חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 21.02.2017
    אדום עולה
    סבתא שלו הייתה קומוניסטית עם חיי מין סוערים. אמא שלו הסתובבה עם בוב דילן במקומות הנכונים. והוא עצמו גדל בקומונה של אמנים ואקטיביסטים בלי הרבה בגדים. ג'ונתן לת'ם, מבכירי הסופרים האמריקאים, כתב רומן שמבוסס על סיפורו המשפחתי ומודד את המרחק בין ניו־יורק ההיפית של שנות ה־60 לאמריקה של דונלד טראמפ
    רונן טל

    על מרד נעורים לא היה מה לדבר. לך תמצא סיבות להתריס כשאוסף התקליטים של אמא שלך הרבה יותר טוב משלך, כשהמשפחה חיה בקומונה עם סטודנטים לאמנות מניגריה ופעילי שמאל מגרמניה, כשארוחות הערב מתנהלות בתוך עננה של גראס, ובמקום להתעקש שתכין שיעורים לוקחים אותך להפגין נגד ניקסון.

     

    "החיים בבית היו שילוב בלתי פוסק בין מסיבה לפעילות אמנותית למחאה פוליטית", מספר ג'ונתן לת'ם. "אהבתי את זה. הבית היה מלא בכל כך הרבה צבעים וטעמים ואפשרויות. כילד יכולתי להישאר ער כל הלילה ולדבר עם איזה בחור שעזב את הקולג' וניסה לגייס כסף לסרט הראשון שלו. משפחות רגילות של חברים שלי נראו לי די פתטיות. כשאני מספר על הילדות שלי, התגובה נעה בין התפעלות ובין ניסיונות לשכנע אותי שהאחים שלי ואני בעצם נפלנו קורבן להתעללות מינית".

     

    ג'ונתן הקטן אכן ראה הרבה אנשים עירומים סביבו. המקלחות היו משותפות, האוויר סמיך מהורמונים, ולא פעם קרה שפתח דלת והפריע לדיירים באמצע האקט. אבל אם תשאלו אותו, "כל הסקס והעירום האלה לא הפחידו אותי. אני כמעט מרגיש צורך להתנצל על זה שלא פיתחתי טראומה. איכשהו התזכיר שמחייב לסבול מטראומה לא הגיע אליי. למעשה, אהבתי את העובדה שזכיתי לראות מקרוב דברים שאנשים אחרים היו צריכים רק לנחש".

     

    אביו ריצ'רד היה צייר אוונגארדי ומורה לאמנות מרקע פרוטסטנטי. אמו ג'ודית - אקטיביסטית יהודייה. דמותה האמיתית התגלגלה לזו של מרים, אחת מגיבורות הרומן החדש של לת'ם, 'מעבר לגדר' (הוצאת מחברות לספרות, בתרגום גיא הרלינג), ספר שסוקר את ההיסטוריה האמריקאית של העשורים האחרונים דרך שלושה דורות של משפחה יהודית מניו־יורק. לת'ם מתעניין בעיקר באופן שבו אידיאולוגיה סוציאליסטית אוטופית — מהקומוניזם של שנות ה־40 דרך סצנת הפולק של תחילת הסיקסטיז ועד מחאת ה־Occupy של ימינו — ניסחה את זהותם של גיבוריו כמי שנמצאים תמיד בצד הלא נכון של הגדר.

     

    "תפסיקי לזיין שוטרים שחורים או שיעיפו אותך מהמפלגה הקומוניסטית". כך נפתח הספר; בסצנה פארודית, אמצע שנות ה־50, שבה חברי התא הקומוניסטי של רוז זימר מגיעים לביתה כדי להודיע לה שהיא מגורשת, בגלל רומן שהיא מנהלת עם שוטר נשוי, שחור ורפובליקני — לא ברור איזה מהשלושה הוא חטא יותר חמור. בקושי שנה אחר כך, חרושצ'וב יוקיע בקרמלין את פשעיו של סטלין, והקומוניזם האמריקאי ייקבר באופן סופי - כך שאפשר להגיד שרוז המוקעת היא זו שתצחק אחרונה.

     

    סבתו של לת'ם, מינה פרנק, שימשה השראה לדמותה של רוז - מטריארכית עיקשת, רדיקלית וכריזמטית, שמתייחסת לעולם בתערובת של זעם קדוש, תחושת רדיפה ובוז. "אני לא יודע אם סבתא שלי באמת הייתה חברה בתא קומוניסטי. לא הלכתי לחפש בתיקים ישנים של האף־בי־איי", אומר לת'ם. "אבל תמיד ידעתי שיש איזה חלק אפל בביוגרפיה שלה, איזה סוד שריחף מעלינו. היה ברור שבשלב מסוים בחייה היא לקחה על עצמה איזו מחויבות פוליטית שהייתה חריגה לאישה מהדור שלה, ושבבגרותה הסבה לה אשמה ובושה".

