"גם כשהייתה לי תדמית של ילד רע, תמיד היה פער בין התדמית לבין מי שאני. אבל זה אף פעם לא העסיק אותי מי יודע מה", הוא אומר. "בסך הכל התפרסמתי די מוקדם, ונורא נוח לשים אנשים בכל מיני קופסאות. כשאתה בן 17 ויש לך להקת רוק והשירים הם נגד הימין והחרדים וערוץ הילדים - וגם היה לי פה גדול - אז נוח להגיד 'הנה הילד הרע'. זה ממשיך ללוות אותי, אפילו שאני כבר מזמן לא ילד, ואף פעם לא הייתי באמת רע".
צפו בשיר "רצח רבין"
כשאתה מקשיב לטקסטים שלך מתקופת שייגעצ, אתה אומר לעצמך: "מי ישמע, מה כבר אמרתי"?
"יש שירים שאני כבר לא מנגן, במיוחד מהאלבום הראשון של שייגעצ, כי אתה יכול לשיר אותם ולצאת מזה בשלום רק אם אתה בן 17. שירים כמו 'חייל של מאה שערים' שעשה רעש בזמנו או 'את דומה לכלב'. אלה שירים שאני לא אוהב יותר. אני יוצא שם כמו מישהו ש... איך אמרו על טומי לפיד, 'אחד שאוכל חרדים לארוחת בוקר'? אני לא מרגיש עם זה בנוח. 'את דומה לכלב' זה שיר שהיה מתאים לדונלד טראמפ לשיר".
מנדלסון גורם לי לחזור בעצמי לשירים, לקרוא שוב את המילים:
"את דומה לכלב / נובחת בלי סיבה / לא רוצה להירגע גם לא לרגע / כל הזמן חייבת להיות החכמה"
או:
"קניתי תפילין וגם אלוהים / ואין יותר מה לפחד /אני עושה כל מה שכתוב בספרים / אני חייל של מאה שערים"
אלה מילים שנכתבו בשיא תהילתה של להקת שייגעצ, והדגימו היטב את משמעות השם. מנדלסון היה רק בן 17 כשהלהקה הוקמה, והיה הפרונט–מן שלה במשך כ–12 שנה עד שחבריה הכריזו על פירוק. הם הוציאו יחד שלושה אלבומים ומיני אלבום אחד, הופיעו בפסטיבלי רוק עצמאות, ובין השירים המוכרים שלהם אפשר למצוא את "ניו יורק רפיח", שדיבר אל דור שלם, ושורת המחץ שלו היא: "העולם הזה מסריח מניו יורק ועד רפיח".
התבגרת?
"אני לוקח יותר אחריות. לא התבגרתי, עובדה שהוצאתי את 'שירים לבלה', אבל אולי הטעם שלי התעדן".
צפו בשיר "גוף האדם"
לא משקר
"יובל המנוול - שירים לבלה" הוא פרויקט של מנדלסון שהתחיל בפינה בתוכנית של גורי אלפי והפך לאלבום בפני עצמו. מדובר באוסף שירים שלכאורה נכתבו לפעוטות, שמדברים על דברים קשים כמו המוות של אבא שלו ורצח רבין.
"זה בכלל אלבום שנולד על הדרך", הוא מסביר. "אני וגורי מיודדים, וכשהוא התחיל את התוכנית שלו לפני שנה הוא קרא לי וחשבנו ביחד מה אפשר לעשות ואיך אני יכול להשתלב. הוא שאל אותי מה אני עושה, ואמרתי לו שאני עושה כל מיני דברים, קצת מנגן, קצת מופיע, קצת כותב, קצת מלמד, ואז נזכרתי שגם נולדה לי ילדה לפני כמה שבועות. אז הוא אמר: 'בוא, תראה מה אתה יכול להביא מהכיוון הזה', ופתאום השירים פשוט נבעו ממני, ממש יצאו".
כשצפית בזה הבנת שעלית על משהו?
"הבנתי שזה מאוד מצחיק אנשים, ושהם מגיבים
חזק וקולטים שיש כאן משהו מעבר לניסיון שלי להצחיק אותם. במקרה הזה צריך לתת קרדיט לאסף תלמודי שאיתו אני עובד על האלבום הבא שלי, שהבין שצריך לעשות עם זה משהו".
מדובר בשירים עם מנגינות נעימות למילים "קשות", שמספרות לילדים את האמת. מאיפה הצורך לספר את האמת הזאת?
"אני לא אוהב לשקר, ועוד פחות אני אוהב לשקר לילדה שלי, ואלה שירים שמיועדים לה. היא נהנית מהמנגינות, המנגינה שהיא הכי נהנית ממנה היא של השיר על רצח רבין, אז הייתי אומר שזה השיר שהיא הכי אוהבת, ואני מצפה בכיליון עיניים לרגע שבו היא גם תוכל להעריך את התכנים. כל מיני הורים לילדים ששמעו את הדיסק באים אליי בטענה של 'אתה סיבכת אותנו, שמענו את הדיסק עם הילדים באוטו ואחרי יומיים הם שאלו: אבא, מה זה אנטישמי?'. אז כן, זה מעלה שאלות ותהיות וזה כמובן מבורך. בדרך כלל כשאנשים הופכים להיות אבות קורה לשירים שלהם משהו הרמוני ושלם ועגול, ואצלי אולי קרה ההפך. זה שהפכתי לאבא גרם לי להרגיש יותר בנוח להגיד את הדברים כמו שהם באמת".
