"אנשים שהם פרצוף יפה צריכים להוכיח את עצמם פי שניים יותר"

כשאומרים לעומר דרור שהוא יפה, הוא זז באי־נוחות בכיסא שלו. קצת מוזר כשמדובר במי שבשנים האחרונות משמש כפרזנטור של חברת האופנה "קסטרו" ונחשב לאחד הדוגמנים היפים בארץ. "אני לא רק בן אדם יפה, אני הרבה מעבר לזה", הוא כמעט מתגונן. "אם תכיר אותי טוב יותר, תגלה שיש בי עוד הרבה צבעים. אנשים שהם פרצוף יפה צריכים להוכיח את עצמם פי שניים יותר מאשר אחרים. במשחק, היופי שלי הוא לא בדיוק יתרון. לתפקידים מסוימים שחלמתי לעשות הוא לא בדיוק עזר. להפך, הוא רק הפריע".

איפה זה הפריע?

"כשלא הצלחתי לקבל תפקיד של קצין בצבא או של עבריין שחי ברחוב, למרות שנורא רציתי. לא אמרו לי את זה במפורש, אבל הגעתי למסקנה הזאת. אני לא רוצה להיות רק יפה, אני גם רוצה להיות מכוער. מה שיחקתי עד עכשיו? או ילד בתיכון או ילד בתיכון. בזה פחות או יותר הסתכמו התפקידים שקיבלתי. למרות שאני חצי לבנוני־חצי סורי, אני נראה הכי אירופאי, וזה היה בעוכריי.

"הייתי גם ילד צנום, ורק לפני שנה צמח לי זקן. תמיד הייתי ספקן לגבי המראה הגברי שלי. מה זה גבר בלונדיני עם בייבי פייס ובלי זקן? עכשיו, כשאני הופך מנער לגבר, כשאני הרבה יותר מחוספס, זה עוזר לי גם כשחקן. דבר אחד בטוח: הרבה יותר חשוב לי להיות שחקן טוב. אני לא הולך ברחוב ומתעסק במה שאנשים חושבים על המראה שלי".

"חובת ההוכחה עליי". עומר דרור בחזרות בהבימה | צילום: ז'ראר אלון

הרבה דוגמנים מנסים היום להיות שחקנים.

"הסטיגמה הזאת רחוקה ממני. רציתי להיות שחקן הרבה לפני שהפכתי לדוגמן. שיחקתי בסדרות לילדים כבר בגיל 16, וגם הייתי בתיאטרון צה"ל. כשאפסיק לדגמן, אני לא בטוח שאבכה על זה יותר מדי".

מהפסטיגל להבימה

הערב דרור, 23, יצטרך להוכיח שהוא באמת לא רק פנים יפות, כשישחק בהצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים", שכתב הארווי פיירסטיין ומביים נתן דטנר ותעלה בתיאטרון הבימה. נכון, הוא יגלם שם דוגמן, אבל כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון. מדובר בתיאטרון גדול ובדוגמן מסוג אחר — שמתאהב בדראג קווין (מורדי גרשון) המבוגר ממנו בעשרים שנה. וזה לא רק התפקיד, על הבמה לצידו תתייצב סוללת תותחים שקנו כבר את מקומם בסצנה, כמו גרשון, רבקה מיכאלי, מיקי קם, אקי אבני, ריקי בליך ונתי רביץ. "אני מתרגש שאני משחק בתיאטרון", הוא אומר. "על הבמה — ולא משנה איזו במה היא — אני לא מרשה לעצמי להתרגש בהתחלה כדי לא להיכשל. ההתרגשות תבוא בהמשך. כישלון הוא לא אופציה מבחינתי. אני הולך לנצח".

עד האודישן ל"סיפור אהבה בשלושה פרקים", דף קורות החיים של דרור כלל בעיקר סדרות בערוץ הילדים כמו "אליפים" ו־"גאליס", הצגות בספארי ופסטיגלים. משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, שביים אותו במופע של "גאליס" לפני שנתיים, הבין שיש בדרור הרבה יותר מבלונד ולסת מסותתת. "הגעתי לאודישן כשמולי ישבו נתן דטנר ומורדי גרשון, שלוהק לתפקיד הראשי", הוא מספר, ועדיין מתקשה להסתיר את ההתרגשות. "ברור שרציתי את התפקיד, אבל באודישנים אתה אף פעם לא יודע מה יקרה, בטח ובטח עם הניסיון שהיה לי. לי ולמורדי הייתה כימיה טובה, וכעבור זמן קצר התברר שקיבלתי את התפקיד. זה תפקיד נהדר, במיוחד העובדה שיש דיסוננס של גילים. מורדי מגלם דראג קווין בן ארבעים ואני דוגמן צעיר בן עשרים".

איך מתכוננים לתפקיד כזה?