     

    כפי שניתן להבין, מינה פרנק לא הייתה בדיוק הסבתא היהודייה הקלאסית, ולת'ם לא היסס להעניק לה בספר גם חיי מין פעילים במיוחד. "היו לסבתא שלי הרבה רומנים בחייה, והיה משהו מיני בלהט שקרן ממנה. אני יודע שאני אמור להיות נבוך מזה שדמיינתי את סבתא שלי כאישה עם חיי מין סוערים, אבל כבר בשלב מוקדם בעבודה הספרותית שלי החלטתי להפסיק להיות נבוך. פשוט זרקתי את עצמי לתוך התופת הזאת".

     

    הוא בן 52, בן הדור הספרותי של ג'ונתן פראנזן, דיוויד פוסטר וואלאס ומייקל שייבון, שהוא גם חברו הטוב. בארצות־הברית לת'ם נהנה מהצלחה ומהערכה דומות לאלו שלהם; בישראל הוא מוכר הרבה פחות. ספרו הראשון, Gun, with Occasional Music, שילב סיפור בלשי ומדע בדיוני, השפעות מקומיקס ומפיליפ ק. דיק וקנגרואים שמדברים אנגלית. אבל הלהיט הגדול הראשון שלו היה ספרו החמישי, 'ברוקלין היתומה', על בלש יתום שסובל מתסמונת טורט. הספר הזה (שתורגם לעברית, לצד ספרו המוקדם יותר 'נערה בנוף') הפך את לת'ם לאייקון היפסטרי לרגע - תואר שהוא העדיף להתנער ממנו מיד - וקיבע את מעמדו כסופר מבריק שמלהטט בין ז'אנרים ושמרבה לאזכר יצירות מהתרבות הפופולרית.

     

    ספריו הטובים ביותר הם The Fortress of Solitude, שבו הוא משחזר, בין השאר, את ילדותו בברוקלין, ו־Chronic City, שמתאר את הבדידות והניכור של מנהטן העכשווית (פלוס אסטרונאוטית שתקועה בתחנת חלל). אבל מאז הספיק לת'ם לפתח יחסים מורכבים עם העיר שבה גדל. בשנים האחרונות הוא גר עם אשתו השלישית איימי בארט, יוצרת קולנוע, ועם שני ילדיו (בת שש ובן תשע) בלוס־אנג'לס. מלמד ספרות בקולג' קטן ומעביר את הקיצים במיין, יחד עם משפחתו של החבר מייקל שייבון.

     

    "מתחילת שנות ה־20 שלי אני לא מפסיק לעזוב את ניו־יורק ולא מפסיק לחזור אליה. ניו־יורק היא עיר כל כך קשה, אלא אם כן אתה מיליונר. החיים שלי בקליפורניה מזכירים חיים של אדם שנמצא בתוכנית להגנת עדים - בעצם אני כותב על ניו־יורק מנקודת המבט של אדם שבורח מהחוק. לוס־אנג'לס מתאימה לי בשלב הנוכחי של חיי. אבל גם היום, יותר מהכל הזהות שלי היא ניו־יורקית".

     

    יהודית ניו־יורקית?

     

    "אני דור שלישי של יהדות חילונית. אמא שלי כבר גדלה בתחושה גורפת של אובדן אמונה. מה גם שבניו־יורק זה לא דבר יוצא דופן להיות יהודי; אפילו האירים יהודים, האיטלקים יהודים. ניו־יורק שאני שייך אליה היא קוסמופוליטית, בוהמית, אמנותית - שאלת המוצא שלי לא עולה שם. ויחד עם זה, סבתא שלי, החילונית האידיאולוגית, כל הזמן הזהירה אותי: 'לא משנה מי אתה חושב שאתה — כשהנאצים יבואו, עבורם אתה יהודי'. קראתי את 'יומנה של אנה פרנק' בגיל עשר, והיו לי פנטזיות מפורטות מאוד על פרעות ופוגרומים. אפשר להגיד שסבתא שלי לא הפסיקה להציג בפניי את גרסת סרט האימה לגורל היהודי".