אולי זאת הדרך שלך לגונן?
"גם, נכון. לעמוד בינה לבין כל זוועות העולם. לתווך לה את כל הזוועות עם המנגינות הכי יפות והחרוזים הכי מקסימים".
צפו בשיר "חיות וחיוכים"
זה לא סוד שנהיה יותר ויותר קשה ליצור אמנות מחאתית בישראל, כל מה שלא מתיישר עם המיינסטרים זוכה לתגובות אלימות ולחרמות. מנדלסון לא מפחד מתגובות קשות, אך בחר להעביר את הביקורת שלו בעטיפה של אלבום לילדים.
אולי קל יותר להוציא אלבום כזה מאשר אלבום למבוגרים שכולו שירי מחאה?
"שירי מחאה, שירים עם אמירה פוליטית או אישית הם לא דברים שזרים לי, עשיתי את זה לאורך הקריירה. זה קצת שייגעצ הדור הבא. 'שירים לבלה' היא יצירה אלטרנטיבית, בוטיקית, לא לקהל הרחב ולא לבעלי קיבה רגישה. גם בשייגעצ היה משהו מהילד הזה שרוצה להצביע על המלך ולהגיד שהוא עירום, וזה נמצא גם באלבום הזה. זה משהו שאני חושב שאף אחד לא עושה בעולם התכנים לילדים. עם כל ה'דיג דיג דוג' וה'טיף טיף טוף' וה'קיש קיש קוש' יש אינפנטיליזציה שלמה של העולם הזה שמיועד לילדים. אני לא רוצה שום קשר לזה, ואני לא רוצה שלילדה שלי יהיה שום קשר לזה, אז יש לי אחריות להעמיד תכנים אלטרנטיביים ועשיתי זאת. אם אתה אומר את הדעה הרווחת לא תינזק, אבל אם אתה רוצה להשמיע קול אחר אז יש אפס טולרנטיות לזה. אותי זה לא הרתיע עד כה וזה גם לא ירתיע אותי עכשיו".
מחאה בכיתה
את התכנים האלטרנטיביים שלו משמיע מנדלסון לא רק בשירים אלא גם בכיתה. בשנתיים האחרונות הוא מלמד אזרחות לכיתות ט'-י"ב בבית ספר בליך ברמת גן, שבו למד בעצמו.
"מעבר ליצירה שלי, אני מלמד בתיכון, ואני מלמד אזרחות. אין לי דרך להימנע מהדעות שלי או ממה שאני חושב, או ממה שקורה במדינה הזאת. אני מכיר את זה ממש מתכני לימוד, אני מכיר את ספר האזרחות".
ספר שהייתה סביבו סערה גדולה.
"נכון, כי האיזון הקדוש שבין 'יהודית' ו'דמוקרטית' הופר ברגל גסה, ועכשיו, אם תשימי יהודית ודמוקרטית על כפות המאזניים אז תראי שהיהודית שוקל מלא והדמוקרטית פרח והתפוגג באוויר. זה לא צריך להיות ככה, וצריך להגיד את זה לתלמידים, ואני אומר את זה לתלמידים. הרי מה זה אזרחות אם לא דמוקרטיה, זכויות אדם, זכויות למיעוטים ושוויון? הדברים האלה לא מתיישבים עם מה שקורה מדי יום במדינה הזאת. עם ראש ממשלה שמסובך עד צוואר בשחיתות ושמונע מתוך תחושה שרודפים אחריו, שקורא לתקשורת 'בולשביקית', ואנשים שאומרים שפינוי עמונה הוא כמו אונס ברוטלי של אישה, וחוק ההסדרה שהוא לגמרי חוק של גזל וכו'. זה אובדן עשתונות מוחלט, וזה אפילו לא שייך לימין ולשמאל. זה שייך לאיזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה פה. אני בכיתה שלי מנסה להוות דוגמה במובן הזה שאני מאפשר ריבוי של דעות. אני לא כופה את הדעות שלי על אף אחד, וגם לא משאיר אותן מחוץ לכיתה. אני לא יכול. אני בעד ששוברים שתיקה יבואו לדבר עם שמיניסטים וגם שאם תרצו יבואו לדבר איתם. זהבה גלאון צריכה לבוא לדבר ואפילו בצלאל סמוטריץ', אני אקח את הוויטמינים שלי לפני כן ואני אשרוד את זה".
מה פתאום בחרת להיות מורה?
