מי הרוצח?
ה"טריקים" של נועה יפה במיצב 'הפשע המושלם' שואלים מה אנחנו בכלל יודעים על המציאות
נועה יפה המציאה לעצמה שפה שאי־אפשר לפספס. בעבודותיה, שנמצאות תמיד על הגבול שבין הדו־ממד לתלת־ממד, יש אשליה אופטית בסיסית אך קסומה. כזאת ששובה את הצופה וגורמת לו להתאהב. כדי ליצור את הקסם, יפה משתמשת במעין טריקים פשוטים, שחושפים את עצמם מיד. בשתי התערוכות הקודמות שהציגה במוזיאון בת־ים ובגלריה רו־ארט השתמשה בהולוגרמות ובדיורמה (מודל תלת־ממדי), שמאפיינת גם את המיצב הנוכחי, 'הפשע המושלם', במרכז לאמנות עכשווית.
המיצבים המוצגים בחדר נמצאים מאחורי זכוכית, עשויים מחומרים פשוטים, ונדמים בהתחלה כצילום דו־ממדי. תוך כדי התקרבות מתגלים העומק שבהם, הממד הנוסף, והחומרים: לא צילום כי אם קלקר, קרטון, פלסטיק, אפילו מים. אבל ה"טריקים" שבהם יפה משתמשת לא נשארים רק ברמת הגימיק. הם אמצעי לשאול שאלות על מדיום הצילום, על האופן שבו הוא בונה בראשנו מציאות ועל מושג המציאות בכלל.
יפה משתמשת בדימויים שמוכרים לנו מהוליווד, וחלל התצוגה שלה מזכיר חדר חקירות: העבודות התלויות מתפקדות כמו עדויות, והתחושה היא שעל המבקרים, שהופכים לעדים, מוטלת המשימה לחבר את החלקים אחד לשני ולפתור חידה. מעין אסקייפ־רום מתוחכם שכזה לאנינים. בעבודה המרכזית אנו צופים מבעד לווילון חצי־סגור בחלל חיצוני כלשהו שבו מתעופפות ציפורים, בעבודה אחרת אנחנו צופים דרך מסך של חדר חקירות בדמות נשית מעשנת, שכותרתה 'הרוצחת/הקורבן', ובעבודה נוספת אנחנו בכלל מתבוננים מלמעלה על חדר מדרגות מתפתל, ששם אפשר לדמיין לרגע את הקורבן נמלט והרוצח אחריו.
יפה יודעת אילו דימויים לוחצים על המתגים הנכונים. היא מפעילה בדמיוננו, עמוס הסרטים, הדימויים והסמלים, סצנה אחר סצנה ובה בעת היא גם מציבה אותנו בכמה תפקידים: כעדים, כחוקרים וגם כיוצרים של העלילה. התפאורה מוכרת אבל העלילה טרם נכתבה. וכאן, לדעתי, נשאלת השאלה אם בכלל יש לנו מקום לייצר משהו אחר מהסט הזה, הגדול מאיתנו, שאנחנו קוראים לו, בטעות, מציאות.
הפגרמנטציה של התערוכה הופכת לרגע להמחשה נהדרת למושג "הרצח המושלם" של ז'אן בודריאר, שבו הוא מגדיר את "רצח המציאות" כפשע המושלם של כל הזמנים. לטענתו, בעידן הפוסטמודרני המציאות הוחלפה בייצוג של מציאות ודימויים, וכך אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים וטווים עלילות כדי לא להיקלע למצב של כאוס. זוהי אותה פרגמנטציה שיש בתערוכה, שבקלות אפשר לרקום לה עשרות עלילות מוכרות, אבל בידינו נותרים רק חלקים, לצד ההבנה שאין לנו באמת יכולת להבין.
לפנייה לכתב/ת 