"ביליתי הרבה בחברתם של חבריי ההומואים וצללתי איתם לשאלות על הקשרים שלהם. קראתי להם טקסטים מההצגה כדי לשמוע מה הם חושבים ואיפה אני צריך להיות יותר או פחות נשי. לצערי אני לא נמשך לגברים, אבל היה לי לי רומן עם אישה שמבוגרת ממני לפחות בעשור. הייתי אז בן עשרים והיא מעל שלושים, וכשאתה בן עשרים זה בהחלט הפרש רציני. אני חושב שלאהבה אין גיל, עובדה שהצלחתי לפתח רגשות כלפיה. כשזה גבר וגבר העניינים הרבה יותר פשוטים, הכל נפתר הרבה יותר מהר. עם נשים בוחשים יותר מים. הכל הרבה יותר מורכב ומסובך איתן, מניסיון".

הרבה יותר בטוח לשחק לצד שחקנים עם ניסיון כזה גדול.

"אני מרגיש שאני בידיים טובות, הרבה בזכות המורה שלי למשחק (ערן פסח, י"ב) ובזכות נתן דטנר. לעבוד עם במאי כמו דטנר זו מתנה משמיים. מאחר שהוא לא רק במאי, אלא גם שחקן נהדר, הוא יכול להראות לי את הדרך ולהוביל. בכלל, לשחק עם כוכבים שגדלתי עליהם כמו אקי אבני, ריקי בליך ורבקה מיכאלי זה דבר מטורף. אקי הסתכל לי בעיניים, ואמר, 'אתה מתרגש, אה?' בטח שהתרגשתי, הם נתנו לי את ההשראה להיות מה שאני, אז איך לא אתרגש".

"צריך לאמן את הלב"

דרור נולד בברוקלין ובגיל שנה וחצי עלה עם הוריו, והמשפחה השתקעה במושב ניל"י בשומרון. בגיל 16 החל לשחק בסדרות ילדים, בצבא שירת בתיאטרון בצה"ל, וכשמלאו לו עשרים הצטרף לשורות קסטרו. "היום כמעט כל ילד בישראל מזהה אותי", הוא אומר, כשמחלון בית קפה מציצות כמה מעריצות בגיל בית ספר.

אפרופו מעריצות, כרגע דרור פנוי. "כבר שנתיים שאין לי אהבה אמיתית", הוא אומר. "כבר שנתיים שאני מרגיש שאני לא יכול לתת את המפתח למצב הרוח שלי לכל אחת. אני מתכוון לקשר אמיתי. אם הבחורה לא תתאים לי כמו שבלונה לאותה תקופה בחיים, אני לא אקח אותה ואתן לה את ליבי. האהבות הקודמות שלי היו מצוינות לתקופתן, אבל צריך לאמן את הלב להתמודד עם אהבה. אני פוחד שכשאתאהב שוב, זה יהיה מאוד טוטלי. אני בינתיים צעיר ולא מודאג. היו נשים שהפכו את הקשר איתן לקשה, ולפעמים זה לא שווה את זה".

קשה?

"הייתי פעם מאוהב במישהי עד כלות נשמתי, ואפילו נבגדתי. מאוד נפגעתי ופחדתי להתאהב שוב. איך ידעתי שנבגדתי? היא סיפרה לי, אבל גם ככה מיד הרגשתי שיד אחרת נגעה בגוף שלה. כאיש פיזי, אני מרגיש דברים כאלה במגע. אחרי זה פחות הערכתי את עצמי. הייתי אז ילדון בן 17, ולא ידעתי איך לקבל את זה. חשבתי שאני לא מספיק שווה, ושכל בחורה שאתחיל איתה לא תרצה אותי. היום זה כבר מאחוריי".

אז מה אתה מחפש?

"אני לא יודע עדיין. דבר אחד בטוח: מישהי שתלבה בי את האש, לא תכבה אותה. אני אוהב שאישה היא אישה".

השנה דרור היה אמור לגלם את מייק ברנט בסרט של איתן פוקס ושירי ארצי. הפרויקט תקוע בינתיים בגלל בעיות מימון, אבל דרור משתדל לשמור על אופטימיות. "עבדנו שלוש שנים על הסרט. למדתי פיתוח קל וצרפתית, טסנו המון לצרפת, אבל בינתיים הסרט נכנס לפאוזה", הוא מספר. "עד שקיבלתי את התפקיד, לא ידעתי הרבה עליו. הכרתי את השירים המוכרים שלו, וידעתי שהוא חלק ממועדון ה־27, הזמרים הגדולים שהתאבדו בגיל 27. ככל שחקרתי את חייו, הרגשתי יותר מייק".

נפגשת עם אחיו צביקה?

"לא, רק עם הבנות של יפה ירקוני שהכירה טוב את מייק ועם כמה חברים שלו. עם כל הכבוד לצביקה, זה שהוא לא מסכים עם חלק מהתסריט של הסרט, לא אומר שלא נעשה את הסרט".

מה החלום שלך כשחקן?

"להיות זיקית, להיות מסוגל לעשות כמעט כל תפקיד שארצה. אני רוצה ללמוד קצת משחק בחו"ל, אולי בלוס־אנג'לס, אבל רק לכמה חודשים. אני אסע לשם כדי לרכוש עוד צבע כשחקן, לא להישאר שם. אני כן חושב על קריירה בחו"ל, אבל לא מתכוון לעזוב את הארץ. אני באמת מאוד אוהב את המדינה". •

"סיפור אהבה בשלושה פרקים" תעלה הערב בתיאטרון הבימה בשעה 20:00