ראשון 24 ביוני 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    משה נחומוביץ'
    7 לילות • 21.02.2017
    דילן הרס לי את הקריירה
    תדמית המניאק? בחורות אילצו אותו להיות מגעיל. האלבומים שלא הצליחו? עונש חינוכי מאלוהים. אהבה ראשונה בגיל 37? מונוגמיה זה באסה, אבל רווקות זה זוועה. פינוקים? פטריות הזיה והחיים יפים. אריק ברמן חזר מניו–יורק, מתקמבק עם אלבום חדש וחברה שגרמה לו להתעלף בשירותים עוד לפני שהכיר אותה
    גבי בר חיים | צילום: משה נחומוביץ'

    הזוגיות הראשונה בחייו של אריק ברמן החלה לפני שנתיים, כשהוא בן 35 ותשוש מהתאהבויות סרק. "ודי מהר הצעתי לה לעבור לגור איתי בניו־יורק - מהלך מדהים, כששנינו לא כל כך מכירים ורק על סמך אינטואיציה. הייתי בחרדה מטורפת! בלילה שהיא נחתה התעלפתי בשירותים של מסעדה. כשהתעוררתי היה לי דם על השפתיים, כי נשכתי את עצמי. והבנתי שכנראה נפלתי".

     

    מפחיד?

     

    "להתעלף זה ממש־ממש כיף. כמעט כמו הרדמה מלאה. אוהב את זה. את חייבת לנסות פעם. אם ככה זה המתת חסד, זה נפלא. אתה צולל. הולך לעולם שכולו טוב".

     

    רגע. שאני אבין: אריק ברמן, האיש ששר על אנאלי וסקס בעמידה, שיש לו בקבוק בירה במקום לב, מתרגש מאפשרות להתאהב?

     

    "זה בכלל לא אני! ניסיתי לבנות לעצמי אלטר־אגו. המצאתי דמות, ואני חושב שנתקעתי או שהקהל נתקע על הטיפוס הזה: גבר בלתי פגיע שיש לו ניסיון עשיר עם בנות. ובכלל הייתי משהו הפוך לזה. תמיד בצד הנפגע, לא המצלק. ורציתי להיות פחות פגיע. כנראה שהפתרון שלי היה לנסות להיות ההפך".

     

    המניאק.

     

    "כן. גברים שלא משחקים את המשחק לא מושכים. והכנות שלי - נגיד אם הייתי בעניין שלה, זה היה ברור - גרמה לפליאה ולריחוק מצד הבחורות שיצאתי איתן. 'אני לא מבינה את זה' ו'זה מלחיץ אותי'. אז אמרתי פאק איט, אני אלמד את החוקים. למדתי לא לצלצל ביום אחרי, או להגיד שהיא יכולה להישאר לישון אבל שאני צריך לקום מאוד מוקדם והיא תצטרך ללכת. סיגלתי לעצמי מגעילות. כל הדברים הרעים באישיות שלי הגיעו מהסביבה. ונשים נמשכו לזה, רצו לצאת איתי בגלל זה והתאכזבו כשגילו שאני לא באמת כזה. נורא לגלות את זה. הופתעתי לרעה. בעיניי אלו הדברים שצריך ללמד בבית ספר: למה נשים נמשכות לגברים שפוגעים בהן?"

     

    וכמה היה קשה להסתגל לאדם נוסף אחרי 35 שנה לבד?

     

    "ממש לא. אני שמח להיפטר ממי שהייתי. גם כשהייתי 'הוא' לא רציתי להיות 'הוא'. היעדר אהבה אילץ אותי להסתפק בתחליפים זולים. מה שהיה באמת קשה זה להיות לבד".

     

     

    * * *

     

    אם מישהו היה אומר לברמן של לפני עשר שנים שככה הוא ידבר בגיל 37, הוא היה מבצע בעצמו המתת חסד. הוא נכנס לחיינו בביג בנג, כמוצר הייצוא הבולט והשפיצי של בית הספר 'רימון', לצד שמות רכים כמו מירי מסיקה וקרן פלס. ההצלחה הייתה מיידית. אלבום ראשון אולטרה־מצליח שהכתיר אותו כנער הזהב של גל"צ עם שבעה שירים בפלייליסט באותה שנה. שורות פרובוקטיביות ואמירות לא פחות פרובוקטיביות בעיתונים סידרו לו דימוי של ברמן המנ־מניאק. עשר שנים אחרי האגו־טריפ ההוא, עם שלושה נוספים, משבר כתיבה ושלוש שנים גלות מרצון בניו־יורק, אפשר לקבוע בזהירות שברמן התבגר, או לפחות שזו הדמות שהוא עובד עליה כרגע. בלי הטקסטים הפתלתלים בהשראת האב הרוחני בוב דילן, עם פזמון ורגשות וחברה בת 24.

