"בוא תראה", אומר אריאל הרוש ושולף מהכיס את הטלפון הנייד שלו. הוא מדפדף במורד אפליקציית הווטסאפ עד שהוא מוצא את ההודעה שחיפש ומקריא בקול רם: "יא בוגד יא בן זונה. טפו יא מניאק יא בוגד". אחר כך הוא ממשיך לגלול ונעצר על הודעה אחרת: "אמן תידרס יא בוגד. נעשה לך גיהינום יא ערבי מניאק". הרוש מניח את הטלפון בצד ואומר: "ככה זה כבר ארבע שנים — ילדים בני 15, מוסטים וניזונים משנאה, ששולחים לי הודעות עם איחולים שקשה לקרוא. זה מגיע בווטסאפ, באינסטגרם, בפייסבוק. ולחשוב שפעם הייתי אליל של הילדים האלה, שהם היו סוגדים לי. עד שהכל התהפך עלי ב־180 מעלות".
עד לפני ארבע שנים היה אריאל הרוש המלך של ירושלים. הילד שגדל בבית"ר ירושלים הגשים את חלומו של כל כדורגלן כשהפך לשוער הראשון של הקבוצה, לקפטן הנערץ של מועדון נעוריו ולשוער נבחרת ישראל. אוהדים נשאו אותו על כפיים, שירי הלל נכתבו עליו. אלא שמעבר לפינה המתינה להרוש הפתעה, שבינה ובין כדורגל אין שום קשר.
בינואר 2013 החליט הבעלים של בית"ר דאז, ארקדי גאידמק, להחתים שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה. זאת הייתה צפרדע ש"לה פמיליה", ארגון האוהדים האלים והקיצוני במדינה, זה שחרט על דגלו את השנאה היוקדת לערבים, לא היה מסוגל לבלוע. במאבק רווי היצרים שהתפתח בין המועדון לארגון האוהדים החזק מצא עצמו הקפטן הרוש תקוע בין הפטיש לסדן. שום זינוק וירטואוזי לא יכול היה להציל אותו.
ברגע אחד סומן הרוש — שבסך הכל העז לקבל בזרועות פתוחות את שני חבריו החדשים לקבוצה — כאויב הגדול של "לה פמיליה". הוא הפך לאוהב ערבים, לשמאלני, לבוגד. שירי נאצה נכתבו עליו, אבנים הושלכו לעברו, והוא נזקק לליווי משטרתי כדי לצאת ממתחם האימונים. השוער הנערץ נאלץ לעזוב לבסוף את קבוצת נעוריו ומצא מפלט ביריבה הגדולה ביותר שלה, הפועל תל־אביב. היום, כשהוא צועד בסמטאות שוק מחנה יהודה במרכז ירושלים, אנשים מתעלמים ממנו בהפגנתיות. המצב עד כדי כך גרוע, שבכתבה שפירסם בשבוע שעבר המגזין הבריטי Football Daily, נבחר הרוש לכדורגלן השנוא ביותר בעולם.
הערב יפגוש הרוש את בית"ר, כשקבוצתו הנוכחית, הפועל תל־אביב, תארח אותה למשחק בליגת העל. "יש לי פינה חמה בלב לבית"ר", הוא אומר. "גדלתי שם. אבל אני רוצה לנצח אותה כמו שאני רוצה לנצח כל קבוצה. כשאני עולה למגרש, אני לא רואה אף אחד ממטר".
אוהדי בית"ר יקראו לך בוגד.
"אני לא הבוגד בסיפור הזה, אלא הנבגד. עשיתי דבר הגיוני שכל בנאדם צריך לעשות, וזה להיות אנושי. נכון, איבדתי הרבה, אבל אני לא מתחרט על שום דבר".
ידעתי שאחטוף בראש
בחור טוב, אריאל הרוש, כזה שהלב שלו נמצא במקום הנכון. ככה לפחות הוא מתגלה בפגישה בדירתו בראשון־לציון, עם הנוף לים והכלב הפרוותי של בת זוגו, הדוגמנית לי מאי יושיע. דווקא בגלל זה, כנראה, הפך לשנוא נפשם של אנשי "לה פמיליה". כשראה את העוול שהם מעוללים לקבוצה האהובה שלו, הוא פשוט לא יכול היה לעמוד מנגד. "לה פדיחה", הוא קורא להם, "אנשים שגדלו על לשנוא את האחר ולא על לאהוב את הקבוצה שלהם".
