לא ציפיתי למשהו מאיש ימין, גם אם הוא הומו
לא מעט פעמים בחיי הציעו לי אנשים שונים ללכת לפוליטיקה. "זה כל כך מתאים לך", אמרו. מצחיקים. האם הם חושבים שהחיים הפוליטיים מתאימים לכל "דעתנית" או "ערכית" שהיא במקרה גם לסבית לוחמת? ואני מודה, היו תקופות שהרהרתי בכך, אבל ידעתי שאין לי סיכוי לעמוד בהתחייבויות של חברת כנסת, ולו מהסיבה שאני לא קמה לפני שתיים בצהריים.
אבל הכתבה על אמיר אוחנה מוכיחה את מה שאני יודעת בצורה ודאית יותר: אני לא בנויה לפוליטיקה כי הפוליטיקה, ובמיוחד כנסת ישראל, היא בית זונות אחד גדול של דילים ואתננים, ולא "אמנות הפשרה" כפי שנוהגים לקרוא לה לפעמים. מספיק לקרוא את התיאור של פגישתו של אוחנה עם השר ליצמן, שאיים לפרק את הקואליציה על הצעת חוק שמטרתה להגן על טרנסג'נדרים, בשביל להבין כמה השיטה הפוליטית שלנו מעוותת.
אז יאללה, בסדר, אמיר אוחנה — אני מקווה שאתה ישן היטב בלילה אחרי שכיסית יפה את שני ילדיך התאומים, אותם זכית להביא לעולם בזכות תהליך פונדקאות שאחרים נשכבו בשבילו על הגדר. ולא שציפיתי למשהו מאיש ימין, גם אם הוא הומו. השילוב של הומו וליכודניק תמיד נראה לי אוקסימורון, עכשיו ברור לי למה.
אנחנו, אנשי השמאל, נמשיך להיות אחראים על המוסר במדינה הזאת, ואתם, אנשי הימין — הומואים כסטרייטים, תמשיכו לשמור עלינו מפני השלום המפחיד, הצדק המיותר והזכויות הלגיטימיות של המיעוטים באשר הם.