     

    "עם הגיל נהיה קשה יותר לחיות", הוא נאנח. "אני מתחיל את היום בלפתוח את העיתון ולבדוק שדילן חי. בשביל זה אני קם. מ־12 עד שש אני עובד. יש לי סדר יום ואני נאחז בו. זה עוזר לי להגדיר את עצמי. כמו שאני רואה את זה, בני אדם קמים בבוקר ומנסים לסיים את היום בלי למות. (צוחק) אז כל אחד בוחר לו את שומר המסך שיעזור לו. המטרה היא להגיע למוות בריא ושלם".

     

    מפחיד אותך להתבגר?

     

    "כן. נראה לי שזה לא בשבילי".

     

    מה האופציות? כבר לא תצליח למות בן 27.

     

    "אני מרגיש שבגיל 27 רק התחלתי לחיות. אבל כיום? בואי נגיד שאם הכל היה מסתיים עכשיו הייתי ממש סבבה. הכי בטוב. אני מרגיש שהגשמתי את כל הדברים שרציתי לעשות. עכשיו צריך לחפור ולמצוא עוד כאלה. וזה הכי קשה".

     

    גם להתקמבק זה לא קל. האלבום החדש 'אהבה ואלוהים אחרים' מגיע לאחר ששלושת האלבומים שלפניו לא נחלו הצלחה גדולה. הוא מתחיל בשיברון לב ומסתיים בזוגיות. ההפקה מוקפדת. הלחנים מדבקים ונגישים. בניגוד לברמן הישן והציניקן, הפעם הוא הולך פשוט. "בוכה על עצמי על איך שזה חומק לי בין האצבעות שוב / החיים", הוא שר שם, לא מפחד לעסוק בתחושת החמצה וכישלון, כל הדרך להאפי־אנד. הסינגל הראשון, 'התמונה הגדולה' היפה, כבר התקבל בחמימות ונכנס לפלייליסט. בלי בלוז, עם קריצה לאייטיז ומילים שמדלגות בין היבריש לעברית, ברוקלין ותל־אביב. את המימון לאלבום החדש הוא השיג במסגרת מימון המונים, שם גייס 113 אלף שקל, מה שגרם לו לעשות משהו שהוא שונא: להתנחמד.

     

    "הלכתי לשם בגלל אילוצים כלכליים. אני לא הבן אדם הזה שכותב כל הזמן סטטוסים של 'היי חבר'ה, בואו, בואו'. אני לא חבר'ה. אני אאוטסיידר. אז בהתחלה הייתי אנטי. בסוף הייתי חייב ללמוד לשחות כדי להינצל".

     

     

    * * *

     

    גם ב'אהבה ואלוהים אחרים' מתגלים שרידים מברמן הישן. עשר שנים אחרי 'המתוקות האחרונות', הוא עדיין מפלרטט עם הדימוי ההוא. למשל בשיר 'אסתטיקה סובייקטיביסטית בראי המאה ה־21 (את לא מספיק יפה)', שבניגוד לשם הטרחני, מריח כמו רוח נעורים או שמא פרובוקציה שוביניסטית: "תראי זה טוב אבל אבל / פתאום קצת ככה מבולבל / והכנרת יבשה / ואני בדיוק אחרי פרידה קשה / ואנחנו לא מדברים את אותה שפה / כל כך הרבה דרכים לומר, את לא מספיק יפה".

     

    אריק, חשבתי שסיימת עם המניאק.

     

    "לא, לא. זה ההבדל בין גיל 27 ל־37. אני מרגיש שלפני עשר שנים זה נעשה ממקום היתולי ומשחקי. הטקסט הנוכחי נכתב כביקורת חברתית. אני יודע שלחשוב שמישהי לא מספיק יפה זה שטחי ולא רגיש ואנוכי. אני כותב שם, 'מה, באמת נראה לך שאני רוצה להיות כזה? מראה של החברה בסך הכל'. זה על הגבר כקורבן של החברה החדשה. מאוד ברור - ובצדק - שנשים הן קורבן גדול של תרבות היופי. אבל לא מדברים על הקורבנות של הגבר בעולם הזה. מודל היופי זה מה שמוכרים לנו מגיל מאוד צעיר בטלוויזיה. הדבר הראשון שגברים שאני מכיר מסתכלים עליו זה המראה. זה עצוב אבל ככה זה. זה כל כך טאבו שהשיר הזה כמעט ולא נכנס לאלבום".

