ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    המוסף לשבת
    המוסף לשבת • 16.02.2017
    "בשלב מסוים הבנתי שהסרט שלי הוא טרגדיה"
    כשמאיה זינשטיין התחילה לתעד את בית"ר ירושלים בתקופה הדרמטית שבה הגיעו לקבוצה שני שחקנים צ'צ'נים, היא ציפתה להפי–אנד שבו הכדורגל מנצח את הכל. במקום זה יצא לה מסמך מצולם על חברה גזענית, וכבונוס ספגה איומים על חייה
    נבו זיו
    דקה אחרי שאנחנו מתחילים בראיון, מאיה זינשטיין מתעסקת בטלפון שלה. "מצטערת, אני רוצה לבדוק משהו. קיבלתי סמס על הטיעון לעונש של זה שאיים עליי".

    זה קרה לפני שנה. זינשטיין, יוצרת דוקומנטרית בת 35, הייתה עסוקה בלונדון בעריכת הסרט שלה "טהורה לעד", שעוקב אחרי בית"ר ירושלים בעונת 2013־2012, אז צורפו אליה שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה. אתר עיתון ה"גארדיאן" הבריטי פירסם עשר דקות מהסרט בעמוד הראשי שלו. תוך ימים ספורים הוא הגיע לשני מיליון צפיות, וזינשטיין החלה לספוג מה שהיציע המזרחי של בית"ר יודע לתת בזמן משחק.

     

    צפו בקטע מהסרט "טהורה לעד"

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "הם כתבו עלי 'הסרט הבא יהיה על ההלוויה שלך', 'מאחל לך שתתחתני עם ערבי שיפוצץ אותך במכות כל החיים', 'באה לעשות עלינו סיבוב, בית"ר טהורה לעד'. טפטופים של איומים הגיעו לפייסבוק שלי, קראו לי 'הכלבה השמאלנית מרמת אביב', שזה נורא מצחיק, כי אני לא כלבה, לא שמאלנית ובטח לא מרמת אביב".

    זינשטיין קיבלה גישה נדירה אל מאחורי הקלעים של בית"ר בתקופה כאוטית ולקחה אותה עד הסוף – צילמה באוטובוס בדרך למשחקים, בחדרי ההלבשה, בתדרוכי מאמן, בחדרי מלון עם השחקנים, הביאה חומרים מפגישה סגורה בין גאידמק לנשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב ומתוך ביתו של המנכ"ל איציק קורנפיין בזמן שחברי ארגון לה פמיליה מפגינים בחוץ ומקללים את אשתו. הצלחתה להביא את הסיפור בגוף ראשון היא הישג, והיא גם זו שהפכה את טפטופי הזעם של האוהדים למבול.

     

    "קללות, מגילות מאוד כועסות. אמרתי לא נעים, אבל בסדר, זה בפייסבוק", היא נזכרת. אלא שלא כל מה שקורה בפייסבוק נשאר בפייסבוק. יומיים לאחרי שזה התחיל היא קיבלה מייל מחבר בקבוצת האוהדים לה פמיליה והרגישה שעולמה חרב עליה. "פאק, זה מישהו שהשקיע מזמנו ועשה עליי תחקיר, על דברים שעשיתי בחיים ופורסמו, עם מסר של 'אנחנו יודעים מי את'. התחושה שמישהו יושב ובודק עלייך היא באמת מפחידה. אלה שאמרו לי 'הלוואי שיאנסו אותך' זה פריקה של זעם. אבל אם בדקו עליי, יודעים איפה אני גרה, איפה גרים ההורים שלי. המוח חושב כבר שלושים צעדים קדימה".