     

    'מעבר לגדר' יצא בארה"ב ב־2013 - הרבה לפני שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן — אבל כבר אז היו לא מעט מבקרים שיצאו נגד האופן העגמומי, התבוסתני, שבו צייר לת'ם בספר את השמאל האמריקאי. לת'ם מקבל את הביקורת הזאת רק בחלקה. "אני שומע את הקולות אבל לא כתבתי את הספר מעמדה של פסימיות. בעיניי, אחד הדברים שעולים ממנו הוא שחתירה לאוטופיה עדיין קיימת במציאות האמריקאית. יש כוחות חזקים שפועלים נגדה — בדלנות, קפטיליזם קיצוני — שאי־אפשר כמובן להמעיט בחשיבותם, אבל פוליטיקה שמאלנית זה משהו שלא יכול להיעלם לגמרי. אנחנו רואים את זה היום בהתנגדות למהלכים של הממשל, בכל הגילויים של מחאת ה־Ocuppy. החלומות על עולם אחר, צודק יותר, תמיד קיימים, גם אם בתקופות מסוימות אתה דוחף אותם לשוליים.

     

    "במהלך העבודה על הספר קראתי הרבה ספרים על הקומוניזם באמריקה, ומה שעניין אותי זה בעיקר האספקט הרגשי — אלו אנשים שהאמינו שהעתיד הוא אוטופיה קומוניסטית, ואז זה נעלם, הפך למשהו מביש שלא מדברים עליו, שיכול להכניס אותך לבית סוהר. רציתי לתאר מה קורה אחרי שהמציאות הפוליטית שהייתה דבר כל כך מרכזי בחיים שלך הכזיבה אותך".

     

    איפה אתה ממקם את עצמך היום מבחינה פוליטית?

     

    "ברור שאני קשור באופן עמוק, ממש בגנים, למורשת אידיאולוגית שמאלית. אבל יותר קל לי לציין את הדברים שאני נגדם: אני אנטי־קפיטליסט, אני אנטי־גזען. מה שבטוח, אני אנטי־טראמפ. זו התשובה הכי פשוטה שיש לי לתת כרגע.

     

    "אנחנו עדים היום באמריקה לשילוב בין אבסולוטיזם קפיטליסטי נוסח איין ראנד, לאובססיה בלתי נשלטת להגביל זכויות חברתיות ולפקח על הדרכים שבהן אנשים בוחרים לחיות את חייהם. כל החוקים שמחוקקים עכשיו נגד הזכות של טרנסג'נדרים להשתמש בבתי שימוש שמיועדים למגדר שבו בחרו, למשל. הרי אין קבוצה פחות מאיימת במציאות האמריקאית מהם. אבל הבחירה בטראמפ היא ביטוי ליסודות הלא־רציונליים בפוליטיקה שלנו, ביטוי להשתלטות של כוחות אפלים, פרוידיאניים, שצצים מדי פעם לאורך ההיסטוריה. אנחנו פשוט בפאניקה, באימה מפני האחר. זו יכולה להיות אימה מפני קומוניסטים, נערים בכת השטן או מוסלמים - אבל הפאניקה הזאת תמיד מובילה לטרגדיה".

     

    בגיל 18 לת'ם עזב את הקומונה בברוקלין והלך ללמוד אמנות בבנינגטון קולג', רק כדי לגלות שכתיבה מתאימה לו הרבה יותר. בבנינגטון, בית ספר יוקרתי בניו־אינגלנד שמשך את בני העילית הוואספית של החוף המזרחי, גילה לראשונה גם שכסף לא היה הצד החזק של המשפחה שבה גדל. "בברוקלין הלכתי לבתי ספר ציבוריים, לא הרגשתי שאני שונה מאחרים. ופתאום נחשפתי לעושר שלא הכרתי. צעירים בני גילי עם בתי קיץ וחשבון בנק לא מוגבל".

     

    בין השאר פגש שם את ברט איסטון אליס ואת דונה טארט, שני כותבים שפירסמו — והתפרסמו — הרבה לפניו. הרומן הראשון של טארט, 'ההיסטוריה הסודית', מתרחש בקולג' דמוי בנינגטון ("היו תקופות שדונה ואני היינו מאוד קרובים"). אליס, מצידו, כתב את 'פחות מאפס' בחדרו במעונות, אחרי שעות הלימודים. כשהרומן יצא, ב־1985, הוא הוכרז מיד כספר המכונן של התקופה, ואיסטון הפך לסופר הכי מדובר באמריקה.