     

    אנשים נהנו להגג על 'המתוקות האחרונות', אבל על השיר הכי פרובוקטיבי שלך בכלל לא דובר. 'אבוד בחלל', מהאלבום השלישי. ואני אצטט רק את השורה הראשונה: 'יושב לנגן על הזין שלו / השחור והגדול שלו'.

     

    "אנשים לא שמים לב. ואני חושב שיותר מזה: אנשים לא רצו לדעת. זה כמו שההורים שלך עושים סקס, אני למשל לא רוצה לדעת. לא שואל. זה מצחיק, כי יש ביוטיוב את השיר ומישהו בתגובות שואל אם מישהו מבין מה המילים, אז אחר עונה לו, 'לא דברים יפים'".

     

    על מה השיר?

     

    "זו אלגוריה".

     

    אלגוריה למה?

     

    "זה העניין - זה נתון לפרשנות. הוא מאוד גרפי. זה מהדברים האלה שלא מדברים עליהם".

     

    היית פעם עם גבר?

     

    "לא. אף פעם לא. אבל זה שלא הייתי עם גבר זה לגמרי עניין תרבותי וחברתי".

     

    השיר מבוסס על סיפור אמיתי?

     

    "כן. רק לא על הסיפור שאת חושבת עליו".

     

    אני חושבת שעוד לא התאוששת מההצלחה של האלבום הראשון שלך.

     

    "הבנתי מהיום הראשון שההצלחה של האלבום ההוא היא פלאית ושאם עכשיו אני אנסה לשחזר אותה זה נידון לכישלון. אז עשיתי דברים אחרים".

     

    מול הדברים האחרים הקהל משך בכתפיים באדישות. אחרי כל כישלון ברמן הגדיל את סכום ההימור. לפני חמש שנים הוציא את אלבומו הרביעי, 'גבר, אישה והווילדרנס'. אפוס בן ארבעה דיסקים שסיכם חוויות ותובנות מתשעה חודשי מסע באמריקנה. הצהרה דילנית מגלומנית בהיקפה, טובעת בסיפורי נוודות ובקאנטרי־בלוז שהותירה אותו מרוקן יצירתית. המבקרים חגגו עליו. אמרו שהוא קלישאה. מניירה. שיפסיק לכתוב על עצמו. ברמן נפגע והשתבלל. "בואי נגיד שהייתי נאיבי", הוא מסכם ביובש את הפרויקט ההוא ואת חמש שנות השתיקה שבאו בעקבותיו. "הייתי בטריפ טוב של יצירה שהיה מנותק לגמרי מהמציאות. אמנים נוטים לחשוב שהקהל שלהם ילך איתם לאן שילכו. וזה לא ככה".

     

    האלבום נכשל. ומה קרה?

     

    "שלוש שנים לא קרה כלום", הוא נמנע מקשר עין. "הרגשתי תקוע. לא הצלחתי לכתוב. הרגשתי שזה לא מפרה, כל הלופ הזה של תל־אביב, הנייט־לייף. שאני בקלסטרופוביה יצירתית. אתה מגיע למצב שנתת כל מה שיש לך ואתה מחפש מאיפה להתמלא. הבריכה ריקה. אתה חייב למצוא את המאגר. אז הלכתי ללמוד באוניברסיטה".

     

    וזה עבד?

     

    "לא. תקוע".

     

    מתחיל לחץ? למה אני לא מצליח לכתוב?

     

    "ברור. אתה שואל את עצמך, 'אולי איבדתי את זה?' אבל נראה לי שאלוהים רצה להראות לי שאתה לא יכול לעשות את זה בלי הפסקה. הוא מזכיר לך שאתה בן אדם. הוא נותן לך לחוות את זה, לראות כמה זה הכי כיף בעולם ואז אתה לא יכול. אתה לא מצליח יותר. זה טראגי".

     

    והייתה גם כל האובססיה לדילן. אולי הגזמת?

     

    "לקחתי את זה לאקסטרים. במובנים רבים, דילן הרס לי את הקריירה. אתה לומד ממנו המון אבל זה לא תמיד עובד כשאתה מיישם על עצמך. זה רע מאוד. אתה לא יכול להגיד, 'אה, דילן עשה ככה, גם אני יכול'. He can pull things I can't. למשל שירים בלי פזמון לא עשיתי לפני שהכרתי אותו. אבל יש היגיון בפזמון. בהתחלה, כשאתה פורץ, מעניין אותך לקחת כמה שיותר רחוק את היצירה, ופחות להתעסק באיך הקהל יקבל את זה. היום יותר מעניין אותי להגיע לקהל".