"הרגשתי שחסרה לי איזושהי יציבות בחיים. הרגשתי שמיציתי את החיים של לקום מתי שבא לי ולישון כשאני רוצה, ועושה קפה, ועושה פגישה ומקדם רעיון. הרגשתי שזה יותר מדי על מי מנוחות ושאני רוצה קצב אחר. מיציתי את זה, עשיתי את זה כמעט עשר שנים, נהניתי לא מעט, אבל הרגשתי שחסר לי איזה כיוון. וגם רציתי לנתק את הקשר בין יצירה לבין פרנסה, וברגע שעשיתי את זה ירד ממני עול גדול מאוד. אני לא צריך לעבוד בלהיות יובל מנדלסון, אני פשוט יובל מנדלסון. לחשוב שהשירים האלה לבלה ישלמו לי את חשבון החשמל? זה לא רציני לחשוב ככה. זה חסר אחריות".
יש מוזיקאים שהולכים לתוכניות ריאליטי בשביל לשלם את החשבון.
"ברור לך שהציעו לי את כל הסוגים ואת כל המינים ואני לא יכול לעשות את זה. להשתתף ב'מחוברים' מציעים לי שנה אחרי שנה. פעם אחת אמרתי: 'נו, בוא ננסה'. לקחתי את המצלמה לטסט וקיבלתי חום. פתאום תפסתי את עצמי, אני הולך עם הכלבה שלי ברחוב, והיד שלי באיזה זווית של 45 מעלות, ואני מצלם. את מי אני מצלם? אותי ואת הכלבה שלי עושים קקי. זה לא יכול להיות ככה. אני קם בבוקר ואני רוצה לנשק את אישתי אז אני חושב: 'רגע, אבל המצלמה דולקת? רגע, אני יכול לנשק אותה עכשיו? זה על פליי? זה על רקורד?' אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול לעבוד בלהיות שנון ומצחיק ונפלא".
ההופעה האחרונה
מנדלסון התחתן עם זוגתו שיר בטקס דתי רגיל למדי, היה לו חשוב שלרב יהיה זקן לבן ומסורתי, רק שלא ידבר יותר מדי וישמור את הטקס קצר. בלה, שעבורה נכתבו השירים, כבר בת שנה וחודשיים היום, ונראה שהנשים בחייו הביאו אותו למקום מיושב יותר. מנדלסון לא נח - בשנים האחרונות הספיק להוציא אלבומים לבד ועם חברים, כתב וביים את הסרט "חתולים על סירת פדלים" וגם שיחק בו, יצר את הסדרה הקומית "גרעינים" לערוץ הילדים שעוסקת בבני גרעין ובילדי העיר שבה הם חיים, והיד עוד נטויה. מתקופת שייגעצ אין לו הרבה זכרונות, וגם לא נראה שהוא מסוג האנשים שמתרפקים על העבר יותר מדי.
"אני זוכר את ההופעה האחרונה של שייגעצ, זה היה ביום העצמאות ב–2011, באשקלון, מול 3,000 איש, וזאת הייתה ההופעה השנייה או השלישית באותו ערב, וכבר עליתי חצי מתנדנד. רציתי לשחק את המשחק הזה שכל אחד אומר את השם שלו ושם של חיה שמתחילה באותה אות. זה היה מאוד נחמד עם החמישה הראשונים, כשעברתי עשרה, עשרים… התעקשתי לשחק את זה עם כל ה–3,000. הרבה צעקו בוז, ולא רק בוז מהקהל, אלא גם מהלהקה. ואז ישבנו בוואן בדרך חזרה לתל אביב והייתה שתיקה קודרת שאני עוד יכול לשמוע אותה מהדהדת, וידעתי שהלהקה הזאת גמרה את הסוס. כאילו חירבנתי את ההופעה הזאת במפגיע בשביל לעשות מעשה, בשביל להגיד: 'חבר'ה, די, בואו נפרק את הלהקה'".
אם עכשיו היית פוגש את יובל מנדלסון בן ה–17, מה היית אומר לו על יובל מהעתיד?
"אתה תשקול 15 קילו יותר, אבל לא תאבד שערה אחת משערות ראשך. והרגליים שלך ישארו רזות".
זה מעסיק אותך?
"קצת, כן. ברור שלא חשבתי שאני אהיה מורה, זה לא היה חלום חיי. רציתי לנגן, להיות רוקר, ואני שמח שאני עדיין עושה את זה".
נראה שיש בחייך איזשהו חוט מקשר - "שירים לבלה", "גרעינים" והוראה כולם סביב עולם הילדים. זה הילד הנצחי שבך?
"כן, זה הילד הרע, הפאנק, הפרחח, השייגעצ".
פיטר פן?
"כן, אני חותם על זה, אני פיטר פן".
הופעות קרובות: ב־8.3 בצריף בקריית חיים, ב־15.3 בבר גיורא בתל אביב, ב־25.3 בבסרביה בירושלים
צילום: נטלי קוסקי, רועי חביב, רז גרוס, רפי דלויה, גיא כושי, יחסי ציבור