     

     

    הרוש. עזב
    הרוש. עזב

     

    המייל, שכתוב בצורה מתוחכמת, סוקר צעדים בחייה של זינשטיין, תחקירים שעשתה, מקומות עבודה ומסמן את הטעות שלה – "אז עברת לפוליטיקה ושם עברת את הגבול". הוא מסביר: "אנחנו לא בורים כמו שאת חושבת. את יודעת מה מחכה לך? למשך כל חייך את תסבלי, אלא אם חייך ייקטעו באמצע במזל. את לא מכירה את אוהדי בית"ר, אנחנו לא הילדים, אנחנו לא המבוגרים, אנחנו הליבה ואנחנו ההמון. אחד־אחד כולם ביחד. את זה את לא מבינה. אין יחידים. אבל בסדר, תכף תדעי כמה יחידים הם ההמון". והוא חותם: "אנחנו מעבר לבית"ר, מעבר לכסף, מעבר לפוליטיקה. אנחנו לה פמיליה".

     

    היא חושבת שזה טקסט מבריק, "הוא צריך להילמד בקורס לאיומים מתקדמים". אבל עם הטקסט בא התיאבון. "ואז היו לי המון שיחות טלפון ממספר שאני לא מכירה. לא עניתי, והגיע סמס מאותו מספר: 'הי מאיה, אני ומאמא מחזקים את ידייך'. פה איבדתי את זה. מזכירים את אימא שלי? מבחינתי הם בדרכם אליה כרגע".

     

    חשבו שאת מגזימה?

    "חברים שלי אמרו 'התחרפנת לגמרי'. אמרתי להם, אתם לא מבינים. כולם אומרים שטויות, קומץ, אבל המילה קומץ מופרכת. הופכים אותה בתודעה למשהו שולי שלא צריך להתייחס אליו. זלזול, כמה עשבים שוטים. אבל אני עושה סרט על זה שכולם זילזלו בהם ובסוף הם ניצחו. אם אני אזלזל בהם, אני אהיה מטומטמת. בסרט הם שורפים את המועדון, מישהו זרק לשם בקת"ב. זה אנשים שלא רק מאיימים, הם גם עושים פעולות, יודעים להילחם ולא מוותרים. הבן אדם הזה חייג אליי במשך ארבעה ימים, כל שעה פעמיים־שלוש".

    לא רצית לענות לו?

    "לא רציתי להזין אותו. ביום שישי עורך הדין שלי פנה למשטרה, והם אמרו, 'בסדר, ביום ראשון תגישו תלונה'. אמא שלי הייתה בסוף השבוע בבית לבד. התקשרתי אליה, 'יש מכתב והזכירו אותך, אני מבקשת שלא תישני בבית'. היא נסעה לחברה לכמה ימים. לקח למשטרה ארבעה־חמישה ימים, זימנו אותו לחקירה ונתנו לו צו הרחקה ממני".

    זה עזר?

    "אחרי הצו הוא כתב לי, 'את לא מפחידה אותי. אני את שלי עשיתי, עכשיו האחרים יעשו, אבל הסרט הזה לא ייצא לעולם'. באותו רגע הייתי מוכנה לוותר על הכל ולקבל את חיי בחזרה. בסוף השיחות נפסקו.

    "כיוצר דוקומנטרי אתה באמת הכי בודד בעולם. צוות קטן. אתה קם, ישן וחולם על זה לבד. המשפט הזה, 'את יחידה ואנחנו ההמון', הדבר הכי מפחיד בו זה שהוא נכון. העורכת שלי אמרה לי שאני אמיצה מאוד, אמרתי לה שבהמשך נדע אם אני אמיצה או טיפשה".

     

    זינשטיין בפסטיבל
    זינשטיין בפסטיבל

     

    עם מגפיים על הגדרות

    נגד המאיים, אבי אגם, מאמן כושר בן 26 מראשון־לציון, הוגש כתב אישום, ולאחר שהודה במעשה הוא צפוי להישלח בקרוב לבצע עבודות שירות למען הציבור. הסרט, "טהורה לעד", בתמיכת מפעל הפיס והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ישודר ביס דוקו ביום רביעי הקרוב. אחת אפס לזינשטיין.