     

    היה לך רגע שאמרת, נמאס לי, אולי נעשה משהו אחר?

     

    "רציתי מאוד לעשות דברים אחרים: תיאטרון. קולנוע. הרגשתי שהכתיבה של השירים מצמצמת אותי. אתה יכול להוציא אלבום כל שלוש שנים, אבל זה בזבוז של הכישרון שלי. אני יכול לכתוב עוד הרבה דברים. ניסיתי להיכנס לעולם הזה, להיות עוזר במאי וזה לא קרה. אין לי חברים מהביזנס. דיברתי עם מלא אנשים. זה לא קרה".

     

    אז מה עשית?

     

    "בגלל זה נסעתי לניו־יורק. לא רציתי לנסוע אבל לא הבנתי עוד מה אני אמור לעשות. אז נסעתי. זה היה קצה חוט יחידי שהיה לי למשוך, כדי להבין מה עוד יש".

     

    ברמן נחת במעוז ההיפסטרים וויליאמסבורג, לדירה עם עוד שישה שותפים. "מין לופט ענק. קומונה. כל הזמן אנשים מתחלפים, באים והולכים". לאט־לאט חזר לכתוב. מעיד על עצמו שהכתיבה לא באה לו בקלות. "כותב המון טיוטות. עובד נורא קשה על טקסטים". שמר על מרחק ממה שקרה בישראל. לא יודע מי אלה סטטיק ובן־אל ולא רוצה לדעת.

     

    ממה התפרנסת שם?

     

    "על הקו עם הארץ. נוסע לחודש לארץ להופעות, חוזר לניו־יורק לחודשיים. אני גם אחד כזה שלא מסתכל בחשבון הבנק. אני לא פזרן. חי די בצניעות ועובד הכי קשה שאני יכול. בינתיים זה עובד לי".

     

    מה עם בחורות?

     

    "קצת טינדר. לנשים קל. גבר צריך לעבוד בזה. בהתחלה הייתי קורא מה הן אוהבות ומה הן כתבו על עצמן. מנסה להיות שנון ומתוחכם. לא הלך. משם עברתי לטכניקת ה'היי'. גם לא הצליחה. לפחות ביזבזתי פחות זמן. אתה בא כביכול עם איזה משהו מיוחד שיש רק לך וכאילו מתוחכם וישראלים כאלה חכמים, ובסוף אתה מגלה שאתה זן נחות. כולם שם ארים. גבוהים. יפים. בניו־יורק ובלוס־אנג'לס זה מאוד בולט".

     

    והלב לא היה נצבט כשהיית מגיע לארץ ומבין שלא מחכים לך? חברות שלך מרימון שופטות בריאליטי, מקבלות קמפיינים.

     

    "אני לא חושב שאני ממש חומר לקמפיינים. אני רואה 'דה ווייס', ורוב הזמן כשזה לא לעוס־ מסטיקי־ערוץ־שתיימי אני נהנה. מירי מדהימה. היא פצצה של כישרון ורגש ושכל. אנחנו עדיין בקשר. הייתי הולך על שופט. בשמחה. יש לי מלא מה להגיד".

     

     

    * * *

     

    נולד בתל־אביב, לאם שעבדה בתעשיית התרופות ולאב בעל מפעל לסוודרים. "בית בורגני", הוא מתמצת. לא שש להרחיב. הגענו לנושא היחיד שגורם לברמן לשתוק כמו דג. הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש, שניהם הקימו משפחות חדשות. "יש לי חצאי אחים משני הצדדים. לא נפגשים יותר מדי. אני לא בנאדם משפחתי".

     

    מאיפה זה מגיע?

     

    "אני מניח שזה קשור לאיך שגדלתי. קצת קלישאה, אבל ההורים שלי מאוד אשכנזים. יש שם משהו מרוחק. לא בית שאומרים לך, 'אני אוהב אותך'. להיות הורה זה קשה נורא".

     

    אתה חושב על זה?

     

    "אני לא חושב שאני רוצה ילדים. זה מרגיש חד־סטרי ואני לא בטוח שבא לי לנסוע לשם. זה טריפ שאתה מתחייב עליו לכל החיים. פשוט לא בא לי. זו הבעיה. ואני תמיד עושה מה שבא לי".

