עד שהגיעה לארה”ב לא ידעה אימבולו מ’בואה שיש בכלל דבר כזה שנקרא גזענות. היא גדלה בעיר קטנה בקמרון, אותה עזבה כדי ללמוד באמריקה הגדולה, ולא חשוב כמה בעיות כלכליות וחברתיות היו שם — אימבולו אף פעם לא חשבה שהיא אישה "שחורה". היא היתה פשוט אישה.

“באפריקה אתה לא חושב על עצמך כעל שחור”, היא אומרת במבטא מקסים, “ואתה גם לא יודע שבמקומות אחרים אתה נחשב אדם נחות. ואז אתה מגיע לפה, ואנשים מתחילים להסתכל עליך אחרת. היו לי כל כך הרבה התנסויות עם גזענות במדינה הזו, ולמרות שאני כאן כבר 18 שנה זה עדיין קורה ועדיין כואב”.

זה כואב לה במיוחד כי עכשיו היא בדיוק הדוגמא הזו של מהגר שמגיע מפינה רחוקה, עם מעט מאוד כסף, וקורה לו משהו, כמעט במקרה, ופתאום הוא־הוא החלום האמריקאי, או לפחות ככה מסתכלים עליו. מ’בואה היתה בת 17 כשעזבה את העיירה לימבה בקמרון והגיעה ללמוד בקולג’ בניו־ג’רזי, ממנו עברה לאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. היא סיימה עם ציונים טובים וקיבלה עבודה בחברה פיננסית, עד שהגיע המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ומ’בואה איבדה את העבודה. ואז קרה לה המקרה, במקרה.

“יום אחד הלכתי ברחוב ממש פה ממול”, היא מצביעה על מדרכה מהצד השני של קולומבוס סירקל במנהטן, “וראיתי נהגים מחכים למנהלים שלהם שיסיימו ישיבות. חלק מהם נראו לי כמו מהגרים מאפריקה, וסיקרנה אותי מערכת היחסים בין בוס לבן לנהג מהגר מאפריקה, ועל הדרכים השונות בהן המיתון הגדול של אותם ימים השפיע גם על אלה וגם על אלה. חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב”.

טראמפ

כתבת לפני כן?

“כן, אבל אף פעם לא ראיתי את הייעוד שלי כסופרת. פתאום היה לי נושא וגם הרבה זמן פנוי בלי עבודה”.

אז היא כתבה ספר על מערכת יחסים בין בכיר בבנק ליהמן ברדרס, שקרס בסוף 2008, הנהג שלו שהגיע מקמרון כמובן, ונשותיהם. כשסיימה התחילה לשלוח אימיילים לסוכנים, ולא חשבה שהפעולה הזו לבדה כמעט תשבור אותה.

“לקח שלוש שנים להשיג סוכן, קיבלתי לפחות שלוש מאות דחיות”, היא אומרת, “לא יודעת איך שרדתי, זה מאוד מדכדך. כל התשובות היו ‘תשפרי את זה ותחזרי. יש לך פוטנציאל, אבל זה לא מספיק טוב’. את פותחת את המייל בבוקר ומחכות לך עשרים דחיות. היו ימים שלא רציתי לצאת מהמיטה”.

בסוף מצאה מישהי שלא רק החליטה להמר עליה, אלא גם הצליחה למכור את הספר לבית ההוצאה לאור הגדול "רנדום האוס". מכתיבת המילה הראשונה ועד לפרסום ההוצאה הראשונה של הספר עברו חמש שנים קשות מאוד, אבל במבט לאחור - שוות לגמרי. גם כי מ’בואה קיבלה מקדמה חסרת תקדים עבור ספר ביכורים, אבל בעיקר כי "הביטו בחולמים" (שיוצא בישראל בהוצאת "כנרת־זמורה") הוא ספר נפלא, קריא, נטול פוזות, מאיר עיניים, אנושי, ואו־הו כמה רלבנטי.

ההתרסקות של פסל החירות

ג’נדה ונאני הם זוג מהגרים קמרוני שגר בהארלם, יש להם ילד קטן, וכל מה שהם רוצים זה להשיג את הגרין קארד המיוחל ולהגשים את החלום האמריקאי שהובטח להם. חייהם מצטלבים באלה של משפחת אדוארדס הלבנה והעשירה, בדיוק כשהכלכלה קורסת לכולם על הראש. מ’בואה רצתה לכתוב ספר על אנשים שונים לגמרי שהתמודדו עם אותו משבר, היא לא הגיעה מראש עם כוונה להתעסק בענייני גזע או אפילו ממש הגירה נטו, אבל כשהספר יצא בשנה שעברה הוא קיבל חיים משלו והפך ליצירה בוערת מרלבנטיות.

הזוג הקמרוני קיים במציאות?

“לא ספציפית, אבל בוודאי. אני באה מהעולם הזה”.

הדמות הכי מעניינת בספר היא נאני, אשתו של ג’נדה. מצד אחד חזקה ודעתנית, מצד שני עדיין נותנת לבעלה להחליט על הכל.