    תמצית הסיפור: אחרי עונה שהחלה גרוע, שחקני בית"ר תחת המאמן אלי כהן, הקפטן־השוער אריאל הרוש והמנכ"ל איציק קורנפיין התעשתו וטיפסו ממקום 11 עד מקום 4 בטבלה, חודשיים בלי הפסד. אבל אז עלה למגרש הבעלים, ארקדי גאידמק, והחליט לצרף לקבוצה שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים, ג'יבראיל קדאייב וזאור סדאייב. מרגע שהצ'צ'נים נוחתים בארץ מתחילה מלחמת ראש בראש בין לה פמיליה להנהלה – בית"ר מפסידה בכל שבוע, הפגנות מתקיימות נגד ראשיה, הקפטן מוחרם, מועדון הקבוצה נשרף, אלפי אוהדים מפסיקים להגיע למשחקים. בסוף העונה לה פמיליה לוקחת את הגביע: הצ'צ'נים חוזרים למולדתם, גאידמק נוטש ומעביר את הקבוצה לאלי טביב, שמפטר את המנכ"ל קורנפיין והמאמן כהן. הקפטן הרוש שורד עוד עונה תחת איומים וקללות ועוזב, לשמחת האוהדים.

    זינשטיין נחתה בבית"ר עם הצ'צ'נים. "ממש במקרה. קיבלתי טלפון ממערכת 'עובדה', שכבר עבדתי איתם על משהו אחר. אמרו לי, 'מה את עושה בעוד שעתיים? בית"ר, נוחתים צ'צ'נים, יכולה? ותוך שעתיים מצאתי את עצמי באוטו עם שני צ'צ'נים, גם אני וגם הם לא ידענו איזה מסע מתחילים. הייתי שם בארבעת הימים הראשונים, היה מטורף. אבא שלי חובב כדורגל מושבע, כל הילדות צפייה במשחקי כדורגל, אבל על בית"ר ידעתי מה שכולם יודעים בישראל, אדם ממוצע".

     

     

    גיידמק. נקם
    גיידמק. נקם

     

    הצ'צ'נים ידעו שיהיו בעיות?

    "כנראה ידעו, אבל לא העריכו כמה. גם אני לא. הייתה המון עיתונות, קללות על הגדרות, ניסיון פריצה של האוהדים לאימון, אבטחה סביבם. הייתי בהלם. תבין, בהתחלה הגעתי לצילומים - גשם והאוהדים על הגדרות - במגפיים עם עקבים. האוהדים היו חמודים מאוד. מקללים 'תקשורת מזדיינת' ואני הולכת מסביב וצריכה לטפס על הגדר וארבעה מהם באים לעזור לי, מרימים אותי מעבר לגדר וחוזרים לקלל 'תקשורת מזדיינת'. הכתבה שודרה באותו שבוע, ואני חשבתי שזה נגמר. ואז התקשר אליי חבר יקר, הבמאי עידו הר, ואמר 'את חייבת לעשות על זה סרט'".

     

    מה סיפרת לבית"ר על הרעיון?

    "לא סיפרתי כלום כי לא ידעתי על מה זה יהיה. באתי לקורנפיין, אמרתי שחייבים לעשות על זה סרט. הוא ענה, 'רעיון מעולה, מה התנאים?' אמרתי, 'הכל פתוח'. אמר, 'אוקיי, ומתי אני אראה את הסרט?' עניתי, 'בפרמיירה'. יום אחרי זה הוא אמר, 'בסדר, אני נותן לך אישור להיכנס, כל השאר תסתדרי בעצמך'. מהר מאוד הבנתי שזה שאני יכולה להיכנס לא אומר שאני יכולה לצלם, כי יש צוות מקצועי שלא אוהב את זה. היה להם רצף ניצחונות מדהים עד שהצ'צ'נים הגיעו".

     

    קורנפיין. פוטר
    קורנפיין. פוטר

     

    לא רק הם.