     

    כנות, אם כן, תמיד הייתה חשובה לו. אינטליגנטי מאוד. רהוט. דברן. חשדן. מגיש זרם תודעה שוצף, נע מביקורת על טראמפ להמלצה על פטריות. "אני אוהב דברים שמרחיבים את התודעה", הוא מתלהב. "פטריות זה פשוט נורא כיף. אתה מגלה עולם מופלא. נגיד מה שאני ואת חווים כרגע זו גרסה חיוורת של העולם ההוא. אני מאוד ממליץ. באמת. יצא לזה שם רע".

     

    גרסה חיוורת או לא, לפחות הוא לא לבד. את שמה של החברה שלו הוא מסרב בתוקף לגלות. היא בת 24, כרגע בניו־יורק, לומדת תזונה. הוא פה. בינתיים גר בסאבלט, מחכה שהיא תגיע כדי שיחפשו יחד דירה. הכירו דרך חברה, ולאחר מכן לא נפגשו כשנה. "היינו בנתק בגללה", הוא אומר. "והייתי שבור לב. בגלל שיש לנו ימי הולדת עוקבים, שנה אחר כך שלחתי לה מזל טוב. היא שלחה לי. הייתי בארץ באותו זמן ונפגשנו. מאז לא נפרדנו".

     

    בגלגול הקודם שלך תהית לגבי הרלוונטיות של המונוגמיה כיום. איך זה מסתדר לכם?

     

    "חונכנו לשאוף למונוגמיה אחת נצחית כמו בטלוויזיה. היום זה הרבה יותר מורכב ומבולבל. לי ולחברה שלי יש הסכם לחמש שנים. חוזה. בסוף החמש שנים נבחן מחדש את העניין המונוגמי. אולי זו בדיחה פנימית, אבל אנחנו סופרים את הימים".

     

    היית מכניס עכשיו מישהי נוספת למיטה שלכם?

     

    "ברור. אבל חברה שלי חושבת אחרת. נראה לי שרוב האנשים פתוחים כיום לשלישייה ואם מישהו לא ירצה זה רק בגלל קנאה. אני מקווה שכמו שיש כדור נגד חרדה או דיכאון יהיה כדור נגד קנאה. זה ישנה הכל. כי אם אין קנאה אז הכל פתוח".

     

    וזה שחברה שלך תהיה עם מישהו אחר?

     

    "זה לא היה מפריע לי".

     

    לא מתגעגע לרווקות?

     

    "בכלל לא. סבלתי מזה. שנאתי את זה. ניסיתי להבין מה יותר מתאים לי ומה היתרונות והחסרונות של הדבר הזה. בינתיים המסקנה שלי היא שזוגיות מנצחת את הרווקות 49:51. כלומר היא לא אידיאלית אבל זה יותר מתאים לעכשיו. היא גם מאוד צעירה, אז יש כאן את ההיבט של לטפל בה, לשמור עליה, לדאוג לה, להדריך אותה".

     

    כלומר בגיל שאחרים נהיים הורים אתה מצאת ילדה.

     

    "כן. זה פתר לי גם את הצורך לטפל במישהי וגם להיות בזוגיות".

     

    איפה אתה מפשל איתה?

     

    "עשיתי המון טעויות של ילד. החיים שלי התנהלו כל הזמן סביב הרצון להגיד את האמת. זה בא לידי ביטוי במוזיקה שלי ובחיים היומיומיים - היה לי מאוד חשוב כל הזמן לא לשקר לאף אחד, לא לשקר לעצמי, להתנהל בלי להתחשבן. וזוגיות זה משהו אחר לגמרי: לא רק שאתה חייב דין וחשבון, אתה לא יכול להגיד את האמת כל הזמן".

     

    ברור שלא. נתחיל ב"רזית".

     

    "זה דבר ראשון. אבל כמוהו יש כל הזמן דברים שאתה צריך לבחור, מה להגיד ומתי להגיד את זה. זה מאוד קשה לי. שם אני מפשל. לאונרד כהן היה שר בהופעות: 'אם הייתי לא נאמן זה רק בגלל שמאהב צריך להיות סוג של שקרן'. שנים לא הבנתי את זה. כיום אני מבין: בשביל שזוגיות תעבוד שני הצדדים צריכים להאמין בפיקציה - ברעיון שהם נועדו להיות. שיש משהו מיסטי בחיבור שלהם, שהוא חד־פעמי ולנצח. רעיון גדול שאתה נלחם עליו, כמו ציונות. אחרת על מה אתה נלחם? על חברות?"

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 21.02.17 , 15:11