“כן, הרבה נשים בקמרון הן כאלה. את חזקה ויש לך עוצמה ודיעות שאת לא פוחדת להביע, אבל את גם רוצה שתהיה לך משפחה, ומבינה שבשביל זה צריך לתת לבעל ללבוש את המכנסיים. בבית שמעתי סיפור על מישהי שבעלה היה מרביץ לה, והיא לא מוכנה לעזוב אותו ‘כי זה בעלי, והוא הגבר בבית’. מישהי כמו נאני בספר לא היתה מקבלת את זה, אבל היא כן מוותרת פה ושם כדי לשמור על המשפחה”.

כמה באמת קשה לזוג כזה לעבור מקמרון לארה”ב?

“בבית בקמרון ראיתי בטלוויזיה ‘שושלת’ ו’דאלאס’ וכשהגעתי ציפיתי לראות את זה כאן בכל רחוב, אבל ביציאה הראשונה לרחוב ראיתי הומלסים. מעולם לא ראיתי הומלסים קודם, אין דבר כזה בקמרון. הבדלי מעמדות ודאי שיש, אבל אנשים שגרים ברחוב? לא ולא. הכל שונה, זה הלם אדיר. רציתי לכתוב על מפגש בין אנשים ממעמדות שונים לגמרי, אבל הגורם הגזעי היה חדש לי באופן שהיום כמעט מביך אותי. כמה תמימה הייתי”.

מדוע?

“עבורנו, בקמרון, שחורים באמריקה פשוט נחשבו לסוג אחר של לבנים. יש להם מבטא ומנטליות אמריקאים, אז הם כמו האמריקאים הלבנים. אף פעם לא חשבנו שלצבע העור יש משקל באמריקה, מבחינתנו כולם היו לבנים. רק אחרי שהגעתי הבנתי שלהיות שחור באמריקה זו פשוט התנסות אחרת לגמרי”.

בשנה שעברה קרה לספר של מ’בואה סוג של נס, אם אפשר לקרוא לזה ככה. דונלד טראמפ החליט לרוץ לנשיאות וגם זכה בה כשהוא נישא על גל אנטי־הגירה כמעט חסר תקדים. זה הפך את "הביטו בחולמים" מסֵפר על התרסקות החלום האמריקאי מהצד הכלכלי שלו להתרסקות מהצד של פסל החירות. “אנשים שואלים אותי עכשיו אם ידעתי שדונלד טראמפ יהיה נשיא. ודאי שלא. כתבתי את זה שנתיים לפני הקמפיין. לא התכוונתי לכתוב על הנושא, רציתי לכתוב סיפור על אנשים במצב מסוים, אבל זה הפך להיות ספר על אג’נדה. ככה זה עם אמנות - ברגע שהוצאת אותה מהידיים שלך היא מקבלת כנפיים ומשמעויות אחרות לגמרי”.

מה ההבדל בין מהגר לבן למהגר שחור באמריקה?

מ’בואה צוחקת במשך עשרים שניות על השעון: “מהגר אוסטרלי לא עובר עשרה אחוזים ממה שמהגר מניגריה עובר. האוסטרלי הוא מהגר מהסוג הטוב. אפילו בתוך ההגירה השחורה יש הבדל בין מהגר מהודו למהגר מאפריקה. עזבי מהגרים, תראי מה עשו לברק אובמה. הוא לא יכול להיות אמריקאי אמיתי כי הוא גבר שחור עם שם מוסלמי, אבל עכשיו הם יתגעגעו אליו כל יום”.

לא קונה שום דבר מיותר

מ’בואה, 34, חמודה וצחקנית, הפכה עכשיו לכותבת במשרה מלאה. היא לא נמצאת במדיה החברתית, גולשת באינטרנט רק למטרות תחקיר, אומרת שלא קראה אף ביקורת על הספר, למרות שהיא יודעת שהביקורות טובות. וגם אין לה כרטיס אשראי. “אנחנו אנשים חסכניים, אין לי שום עניין לקנות שום דבר מעבר למה שצריך”.

כמה לא אמריקאי מצידך. מהו החלום האמריקאי בעינייך?

“היום אני מפקפקפת בכל הרעיון הזה. האמנתי בו לפני שהגעתי לכאן, כי אמריקה עושה עבודה מצוינת של אריזה ומכירה. יש הרבה מהגרים שכן הצליחו, ההזדמנויות קיימות - הנה כתבתי ופירסמתי ספר. אבל המכשולים שעומדים בפניך - במיוחד אם אתה עני, שחור, מהגר, לא נולדת עם כסף - הם בלתי אפשריים. מספיק שיש לך מבטא, ואתה כבר נופל אחורה בסולם”.

ובכל זאת, את עדיין כאן. מרגישה אמריקאית?

“אני מהגרת, אני אזרחית, אני אמריקאית, אני קמרונית. המקום היחיד באמריקה שאני מרגישה בו ממש בבית זו ניו־יורק, כי כולם שונים וכולם חיים ביחד. הכי נכון יהיה לומר שאני לא אמריקאית כמו שאני ניו־יורקרית”.