    "זה מצחיק. עמית בן־שושן, שהיה הקפטן השני, אמר לי, 'את אחלה בחורה, אבל מרגע שהגעת לא ניצחנו אף משחק'. המאמן אלי כהן אמר, 'את מפריעה לי'. יש לו קבוצה מתפרקת וג'ינג'ית שמסתובבת עם המצלמה שלה שם. זה היה קשה לכולם. 'תני לי רק לנצח משחק אחד', אמר, 'ותקבלי מה שאת רוצה'. אבל הם לא ניצחו, רק הפסידו".

     

    ג'ינג'ית בחדר ההלבשה של בית"ר. הציקו לך?

    "לפני ואחרי המשחקים הצלם שלי, ישראל פרידמן, נכנס לבד. אנחנו מצלמים סרט דוקומנטרי, לא פורנו. הייתי זרה לגמרי. הסרט הקודם שהפקתי היה על המאפיה הרוסית, גם שם הייתי זרה לגמרי. החברים שלי צוחקים עליי שאני מנסה להרוג את עצמי בהמון דרכים שונות. הפלוס בלהיות זרה זה היכולת להתבונן ולשאול שאלות של הדיוט, וכיוצר זה חשוב לתהות מה לעזאזל קורה פה. המינוס זה שאת נו באדי, שלא סופרים אותך. זה טוב ורע. גם שאת בחורה, על אותו משקל, לא הציקו ולא הטרידו. באיזה שלב אתה הופך לחלק מהנוף ופחות שמים לב ואז יוצאים הדברים המעניינים".

     

    כל הגיבורים מתים

    למי שהספיק לשכוח, השורשים של בית"ר ירושלים לא מתחילים על המגרש. הקבוצה הוקמה בשנת 1936 על ידי דוד הורן, ראש סניף אגודת בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) בירושלים, שאסף צעירים אידיאליסטים, רובם מהתנועה הרוויזיוניסטית וממחתרות האצ"ל והלח"י. ראש תנועת בית"ר הוא גם האב הרעיוני שלה ושל הליכוד – זאב ז'בוטינסקי. כמו רבים בליכוד, גם רוב אוהדי בית"ר שכחו את ה"הדר" הז'בוטינסקאי המבוסס על ג'נטלמניות, הומניזם ושוויון. "טהורה לעד", שחורג מגבולות המגרש – וכדאי לצפות בו גם אם אתם לא אוהדי כדורגל – מראה איך זה קורה. מאחורי אגדת הכדורגל אפשר לראות כיצד קבוצה או חברה מתפוררת בגלל גזענות.

     

    "כשסיימתי לצלם את העונה, ניסיתי להבין בעצם מה הסיפור. נפגשתי עם סוציולוג, ד"ר יאיר גלילי, שאמר לי שיש תיאוריה שגורסת שהאצטדיון הוא בבואה של החברה, אבל זה לא מדויק, כי האצטדיון הוא הקדמה. כלומר, אם אתה רוצה לדעת לאן מועדות פניה של חברה – לך למגרש כדורגל. זה מקום רגשי, אנשים מרשים לעצמם לחשוף בו רגשות, דברים שביומיום נמצאים מתחת לפני השטח.

     

    כהן. בלע
    כהן. בלע

     

    "הוא אמר שיהיה מעניין לראות מה יקרה עם לה פמיליה עכשיו. זה היה לפני שלוש שנים. מה שקרה איתם מאז מאשש את התיאוריה. עד אותה עונה לא היית שומע על לה פמיליה מחוץ למדורי הספורט, כביכול ארגון אוהדים כמו שיש לכל קבוצה. היום לכל הפגנת ימין שתלך תראה נציגות שלהם עם חולצות לה פמיליה. אלאור אזריה זו דוגמה עוד יותר משמעותית למה שקורה כשקבוצה אידיאולוגית פועלת במגרש הפוליטי. נכון שאזריה הוא אוהד שרוף של בית"ר וכנראה חבר לה פמיליה, ובכל מקרה מכירים אותו שם. המאבק שלהם למענו זו פעילות פוליטית נטו, לגמרי זליגה ממדורי הספורט, הם כבר בחדשות הרגילות".

    מה הבנת לגביהם?

