייס, שאוליבר לא הכיר לפני כן, המליץ עליו לג'ון סטיוארט, שהביא אותו לפגישה בניו־יורק. השנה הייתה 2006, אוליבר היה בן 30 וזו הייתה הנסיעה הראשונה שלו לאמריקה. הוא הזיע כל הפגישה וחזר למחרת ללונדון. שבועיים אחר כך הגיע עוד טלפון ואיתו הצעת עבודה. אוליבר נחת בניו־יורק ביום ראשון בבוקר וביום שני התייצב מול המצלמה ככתב הבכיר לעניינים בריטיים.

     

    סטיוארט גידל הרבה ילדים, אבל הוא יודע לזהות משהו מיוחד. כשהלך ב־2013 לביים סרט קולנוע, השאיר לאוליבר את הכיסא הכי חם בטלוויזיה. כשחזר, לאוליבר כבר הייתה על השולחן הצעה מ־HBO. סטיוארט אמנם בנה עליו כיורשו הקבוע ב'דיילי שואו', אבל אמר לו ללכת. אז אוליבר הלך, ועד היום הדעה היחידה שבאמת משפיעה עליו היא זו של סטיוארט. "אם ג'ון שולח מייל ואומר, 'הייתה תוכנית טובה', אז אני לא מתווכח", הוא אומר.

     

    לקח לאוליבר בערך עונה להבין שהפורמט הזה של מאמרי מערכת מצחיקים סביב נושאים רציניים זה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות. "גילינו שהכי משמח אותנו לקחת סיפורים שלא מקבלים מספיק תשומת לב, להכניס בהם חמצן ולפתוח לאנשים את העיניים". את המעבר ממעמד של נישה לנישה פלוס עשה אוליבר כבר בעונה הראשונה. כשהציף את נושא ההגבלות על חופש מהירות הגלישה באינטרנט, עורר תנועת מחאה אדירה שעזרה להותיר את הרשת פתוחה לכולם.

     

    הצורה שבה אוליבר מפרק נושאים עם ירידה לפרטי־פרטים הופכת אותו פחות או יותר לאיש החדשות הכי מדויק באמריקה. הוא אפילו ניסה להיעזר באובססיה שלו לעובדות כדי להרגיע את עצמו מפאניקת ברקזיט. באחת התוכניות הביט למצלמה והתחנן בפני הבריטים שלא יקפצו ראש לבריכה בלי מים, אבל לא לפני שעשה הכל כדי לשכנע את עצמו שאולי הוא טועה. הוא שלח את כל תחקירניו המעולים להביא לו עובדות שיצדיקו החלטה לעזוב את האיחוד האירופי, והם לא מצאו כלום.

     

    כרגע אתה יותר עיתונאי מרוב העיתונאים.

     

    "אני שומע את זה, ותמיד מגיב לא טוב. אנחנו לוקחים עבודה של עיתונאים, מפרקים אותה לחלקים ומנסים לעשות את זה מצחיק ולהגיד משהו החלטי, אבל אנחנו לא עיתונאים. עיתונות זה מקצוע מקודש, אין שום דבר מקודש במה שאני עושה".

     

    אתה בודק עובדות עד הסוף. זה מקודש.

     

    "אם אתה מדבר 20 דקות על משהו, ומעביר עליו את הביקורת הקטלנית שאנחנו מעבירים, אתה חייב להיות מאה אחוז מדויק. בעונה שעברה הייתה לנו תוכנית שלמה על 'הרבלייף', זו חברה ענקית ואם היינו טועים בעובדה אחת זה היה הסוף של התוכנית, הם היו מחסלים אותנו. אז אני אובססיבי לעובדות גם מתוך שימור עצמי, וגם מתוך האמונה המוזרה שאם אתה מדווח חדשות, הן צריכות להיות אמיתיות".

     

    מצחיק מאוד.

     

    "בדיקת עובדות זה הפייק ניוז החדש. או להפך. לא יודע".

     

     

    * * *

     

    אוליבר בנה לעצמו באמריקה לא רק קריירה נהדרת, אלא חיים שלמים. הוא מצא כאן את אשתו, קייטי נורלי, חיילת ששירתה במלחמת עיראק. הם נפגשו בוועידת המפלגה הרפובליקנית ב־2008, כשהיא החביאה אותו מצוותי האבטחה שלא רצו לתת לו לצלם. הם התחתנו ב־2011 והפכו הורים להדסון בסוף 2015, אחרי היריון לא קל. "עד שהדסון נולד, הצלחתי להפריד לגמרי בין החיים לעבודה", אמר אוליבר ל'רולינג סטון', "ואז, ברגע הלידה, אתה מתאהב מיידית ומבין שיותר לא תוכל לעשות את זה. איבדתי את היכולת להדליק ולכבות סוויצ'ים. אם לא אצליח להבין איך להתמודד עם זה, אאשים רק את הילד".

     

    הוא נמצא בארה"ב על גרין קארד, וכשבשבועות האחרונים שמע על אוחזי הכרטיס הירוק שעוכבו בשדות התעופה, איבד שעות שינה. "כל מי שנמצא פה על ויזה או אפילו גרין קארד, כדאי לו להיות מודאג עכשיו", הוא אומר, "בכל מדינה יש פחד ממהגרים, אבל הנשיא הזה הפך את הפחד לנשק, וכמהגר אני חושב שזה פשוט מגעיל".

     

    עדיין יש הבדל עצום בינך לבין בחור בשם מוחמד שמגיע מעיראק.

     

    “בוודאי, בוודאי, אבל זה מה שהופך את הכל לכזה אבסורד. אני גבר לבן עם שם מערבי, היו לי עורכי דין של ערוץ טלוויזיה, ועדיין עברתי ויה דולורוזה בדרך לגרין קארד. לאשתי היה מתורגמן בעיראק והתערבנו אישית בניסיון להשיג לו ויזה. המתורגמנים האלה שפכו דם בשביל אמריקה, הם איבדו בני משפחה כי הם עזרו לחיילים אמריקאים בעיראק, זה פאקינג הרבה יותר ממה שהנשיא הזה עשה בשביל ארה"ב. שהוא לא ייתן להם עכשיו להיכנס לכאן? זה מוציא אותי מדעתי".

     

    אמרת פעם שאתה מאוהב בגרוטסקיות של אמריקה, אבל זה היה בימים שבהם הגרוטסקיות הייתה בסופרבול, לא בבית הלבן.

     

    "השיטה היא אותה שיטה, מה שמשתנה זה מה שהיא מייצרת. אני אוהב את הגיוון של האנשים פה, זה כור היתוך שיכול לייצר את הדברים הכי טובים, ועכשיו מסתבר שגם את הכי רעים".

     

    אז כל המצביעים של טראמפ גזענים?

     

    "לא, ברור שלא, אבל מי שהצביע לו לכל הפחות חשב שגזענות זה לא דיל ברייקר, ואלה האנשים שיצטרכו לקחת אחריות על מה שהם עשו".

     

    נשרוד את זה?

     

    "בכל פעם שאני אומר שהסיכויים הם לא בדיוק מאה אחוז, אנשים צוחקים, אבל אני לא צוחק בכלל. אני חושב שזו קטסטרופה שמחכה להתרחש ואני לא מבין איך לא כולם בהיסטריה".

     

    לפחות לא תצטרך להתלבט מה יהיה הדבר הבא שתעשה.

     

    "לא חשבתי על זה, את יותר בריטית ממני".

     

    אני יותר יהודייה ממך.

     

    "ניצחת".

     

    impikk@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 14.02.17 , 16:46
    yed660100