     

    "ברור שקינאתי. זה לא היה קל לראות כל כך מקרוב את ההצלחה שלו. היה לי דימוי רומנטי של עצמי כסופר שצריך להיאבק כמה שנים עד שהוא מפרסם את ספרו הראשון, ולא רק שברט הוציא ספר כבר בגיל 22, הוא היה כל כך מצליח וכל כך מעורר מחלוקת. הספר הראשון שלי יצא כשהייתי בן 30, והרגשתי ממש זקן".

     

    ובכל זאת, "למרות תקופות לא נוחות לפעמים", הקשר ביניהם נשמר עד היום. "זה די מפתיע, כי ברט אדם מאוד שונה ממני, אבל הוא יודע להקשיב, קורא המון ומאוד נדיב מבחינת הרגלי הקריאה שלו, ואני תמיד נהנה לשוחח איתו. למעשה, קבענו להיפגש לארוחת ערב ביום שלישי".

     

    כמה מהפרקים המעניינים ב'מעבר לגדר' מתארים את סצנת הפולק של גריניץ' וילג' בתחילת שנות ה־60, לפני שההפגנות נגד מלחמת וייטנאם דחקו את החלומות על סוציאליזם עולמי. כמו נערות מעודכנות אחרות מהרקע שלה, בגיל 17 אמא של לת'ם חצתה את גשר קווינסבורו, מכרה תכשיטים בווילג' ובילתה בבתי הקפה שבהם שרו בוב דילן וג'ואן באז. החבר שלה אז היה פיל אוקס, אחד ממוזיקאי הפולק הבולטים של התקופה, זמר מחאה שהתאבד בתלייה בשנות ה־70.

     

    "לפני שאמא התחתנה עם אבא שלי היא הייתה מאוד מעורבת בסצנת הפולק. היא הייתה מיודדת גם עם הזמר דייב ואן רונק (שעל דמותו ביססו האחים כהן את סרטם 'בתוך לואין דיוויס'), היא הכירה את מרי טרברס מ'פיטר, פול ומרי', וכמובן פגשה את דילן. העולם של גריניץ' וילג' היה מאוד קטן. אמא שלי מתה כשהייתי בן 13, והיא לא כתבה יומן, אז יכולתי לדמיין ולהמציא מחדש את החיים שלה אז".

     

    ב־2006 ראיינת את בוב דילן לכתבה רחבה ב'רולינג סטון'. זו הייתה בשבילך סגירת מעגל?

     

    "זו הייתה בעיקר חוויה נהדרת. הוא היה חלק מהחיים שלי כל כך הרבה שנים. גדלתי על דילן בבית, ובשלב מאוחר יותר התחברתי מחדש למוזיקה שלו, כך שלשבת לדבר איתו במשך שלוש שעות היה מאוד מרגש. העדפתי לא לספר לו על הרקע שלי, על העובדה שאמא שלי הכירה אותו כמעט 50 שנה קודם לכן. בין השאר כי אז הייתי צריך להזכיר גם את פיל אוקס, ולפי מה שידעתי על היחסים בינו לבין דילן, לא חשבתי שזה רעיון כל כך טוב".

     

    דילן ידוע כמי שאוהב להתעלל בעיתונאים.

     

    "זה נכון לתקופה יותר מוקדמת. יש בו סוג של קרביות ועוינות משועשעת, אבל הוא הסכים לראיון רק אחרי שקרא את אחד הספרים שלי והוא די שלט בסיטאוציה. הדבר הכי מפתיע במפגש איתו היה עד כמה הוא ניסה להצחיק אותי כל הזמן. ניסה והצליח. טוב, כשאתה נותן ראיון פעם בשלוש או ארבע שנים, אתה יכול להרשות לעצמך להיות נחמד".

     

    מה חשבת על ההחלטה להעניק לו את הנובל?

     

    "חשבתי שזו בחירה מצוינת. לא כל כך הבנתי את התגובות הכועסות של סופרים אחרים, כאילו בבחירה בדילן אתה לוקח את הפרס ממישהו אחר. נבוקוב, קפקא, בורחס, ג'ויס - כל כך הרבה סופרים מעולים לא קיבלו פרס נובל, אז לחשוב שנעשה כאן אי־צדק זה מגוחך. האמת, נהניתי מהעובדה שאנשים היו כל כך נסערים מהבחירה בו. מזה שדילן שוב הצליח לגרום לנו לדבר עליו - כמו אז, כשהוא התחבר לגיטרה חשמלית באמצע שנות ה־60 והרגיז את כל הטהרנים של הפולק. זו הייתה עוד מחווה דילנית טיפוסית - ללכת נגד הציפיות של כולם. שמחתי שהוא עדיין יכול לעצבן אותנו".

     


    פרסום ראשון: 21.02.17 , 15:44