ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ידיעות אחרונות
    חדשות • 21.02.2017
    האישה שגוננה בגופה על מחבל מפתיעה: "להעניק לאלאור אזריה חנינה"
    בלה פרוינד הגנה על מחבל בירושלים מפני לינץ' לפני 25 שנה. היום, אחרי שאלאור אזריה נשלח לשנה וחצי בכלא, היא דווקא מתייצבת לצד החייל שנהג הפוך ממנה: "שנינו עשינו מעשה שנוי במחלוקת, והוא סבל מספיק. אי אפשר לדעת מה עבר לו בראש באותו רגע"
    פייגי שטרן | צילום: אוהד בן משה
    בלה פרוינד היא כנראה תמונת המראה של אלאור אזריה. לפני 25 שנה היא עמדה בצומת דרכים דומה לזו שבה ניצב אזריה, ובחרה לנהוג בצורה הפוכה: היא הגנה בגופה על מחבל בירושלים, זמן קצר אחרי שדקר ילדים במרכז העיר - ומנעה מההמון לבצע בו לינץ'. אבל למרות זאת, היום, אחרי שהחייל שהרג מחבל מנוטרל נשלח לשנה וחצי בכלא, מפתיעה פרוינד ואומרת: צריך להעניק לו חנינה.

    "אלאור אזריה הוא לא גיבור ולא רוצח", אומרת פרוינד (68), חרדית תושבת ירושלים. "הוא סתם ילד שהיה בסיטואציה בלתי אפשרית ושגה. הוא היה כלוא מספיק, מגיע לו ללכת הביתה, להורים שלו, הם סבלו מספיק. אני גם לא שופטת אותו, אי אפשר לדעת מה עבר לו בראש באותו רגע, דקרו חבר שלו ממש כמה דקות לפני כן. אני מדברת עם הרבה בני נוער וחיילים, והרבה מהם אומרים לי, אפילו השמאלנים שביניהם, שזו סיטואציה בלתי אפשרית".

     

    הידיעה שפורסמה בידיעות אחרונות אחרי שבלה פרוינד הצילה את המחבל:


     

    אפשר היה לצפות שתאמרי דווקא את ההיפך.

    "מיד כשפרשת אזריה התפוצצה דווקא חשתי איתו הזדהות. הרגשתי שהיינו באותו המקום במובן מסוים, שנינו עשינו מעשה שנוי במחלוקת. בסופו של דבר שנינו היינו באותו מקום. רק שאותו העם אהב, ואותי לא. עדיין מצביעים עלי ברחוב ואומרים 'הנה ההיא שהצילה מחבל'".

    מתן חנינה לא יעביר לחיילים מסר שלפיו מותר לירות במחבל מנוטרל? איזה לקח ציבורי כן צריך להתקבל מפרשת אזריה?

    "לחדד נהלים, שוב ושוב ושוב. החיילים צריכים לצאת לקרב עם הדיבר הראשון בראש, לזכור שלפני הכל 'לא תרצח'. להיות בני אדם. להיות יהודים, כי יהודי לא רוצח. הם חייבים לזכור שהנשק הוא בבסיסו רע. הנשק הורג. כמובן שחייל צריך להגן על עצמו ועל בני עמו, אבל תמיד להיזהר מעצמך, תמיד לזכור מה הבסיס - להיות בן אדם".

    הפיגוע שהפך את פרוינד לגיבורה בעיני חלק מהישראלים – ולמושמצת בעיני אחרים – התרחש ב-12 במאי 1992. "הייתי אז בת 43 ואמא לשמונה ילדים", היא משחזרת. "אלו היו ימים של אינתיפאדה מדממת פי כמה מזו שהתמודדנו איתה בתקופה האחרונה. באותם שבועות בתי הספר שבתו, ויצאתי עם שתיים מבנותיי, שהיו אז בנות חמש ו-16, למרכז כלל בירושלים כדי לרכוש לאחת מהן ספר אזרחות. לא שיערתי שהיא עומדת לקבל שיעור אזרחות חי שאף אחת מאיתנו לא תשכח לעולם".

     


     

    כשפרוינד ובנותיה התקרבו לכניסה למרכז כלל, רץ לכיוונן המחבל עדנאן אלפנדי ובידיו סכין מגואלת דם. "הוא מעד ונפל ממש מולי, וראיתי איך בעקבותיו שועט המון", היא מספרת. "התיישבתי עליו כדי שהם לא יצליחו לפגוע בו, לא ידעתי מה הוא עשה, אבל אנשים צרחו עליי שאזוז כי הם רוצים להרוג אותו. הם צרחו עליי קללות שאני אפילו לא מסוגלת לחזור עליהן. בהתחלה המחבל לא הבין שאני מגינה עליו. הוא בעט בי, היכה בי באגרופים. צעקתי עליו שיירגע ויהיה בשקט. הרגשתי כאילו אני במערב הפרוע".

    פרוינד אומרת כי נהגה לפי צו ליבה. "אני בת לניצולי שואה. אמא שלי שרדה את מנגלה, אבא שלי היה על האקסודוס. כשגוננתי עליו חשבתי עליהם, חשבתי על עשרת הדיברות, על הערכים שאני בתור אדם שומר תורה ומצוות מקדשת – קדושת החיים. אמרתי לאנשים שניסו להזיז אותי, שהיו צריכים להרוג את בן העוולה הזה לפני עשר דקות, כשרק ביצע את המעשה ועוד היווה סכנה, אבל עכשיו הוא לא מסכן אף אחד ולהרוג אותו יהיה רצח, וליהודי אסור לרצוח. חשבו שאני משוגעת, שאני בצד שלו. בסופו של דבר שוטרים חילצו אותנו. אותו העלו על זינזאנה, ואותי לקחו למגרש הרוסים כדי שאתן עדות. אחד השוטרים אמר לי שבמקומי הוא היה 'מנקנק את המחבל', אבל אני ידעתי שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות".

    וזו העמדה שלך למרות האיומים שהגיעו אחר כך?

    "כן. איימו עלי בלי הפסקה, אפילו פוליטיקאים התבטאו נגדי, פעילי כ"ך שלחו לי איומים בדואר, אמרו שהילדים שלי יהיו הבאים בתור להידקר. דווקא רבנים חרדים הגנו עליי, אמרו לי שעשיתי את המעשה הנכון הלכתית ומוסרית. זה לא עזר לי יותר מדי, פחדתי פחד מוות. ולמרות כל זה, הייתי עושה אותו הדבר גם היום".