    "הרבה אומרים עליהם 'חבורה של בבונים'. אבל יש שם אנשים מאוד חכמים, שידעו לנהל את המאבק של העונה הזו בצורה מבריקה. חמישה־שישה אנשים שניהלו את זה הצליחו לגרום לאלפים רבים לא להגיע למגרש. זה היה מאבק שיטתי עם שימוש בכלים חוקיים לגמרי כמו הפגנות, והם קיבלו אישורים להפגנות האלה. אנשים סופר־אינטליגנטים שלחלקם יש אידיאולוגיה סדורה מאוד, ימנית קיצונית, הרבה מעבר לכדורגל".

     

    מה הם אמרו אחרי שראו את התוצאה? חשבו שעבדת עליהם?

    "חלקם ראו. התגובה של כולם – גם לאוהדים, גם ללה פמיליה, גם להנהלה – 'במאה אחוז הראית את מה שקרה'. הם לא כועסים עליי, הם חושבים שזה סרט מדהים כי סוף־סוף מישהו מראה שלה פמיליה ניצחו. וזה נכון. מאוד קל לעשות עליהם סיבוב, זה מה שהם מרגישים המון פעמים מעיתונאים. אבל זה סיפור מאוד מורכב. הם מראים בזעיר אנפין סיפור הרבה יותר גדול שקורה בחברה הישראלית".

     

    שהוא מה?

    "אף אדם לא נולד גזען, ואף אדם לא נולד שונא אחר. הם תוצר של החברה שלנו, וכל מי שקורא להם 'הקומץ' מנסה להתנער מזה. תראה, באיזשהו שלב הבנתי שהסרט הזה הוא טרגדיה, אז הלכתי לקרוא את אריסטו ולהתייחס לזה כאל טרגדיה יוונית. ואצל אריסטו יש את המקהלה שתפקידה בטרגדיה זה כל פעם להיכנס ולומר את האמת. גם לה פמיליה אומרים את האמת שלהם בקול רם וברור. יש אידיאולוגיה, הם לא משנים אותה".

     

    בטרגדיה היוונית כל הגיבורים מתים.

    "כמו שקרה בסרט: מתים מטאפורית. קורנפיין פוטר אחרי 18 שנים, אלי כהן פוטר, גאידמק נתן את הקבוצה ובהמשך נכנס לכלא, את הרוש לא עזבו עד שעזב. הוא היה הקפטן, גדל בבית"ר, ירושלמי שהיה הסמל שלהם. הוא אמר על הצ'צ'נים שצריך לקבל אותם יפה ולהמשיך את העונה. ואופיר קריאף, שכתב בפייסבוק לאוהדים 'זה לא אותו דבר בלעדיכם', הפך להיות היקיר שלהם ובהמשך הקפטן. המלך מת, יחי המלך החדש".

     

    אז זו הטרגדיה שלנו, עברנו מלאומיות ללאומנות?

    "על זה הסרט. הבסיס של בית"ר ירושלים הוא לאומי־בית"רי, אהבת המדינה. בבסיס אין דבר רע. לא תראה כזו כמות של דגלי ישראל באף מקום חוץ מבית"ר. זה מאוד דומה למה שקורה לימין – גם הוא ניכס את הדגל ואת הסמלים הלאומיים כסמלים שלו. זו הקבוצה היחידה בישראל שלפני כל משחק שרים את ההמנון הלאומי. אבל הם גם שרים 'הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה'. יש בזה מידה של ציניות. וכמובן גם 'מוות לערבים', 'מוחמד מת' וכו' לא חסר".

     

    לה פמיליה הם כמה אלפים, אבל כשהם הובילו מאבק הרבה מאוד אוהדים אחרים, גם ליברלים, הפסיקו לבוא. למה?

