"דברים שהשתיקה יפה להם" (בהוצאת כתר) הוא המפגש השני שלנו עם עודד חפר, המכונה "החופרת", הבלש המגניב ביותר בארץ, פרי יצירתו של יונתן שגיב, האיש שהצליח להחדיר בגאונות את שפת האוחצ'ות, ההומואית הבוטה והכה משעשעת, אל תוך העברית הספרותית התקנית.

שוב אפשר ליהנות עד אין קץ ולצחקק בחדווה טיפשית לנוכח המעברים האלגנטיים של עודד בין לשון זכר ונקבה, בעודו מפזר שלל אלוזיות מהתרבות הפופולרית - מ"מישהו מטפל בך" ועד "השביעייה הסודית" – ומתאר באכזבה את צילומי העירום שהפיק לעצמו כדי להיראות יותר טוב בגריינדר.

כבר חודשיים, בעצם מאז סוף הספר הקודם, "אין סודות בחברה", שלחופרת לא היתה חקירה משמעותית. הוא בא לבקר את סבתו בבית האבות רק כדי לחטוף שניצל חינם לארוחת ערב, ואז הוא גם מקבל את החקירה הבאה שלו – לחפש את שמואל, החתול האבוד של סבתא, כמה משפיל. אבל בתהליך החיפוש אחר החתול חפר מגלה גופה אנושית לגמרי, ואז זה מתחיל להיות מעניין – בעיקר כי עד לאותו רגע זה היה פשוט נורא מצחיק.

אל תתנו לחדווה ההומואית המרירה של החופרת לבלבל אתכם: בין "נחסוס" ל"התחמצות" מסתתרת ביקורת חברתית שנונה ונוקבת על מדינה פטריארכלית, פאשיסטית, שוביניסטית, חשוכה וגזענית. החקירה מתנהלת לה בסבלנות מקצוענית שגרתית, מרמז עמום לעדה קשישה נרגנת, כמו כל בלש טוב ועשוי כהלכה. אבל לא בשבילה אנחנו פה, אלא בשביל החופרת.

עודד חפר הוא אחת הדמויות היותר מבריקות שהופיעו בשנים האחרונות בשפה העברית, והמפגש המחודש איתו הוא עונג לא קטן. האבחנות הדקות והמרושעות שלו על כל מה שתל־אביבי, ישראלי או אנושי מדגדגות את התיאורים במגע נפלא של רעל וזעם. זה די טראגי להיות הומו בן 36 עם התחלה של כרס וקרחת, שנגזר עליו תמיד להתאהב דווקא באלה שבתיכון היו דוחפים את הראש שלו לאסלה. אבל אולי הפעם זה יהיה אחרת. אולי אפילו לחופרת יש עוד תקווה.