הלב של הרוש משחק תפקיד מרכזי גם בסרט התיעודי "טהורה לעד" של הבימאית מאיה זינשטיין, שישודר ביום רביעי הקרוב ב"יס דוקו". הסרט, שליווה מקרוב את עונת 2012־3 בבית"ר, חושף לראשונה מבפנים את מה שזכה לשם "פרשת השחקנים הצ'צ'נים", אותה פרשה שכמעט ריסקה את בית"ר ירושלים והפכה את הרוש לגיבור טרגי.
הכל התחיל ביום שבת אחד, כמה שעות לפני משחק, כשאתרי האינטרנט החלו לדווח על "שני מוסלמים שהוחתמו בבית"ר ירושלים". השחקנים ההמומים והמאמן שלהם, אלי כהן, לא הבינו מאיפה זה נחת עליהם. עד היום מסתובבות תיאוריות קונספירציה באשר להחלטת גאידמק להחתים את שני הצ'צ'נים — זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב. יש שאומרים כי מאחורי המהלך עמדו אינטרסים כלכליים, אחרים טוענים שהייתה זו נקמתו המתוקה של הבעלים באוהדים, שלא סייעו לו במרוץ לראשות עיריית ירושלים ואחר כך עשו לו את המוות כשהפסיק להשקיע כספים בקבוצה.
קטע מתוך הסרט "טהורה לעד" באדיבות yes דוקו
כך או אחרת, כמה ימים לאחר ההודעה המפתיעה כינסה הקבוצה מסיבת עיתונאים, שבה נשמר לקפטן הרוש תפקיד מרכזי. "הייתה שם טלוויזיה מכל העולם", הוא מספר. "הייתי בן 23, וכל העולם היה על הכתפיים שלי. היה לי חשוב לקבל בברכה את שני השחקנים, בגלל שילדים מסתכלים עליי ואני דמות לחיקוי. אני לא יכול להעביר את המסר 'אל תאהבו ערבים, תהיו גזענים, תנו יד לאלימות'. מבחינתי, כל אחד שמגיע לעזור לקבוצה שלי הוא קודם כל בנאדם.
"מצד שני, היו באולם כמאה אנשי 'לה פמיליה', שקיללו ועשו בלגאן. הם השליטו טרור וצעקו על השחקנים הצ'צ'נים שהם מחבלים. הייתה שם שנאה שלא ראיתי הרבה זמן. ידעתי שאני הולך לחטוף בראש. מצד אחד אני עובד של המועדון ומה שהם אומרים לי אני אעשה, ומצד שני אני לא רוצה לפגוע בקהל. ידעתי שמיד אחרי מסיבת העיתונאים יתחיל להיות בלגאן".
למה?
"גדלתי בבית"ר מגיל 12. אני מכיר את השנאה. ידעתי שדבר כזה לא יעבור".
בחרו בגזענות
הרוש צדק כשחזה שעומד להיות בלגאן, אבל טעה בהערכתו את העוצמה. אנשי "לה פמיליה" הבהירו מההתחלה שבבחירה בין בית"ר ירושלים לעקרונות הגזעניים שלהם, הם בוחרים בעקרונות. זה התחיל בהפגנות אלימות ונמשך בהחרמה מוחלטת של משחקי בית"ר. "אתה מגיע לטדי, תמיד הר געש, והוא שומם", מספר הרוש. "זה הרגע הכי עצוב בכל השנה הזאת. עד שלא חווים את זה על הבשר, אי אפשר לדעת כמה זה קשה כשהקהל פונה נגדך".
הרוש עוד ניסה לעצור את הרכבת, אבל נכשל. בפוסט שפירסם בפייסבוק הבהיר לאוהדים שהוא בצד שלהם, שהוא יודע עד כמה קשה להם, ושיעברו את המשבר הזה ביחד. "הם פירשו אותי לא נכון, החליטו שתפסתי צד והלכתי נגדם ולא היו מוכנים לשמוע. באו לאימון וקיללו אותי. כשזה הגיע לפסים אישיים — לקלל את אמא שלי, את אחותי, איחולים שאלוהים ישמור — הבנתי שהם הגזימו לגמרי".
השיא הגיע עם הצתת מתחם האימונים. אנשי "לה פמיליה" שרפו את המועדון, פשוטו כמשמעו. "חבל", אומר הרוש. "הייתה לנו עונה מטורפת, ואז, כשהדבר הזה הגיע, הכל ירד לטמיון. הם הרסו לנו הכל. ריסקו אותנו".