    "היה שם חיבור בין זה שנהיה מגעיל ביציע לזה שהקבוצה מפסידה. אבל אני חושבת שה'אין ערבים, אין מוסלמים' נהיה חלק מהזהות של הקבוצה הזו. זה קרה במשך שנים, וכשבאים ומנסים לשנות לך את הזהות, רוב האנשים יגידו 'תודה רבה, לא מעוניינים'. יש את הדבר הזה שאומר 'אנחנו כאלה ולא רוצים להשתנות'. הקבוצה הזו בתוך הקרביים של כל כך הרבה אנשים ואתה נוגע להם בדבר הכי יקר להם - הזהות. יש בסרט מישהו שאומר ברדיו, 'היית מוכן שהבת שלך תתחתן עם ערבי?' המגיש עונה לו 'מה זה קשור?' והוא עונה, 'יש אנשים שמתייחסים לבית"ר כמו לבת שלהם'".

     

    בסרט אביגדור ליברמן, יקיר היציע המזרחי, מגיע למשחק שבו אחד הצ'צ'נים מבקיע גול לבית"ר, והוא מוחא לו כפיים. מיד אוהדי לה פמיליה מתהפכים עליו ורואים בו בוגד.

    "נכון, ויש משהו מקסים באוהד הזה שצועק לו 'איפה הדעות שלך, ליברמן?' דברים שהוא משמיע כפוליטיקאי הם קול וטון מסוים, ואז הוא בא ומריע לצ'צ'ני שמבקיע – אותו אוהד לא מבין מה קרה, והוא צודק. אתה פה או פה? האוהדים הם לא פוליטיקאים, הם באמת מאמינים במה שהם אומרים שם".

    אחד הג'וקרים בטרגדיה הזו הוא ארקדי גאידמק, רגע לפני שהפך מחידה לבדיחה. גאידמק, שהפסיד במרוץ לראשות העיר ירושלים, מצא דרך יצירתית וכואבת במיוחד להעניש את אוהדי הקבוצה. הוא הביא את הצ'צ'נים למבוכת הדרג המקצועי של בית"ר, שלא נותר לו לעשות דבר חוץ מליישר קו עם הבוס. המאמן אלי כהן מודה בסרט: "לא רציתי אותם, אבל אמרו לי שארקדי שם בבית"ר 500 מיליון שקל אז זכותו לעשות הכל". השוער־קפטן הרוש ניסה להחזיר את הכדור למאמן, "אם אלי הביא אותם, הוא יודע למה הביא. הם שחקנים טובים". אבל אף אחד לא ידע איזה שחקנים הם. למעשה, לאף אחד גם לא היה אכפת – לפני שהיו שחקנים, הם היו מוסלמים.

     

    "הכול נוהל על ידי גאידמק כדי להביא לפיצוץ. הוא אמר שזה בכוונה. כמו מישהו שרואה קיר ושם פול גז לתוכו. היה לו ברור מה יקרה. היו שם גם עניינים עסקיים: לנשיא צ'צ'ניה ירושלים זה מקום חשוב, וזה בן אדם שבונה את עצמו בעולם המוסלמי. העובדה שהוא מביא לירושלים שני צ'צ'נים זה כבוד. אז לגאידמק היה אינטרס עסקי בצ'צ'ניה וגם להכניס קצת לאוהדים. ברוסית אומרים 'להרוג שני שפנים במכה'. הוא אמר לי שהוא היה בטוח לחלוטין שהוא לוקח את עיריית ירושלים, גם באמצעות בית"ר. הוא השקיע בקבוצה הזו מאות מיליונים, הפך אותה לקבוצה הכי טובה שהייתה בארץ, ואז הפסיד את ראשות העירייה".

     

    תקעו לו סכין?

    "כן, לקחו את הכסף שלו ואמרו 'סליחה, אנחנו לא למכירה מבחינה פוליטית'. ניקח את הכסף ונצביע למי שאנחנו רוצים. הוא קיבל 3.6 אחוזים מהקולות, זו בדיחה. אז הוא הפסיק לשים כסף על בית"ר ונשאר הבעלים".  

    המשטרה, הבעלים, ההתאחדות – אף אחד לא עוצר את לה פמיליה. יש פתרון?

