צרפת במסע הרס עצמי

פריז. הדבר המפתיע ביותר בפרשה סביב המועמד השמרני לנשיאות בצרפת, פרנסואה פיון, הוא האין־פרשה האופפת את המועמדת מארין לה־פן. כי אם אתם מחפשים מפלגה מושחתת, נגועה בנפוטיזם, עם מספר שיא של אישומים פליליים בגין רדיפות גזעניות, פגיעות גופניות, מעילה בכספים, טיפול לא־חוקי במניות, ג’ובים מזויפים וכו' וכו’ – "החזית הלאומית" של לה־פן היא הכתובת שלכם.

העובדה המסקרנת, עם זאת, היא שבצרפת, ממש כמו בארה"ב, הנסיבות המפלילות הללו לא גרמו לסערה ציבורית הדומה לזו שהתעוררה בעקבות החשדות נגד פיון. כאשר כלי תקשורת צרפתיים מזכירים את החקירות המרובות שהסתיימו בסנקציות מחמירות ומפנים תשומת לב לריח הרע הנודף ממטה "החזית הלאומית", כלי התקשורת של המיינסטרים – שלא חוסכים פרט מחייה של פנלופה פיון – בוחרים להקדיש לנושא תשומת לב שולית בלבד.

בשלבים מוקדמים אלה של המרוץ לנשיאות נדמה ששום דבר לא מצליח להידבק ללה־פן. אפשר לאסוף לערימה ענקית את כל השערוריות, החשדות וההוכחות למעשים לא כשרים, אבל נדמה שהיא נהנית מהחסינות החזקה מכל: אותו פטור גורף מעונש שדעת הקהל מעניקה ליקיריה. מה שאנו עדים לו גרוע הרבה מסתם ויתור – זהו סירוב לראות או לשמוע כל דבר שאמור היה לפסול את לה־פן מההתמודדות.

אפשר לחזור במחשבה לבחירות לנשיאות בארה"ב, כשסטנדרטים כפולים הרעילו את האווירה בטענות ובחשדות בדבר "שחיתות" משוערת של קלינטון, בעוד השִפלות והרִשעות המוכחות של טראמפ היו גלויות וחשופות. עכשיו אנחנו רואים את צרפת נהנית ממסע הרס עצמי משלה, כשהיא עושה דה־לגיטימציה למי שזכה בפריימריז של הימין הדמוקרטי רק כדי להתמכר לתשוקה המעורפלת לראות, או לפחות לדמיין, אפשרות שהיריבה מהימין הקיצוני תאחז בהגה השלטון.

אני חושב על סטפן צווייג ו"העולם של אתמול" השנון שלו. האימפריה האוסטרו־הונגרית נחשבה לאחד משיאי הציוויליזציה, ולא בשל גישה כוחנית אלא בזכות סובלנות ונועם הליכות, אך בסוף ימיה חשפה משאלת מוות קשה והביאה על עצמה סוף מר. אני חושב על דמויות המוזכרות בעולם של מחר, שתיאר הסופר האוסטרי הרמן ברוך שלושים שנה מאוחר יותר בסיפורו "המפתה" (1953) – תוך קריאות "הדמוקרטיה מתה", "הלאה האליטות" ו"מוות לוויימר ולדקדנס שלה". כמו האריסטוקרטים של יוזף רוט בספרו "קבר הקיסר" (1938), שתוך ריקוד מתנשף צייצו "אני שונא את בית הבסבורג...", כמו היו שעון קוקייה מקולקל, הדמויות של ברוך נכנעות גם הן לדמגוגיה דמונית.

בה בעת, אני חושב על התיאור של היוונים הקדמונים את הרגע שבו הרפובליקה – שבעה ומדושנת, עתירת עושר רוחני ורכוש – מתחילה לחוש שהטוב והחסד חומקים מאצבעותיה. תוך שהיא צופה באלים המושכים ידיהם מההגה, היא עצמה מידרדרת למצב הנלעג של הדמוקרטיה שהפילוסופים מכנים "אוכלוקרטיה" – רודנות ההמון.

עדיין לא הגענו לשם. אבל אם לוקחים בחשבון את המצביעים הרבים בצרפת שאומרים "ניסינו כבר הכל, אז למה לא את זה?" – מצביעים שבמודע או שלא־במודע מעדיפים ככל הנראה סערות על פני שיעמום ותומכים ב"התססת השטח" כדי ש"סוף־סוף יקרה משהו"; כשחושבים על השילוב הנפיץ של החרדות הלאומיות ואווירת הניהיליזם האופפות אותנו; כשחושבים על הכישלונות המופגנים של המנהיגים שלנו; כששומעים את הטרוניות על אי־צדק שמכרסמות בציבור זמן כה רב עד שהן מתקרבות לנקודת התפרצות – כל זה יכול ליצור תערובת נפיצה, לשמש דלק לזינוק עיוור, למגיפה המונית, להיפנוזה עצמית של החברה כולה.

וזה, אכן, מעלה את האפשרות לקיומן של תנודות בלתי נראות שעלולות להסתכם במסקנה הבאה: לה־פן חסרת האחריות, שונאת הזרים ותומכת הפשיזם – עלולה להפוך לנשיאה הבאה של צרפת.

ברנאר אנרי לוי הוא פילוסוף וסופר צרפתי