מה האינטרס של החבר'ה האלה?
"לגדל לשנאת האחר. הם אוהבים את בית"ר, אבל הם גם הורסים לבית"ר. כשהם מעודדים, הם אחד הקהלים הכי טובים בארץ, אבל עם האלימות והשנאה הם בסופו של דבר הורסים לקבוצה. הם התחילו מקומץ שישב ביציע המזרחי, ומהר מאוד הכל שם נהיה אלימות, פיזית ומילולית, ומאז הקומץ גדל והשתלט על היציע כולו.
"בהפועל תל־אביב, למשל, מעודדים את הקבוצה 90 דקות, מתרכזים רק בזה, לא מתעסקים בלקלל ערבים או את אמא של המאמן השני. הבעיה שכשאתה גדל כדי לשנוא, יוצאים הרבה דברים לא טובים. עד היום, כשאני פוגש אנשים שהיו אוהדי בית"ר וכבר לא באים למשחקים, הם אומרים לי שהקהל הרס להם את הקבוצה".
המשטרה הגדירה אותם לאחרונה כ"ארגון פשע".
"כן, הם עובדים ככה, בכוחניות. באמת מסוכן להתעסק איתם".
הייתי באמוק
להרוש דווקא היה האומץ להתעמת עם אנשי "לה פמיליה". "באימון שאחרי מסיבת העיתונאים קיללו אותי כאילו אני ערבי. אמרתי להם, 'מה אתם, מפגרים? איבדתם את זה'. כשיצאתי עם המכונית, היו בחוץ חמישים אוהדים. הם ניסו לחסום לי את הכביש, אבל פשוט המשכתי לנסוע. אם הם לא היו מפנים את הכביש, הם היו נדרסים. יצאתי מהאוטו ובאתי לריב איתם. הייתי באמוק, זה היה אחרי קללות על המשפחה שלי. אמרתי להם, 'אם אתם גברים, בואו כולם ביחד, עכשיו'. בסוף המשטרה הכניסה אותי לאוטו ונסעתי הביתה. משם זה נהיה כדור שלג שלא ניתן לעצור. התחילה בינינו שנאה מטורפת".
נפלת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
"זה כאילו יש לך צבא שלם, ופתאום ביום אחד אין לך כלום. אתה מרגיש כמו צב שלקחו לו את השריון. אתה אומר, כוסאוחתו הכל, הלך הכל. בית"ר זה החיים שלי, ועכשיו הלך לי הכל בגלל כמה מפגרים".
רק בנקודה אחת הצליח הרוש להזדהות עם אנשי "לה פמיליה". באחת הסצנות החזקות בסרט נראה אחד השחקנים המוסלמים מתפלל באוטובוס הקבוצתי, כשמאחוריו זוהר סמל המנורה של בית"ר ירושלים. "האמת, זה עיצבן גם את השחקנים, לראות אותם מתפללים על הסמל של בית"ר", מודה הרוש. "הם שמו את הטרנינג של בית"ר והתפללו על זה, כשטיח תפילה. היה לי קשה מאוד לקבל את זה. אנחנו, שגדלנו בבית"ר, לא ידענו מה זה שחקן ערבי בחדר הלבשה. לא ידעתי איך להתייחס לזה.
"גם אני, כמו אנשי 'לה פמיליה', גדלתי בירושלים, במקום שבו אתה יכול ללכת ברחוב וערבי מתוסכל ידקור אותך בגב. השנאה הולכת ונהיית יותר קשה. כשהייתי בן 11 התפוצץ אוטובוס מול הפנים שלי. כל הבית רעד. ראיתי גופות מול העיניים שלי. זה היה מחזה מחריד. כשדברים כאלה קורים לך, אתה אומר 'איך אפשר להאמין להם?'. אני פשוט לא תרגמתי את זה כלפי הצ'צ'נים".
לדעתך, יהיה פעם שחקן ערבי בבית"ר?
"בחיים לא. אני לא אומר את זה כי אני גזען. אני אומר את זה כי ניסו, ותראה מה קרה. המועדון המפואר הזה כמעט התרסק בגלל שני מוסלמים שהגיעו, ואפילו לא יודעים על הסכסוך שלנו עם הערבים פה. הם באו רק כדי לשחק כדורגל".