    "זו לא השאלה הנכונה. נתחיל בזה שנפסיק לקרוא להם 'הקומץ' ולהפוך אותם לשוליים הזויים. צריך להתחיל לכבד אותם. לא להסכים, אבל לא לזלזל, להבין שיש בתוכנו קבוצה עם אידיאולוגיה מגובשת שמבטאת בקול רם משהו שהרבה אנשים בישראל חושבים בסתר ליבם".

    נשמע מוכר.

    "מישהו העלה את טראמפ לשלטון. לא סתם מישהו – כמעט הרוב, וגם הוא היה השוליים ההזויים, השנואים, הקומץ של המפלגה הרפובליקנית, והיום הוא נשיא ארצות־הברית. ברקזיט באנגליה? גם רעיון הזוי של להתנתק מקבל פתאום את תמיכת הרוב. ותראה מה קורה בבחירות בצרפת. שוליים קיצוניים שמשתלטים על הרוב זה הסיפור של התקופה שלנו, זה הסיפור בכל העולם".

     

    תמיד נשארתי זרה

    בנובמבר 2013 גזר בית המשפט המחוזי בירושלים 22 חודשי מאסר על אביתר יוסף ו־10 חודשים על מתן נבון, שהודו בהצתת משרדי בית"ר ירושלים שנה קודם כמחאה על החתמת השחקנים הצ'צ'נים. ביולי 2016 נעצרו במבצע משטרתי, באמצעות סוכן סמוי, 56 חברי לה פמיליה החשודים בהשתתפות באירועי אלימות קשים, סחר באמצעי לחימה והחדרת אמצעים פירוטכניים למגרש. שרת התרבות והספורט, מירי רגב, בירכה את המשטרה על המבצע, אך הדגישה כי אין בכך כדי להכתים את ארגון לה פמיליה שבו תמכה גם בעבר. "האוהדים הם הפתרון ולא הבעיה, ולכן לא הסכמתי לצבוע קבוצה שלמה וגם לא ארגון אוהדים שלם", אמרה, "אנחנו נמשיך לאתר מודיעינית ולהעניש רק את מי שפורע חוק".

     

    בינואר 2017 הורשעו ארבעה מחברי הארגון בקשירת קשר ובביצוע חבלה חמורה בעת תקיפת אוהד הפועל ת"א. בכל המקרים הארגון לא נטש את החברים הסוררים, שכמובן לא נחשבים כאלה. לה פמיליה עורכת מגביות כספים, מממנת עורכי דין ותומכת ב"אחים העצורים" באופן קבוע בעת שהייתם בכלא. "הם כותבים 'לא משאירים אח מאחור', זה כוח אדיר", אומרת זינשטיין. "הרי לה פמיליה, מעבר לניחוח האיטלקי המאפיונרי, זה משפחה. גם אלאור אזריה מבחינתם זה אח. הם באמת משפחה. אנחנו אינדיבידואל, הם משפחה ענקית. לי יש חברים קצת ומשפחה קצת, מאחוריהם יש רעיון. זה מקסים אותי עד היום. אני מקנאה בהם שיש להם השתייכות כל כך חזקה למשהו. לי אף פעם לא הייתה את החוויה הזו להיות חלק ממשהו".

     

    זינשטיין, ג'ינג'ית יוקדת עם עיניים כחולות ועקשנות רוסית, עלתה לארץ לפני 26 שנים. המשפחה התיישבה בקיבוץ בית השיטה, והיא עשתה הכל כדי להיות חלק מהשיטה.

    "אימא שלי אמרה לי, 'הם לא צריכים אותך, את צריכה אותם, את צריכה לעשות הכל כדי להתקבל'. ועשיתי הכל. לבשתי מכנסיים קצרים וחולצות גזורות, למדתי את כל שירי ארץ ישראל, עברית מושלמת בלי מבטא, שכחתי את הרוסית שלי, ותמיד נשארתי זרה".

