רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 21.02.2017
    צייר לי כבשה משובטת
    קובץ המאמרים 'העידן הפוסט־אנושי' הוא עדות לפיגור של אינטלקטואלים ישראלים בכל הנוגע לתחומי מחקר רלוונטיים
    עפרי אילני

    העידן הפוסט־אנושי: בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית // עורכים: יוחאי עתריה ועמיחי שלו / פרדס / 377 עמודים

     

    ומרים שאנחנו משתנים. מדברים בשפה לא מובנת, מגיבים מוזר. ברשת מסתובבים סרטונים שמזהירים מפני ההשפעה המזיקה של הטכנולוגיה, שניכרת כבר בהתנהגותם של הצעירים המגיעים לשוק העבודה. הם מופעלים על ידי גירויים מיידיים, התראות, ביפים. בקיצור, משהו משתנה במין האנושי. לא ברור אם אורח מהמאה ה־19, או אפילו משנות ה־80, יוכל להבין את אנשי העידן הנוכחי. אומרים שנעשינו פוסט־אנושיים.

     

    בשנים האחרונות התפתח באקדמיה תחום נרחב של תיאוריה פוסט־הומניסטית - מגוון תיאוריות שעוסקות במצב האנושי בעידן שאחרי האדם. הוגות פוסט־הומניסטיות כמו דונה האראוויי, מחברת 'מניפסט הסייבורג', תולות תקווה בטכנולוגיה החודרת לגופנו ולנשמתנו, ורואות בה פתח לישועה מהמגבלות שקבעו הטבע והתרבות. תיאוריות אחרות מתמקדות דווקא בבעלי חיים, ומבקשות להתגבר באופן פילוסופי על ההתנשאות הסוגנית של המסורת המערבית.

     

    מאות ספרים העוסקים בפוסט־הומניזם על היבטיו השונים יצאו בעולם בשנים האחרונות: קולנוע ופוסט־הומניזם, אתיקה ופוסט־הומניזם, מיניות ופוסט־הומניזם. אפילו תנ"ך ופוסט־הומניזם. אבל האקדמיה הישראלית נוטה לפגר בעניינים כאלה, בעיקר אם אין להם נגיעה ישירה לשאלה היהודית. אסופת המאמרים 'העידן הפוסט־אנושי', בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו, היא הספר הראשון בעברית שמוקדש להגות פוסט־הומניסטית. מקובצים בו יותר מ־20 טקסטים מקוריים, רובם עיוניים, שמתיימרים לעסוק בהיבטים שונים של תחום המחשבה החדשני הזה.

     

    את מאמר המבוא לספר כתבה כרמל וייסמן, מחלוצות המחקר בתחום התרבות הדיגיטלית בישראל. היא מספרת על דמויות כמו העתידן פרידון אספנדיארי, שהתמסר עד כדי כך לאמונה במכונות ששינה את שמו ל־2030־FM, ולפני מותו בשנת 2000 דאג להקפיא את עצמו. וייסמן מזכירה גם את חזון הסינגולריות של ריי קורצווייל, המבשר רגע קרב שבו הקיום האנושי ישנה את פניו בהשפעת הבינה המלאכותית. זה מאמר נחמד, אלא שהוא קצר מאוד, והשאלות הנידונות בו נזנחות עוד לפני שהן מפותחות. הוא גם לא מעודכן במיוחד: כדוגמה לסובייקט פוסט־הומניסטי, וייסמן מביאה את 'ישראבלוג', "אתר יומני הרשת הגדול בישראל". אלא ש'ישראלבלוג' הוא היום אתר מוזנח שעומד על סף סגירה. כמעט מגוחך להציג אותו כביטוי מעודכן לעידן הפוסט־אנושי.

     

    כל זה מצער במיוחד, בהתחשב בכך שמאמרה של וייסמן הוא כמעט היחיד בספר שממש עוסק בפוסט־הומניזם. במאות העמודים הבאים יש טקסטים של חוקרי ספרות בולטים - ביניהם עמרי הרצוג, עודד וולקשטיין ואריק גלסנר - אבל מקריאתם קשה להבין את הקשר הישיר להגות הפוסט־הומניסטית. אפילו יעקב גולומב תרם לספר מאמר, שעוסק בניטשה ובברנר. זה נראה כמעט כמו פרודיה על האקדמיה הישראלית: לא משנה על מה ידברו, בסוף יגיעו לברנר.

     

    עדיף היה להוציא ספר קצר בהרבה, עם כמה מאמרים ממוקדים - חלקם מקוריים וחלקם מתורגמים. ראויים בכל זאת לציון אריאל צבל, שכתב בבהירות על הניסיון בן זמננו לכתוב נרטיב היסטורי שבמרכזו חיות ולא בני אדם. וגם עידו הרטוגזון, שמציג באופן מעניין את ניסיונותיהם של הוגים פסיכדליים לפרוץ את גבולות האנושי באמצעות חומרים משני תודעה.

     

    בפתח הדבר שלהם, מודים העורכים שהם בעצם לא יודעים להסביר מה משמעותה של פוסט־אנושיות, ומציינים שהשאירו את התחום פרוץ ויצרו במודע ספר לא אחיד. הם מתרצים זאת בכך שהתחום הוא "בהתהוות" ואין בו טקסטים קנוניים (מה שלא ממש נכון). לכן גם ויתרו על כתיבת מבוא נרחב. "קוראים שונים יחושו שנושאים רלוונטיים נותרו בחוץ, בעוד נושאים אשר לדעתם הם חסרי כל חשיבות לתחום קיבלו מקום נכבד ואולי אף נכבד מדי. אין בכוונתנו להתנצל, אלא רק לומר שספר זה נערך בידי שתי מכונות, שהן, לפני הכל, בני אדם". זאת אפולוגטיקה מתנחמדת ומרגיזה בשביל ספר שפשוט ערוך ברשלנות.

     

    זה חבל, כי אין לדעת מתי ייצא עוד ספר בעברית על פוסט־הומניזם. העורכים והכותבים ראויים להערכה על כך שלקחו סיכון ועסקו בנושא; אבל למרבה הצער, הניסיון הזה מעיד גם על התנוונותה של הזירה האינטלקטואלית המקומית. את הבעיה הזאת גם בינה מלאכותית כנראה לא תפתור.

     


    פרסום ראשון: 21.02.17 , 16:20