     

    היא שירתה בדובר צה"ל תחת מירי רגב. "מירי היא מירי. היא לא השתנתה. היא בן אדם מאוד נחוש, בדרכה". אחר כך עבדה בצוות ההקמה של ערוץ 9, מקום שאליו חזרה בהמשך כדי להנחות תוכנית תחקירים. היא צילמה חמישה סרטים כמפיקה של הדוקומנטריסט אלכס גנטלב, עבדה ב"הארץ" ועל הדרך עשתה תואר ראשון בקולנוע ותרבות צרפת ושני בדיפלומטיה וביטחון. בזמן צילומי הסרט הפכה גם לאוהדת בית"ר. "הייתי יושבת ביציע וכוססת ציפורניים, מתה שהם ינצחו. יש לקבוצה הזו כוח מדהים של קבוצת השתייכות וזהות, ואתה לא יכול להתנגד לזה. גם היום, כשבפעם ה־3,000 אני רואה את רצף ההפסדים, נשבר לי הלב. קניתי צעיף בית"ר".

     

    בחודשים האחרונים היא מסתובבת בעולם עם הסרט שלה, שגורף פרסים ומעורר עניין רב בטריבונות שונות מאלו של טדי. בבכורה בפסטיבל ירושלים הסרט זכה בשלושה פרסים, בהם הבימוי התיעודי, העריכה וציון לשבח מטעם "יד ושם", שכתבו: "סרטה האמיץ והמטריד של זינשטיין הוא על הכוחות ההרסניים של שנאה והסתה המאיימים על הערכים הדמוקרטיים והיהודיים של ישראל כיום".

    המון אנשים בעולם נחשפים בסרט לגזענות הישראלית. מאשימים אותך שאת סוג של "שוברים שתיקה"?

    "יש לי חדשות לאנשים האלה: לא גיליתי לעולם את סיפור הצ'צ'נים וגם לא את סיפור בית"ר. הסיפור הזה מסופר גם ככה. כתבה של ESPN על פרשת הצ'צ'נים זכתה באמי. וזו כתבה נוראית, הכל שם שטחי וכל כך בעייתי לישראל. הסרט שלי מורכב: איך הגעתם של שני שחקנים מצ'צ'ניה מפרקת קבוצה במדינת ישראל. פה סדאייב עם הזקן שלו נראה לכולם כמו טרוריסט, כי זה מה שאנחנו מכירים. כשהוא מתפלל באוטובוס, אנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם. בבטן זה אינסטינקט, זה מוטבע בנו. אנחנו חברה פצועה".

     

    בטח בירושלים.

    "בסוף גם השחקנים והאוהדים הם תוצר של שנות ה־90 והאינתיפאדה השנייה, של אוטובוסים מתפוצצים בעיר. הרוש סיפר לי איך אוטובוס התפוצץ 20 מטר ממנו. כל אחד ביציע של בית"ר מכיר מישהו שנפצע או נהרג בפיגוע".

    גם את חלק מזה.

    "כן. ישבתי עם מנהלת התוכנית של פסטיבל טורונטו על חוף הים בתל־אביב. עובר גבר עם חזות מזרחית, לבוש מעיל, בחודש מאי. החסרתי פעימה, אני מפסיקה לדבר, מסתכלת עליו. היא אומרת לי, 'מה הבעיה?' אמרתי לה, 'את לא רואה את הבעיה?' אמרה לי, 'לא'. אמרתי לה, 'הנה, ראית בשידור חי את הפצע שלנו'".

    אבל את מבקרת את הגזענות שהפצע הוליד. הבנת את השנאה הזו?

    "לא הבנתי אותה. זה גם מה שגרם לי לעשות את הסרט הזה. הייתי בטוחה שאני הולכת לצלם סרט עם סוף טוב – כדורגל מנצח הכל. קורנפיין אמר לי שבועיים אחרי שהצ'צ'נים הגיעו 'זה שטויות, הם ישימו קצת גולים, האוהדים יחזרו, הכל יהיה בסדר, לא יהיה לך מה לצלם'. לא הייתי התמימה היחידה. כולם חשבו שהכדורגל ינצח. הוא הפסיד"

    Nevo21@gmail.com